תמונה: Fotolia
לאורך רוב ההיסטוריה הקדיש האדם הממוצע את מרבית יומו להשגת מזון שיסייע לו לשרוד. באמצע המאה ה-19 כ-90 אחוז מהאמריקנים, למשל, היו חקלאים, והאדם הממוצע בילה כ-70 שעות שבועיות בעבודה. אולם בשנים הבאות המצב החל להשתנות ומספר שעות העבודה צנח משמעותית.
כיום האדם הממוצע במדינות המערב משקיע רק כ-40 שעות שבועיות בממוצע בעבודה (Hubermann & Minns, 2007). כלומר, יש לו 30 שעות עודפות בכל שבוע, ביחס לאבותיו מהמאה ה-19. איך הוא מבלה אותן?
בעיקר בצפייה בטלוויזיה. אמריקנים, למשל, צופים בטלוויזיה כ-34 שעות בממוצע בשבוע (Mefiametrie, Eurodata TV). במילים אחרות, האדם עבר מהשקעת זמנו בהשגת מזון, לבזבוז זמנו בצפייה בתוכניות בישול (8 מתוך 10 אנשים בוגרים בארה"ב, למשל, צופים בתוכניות בישול, על פי Harris Poll).
מדוע רוב האנשים בוחרים לבזבז את זמנם בצפייה פסיבית בטלוויזיה? אחת הסיבות לכך היא שהמוח שלנו מותש מעודף הבחירות שאנחנו נאלצים לבצע בחיים המודרניים. "אתה עושה בין 10 ל-40 אלף החלטות ביום", כותב ד"ר רוברט פוזן, מרצה בבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, בספרו Extreme Productivity (2012). בעגה המקצועית מכנים את זה "עייפות החלטות" (Decision Fatigue). מה הפלא שבערב אנחנו רוצים רק לצנוח לכורסה בפסיביות של בטטה?
אבל ההנאה הזאת היא קצרת טווח, לפי פסיכולוגים מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, ובסופו של דבר משאירה אותנו עם תחושה של ריקנות. מה שגורם לנו הנאה עמוקה ואמיתית היא פעילות שיש בה משמעות עמוקה עבורנו, שגורמת לנו לגדול ולצמוח כבני אדם. למרות הטכנולוגיה המתקדמת, אכילה עדיין הכרחית לרובנו כדי לשרוד. על כן הכנת מזון נושאת בתוכה ערך מוסף של דאגה וטיפוח עצמי המספקים בתורם תחושת משמעות. כאשר אנו עייפים מכדי לפנק את עצמנו בבישול איכותי, צפייה בתכנית בישול איכותית עשויה לספק באופן אשלייתי וזמני את אותה תחושה.
באפיזודה מהספר "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט אכזופרי, מסופר על מפגש קצר בין הנסיך הקטן ורוכל המוכר גלולות מרוות צימאון, המאפשרות באופן דומה חיסכון בזמן:
"לָמָה אַתָּה מוֹכֵר זֹאת? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.
גְּלוּלוֹת אֵלֶּה – הִסְבִּיר הָרוֹכֵל – מְאַפְשְׁרוֹת חִסָּכוֹן נִכָר בַּזְּמָן.
הַמֻּמְחִים חָשְׁבוּ וּמָצְאוּ כִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶפְשָׁר לַחֲסֹךְ חֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת בַּשָּׁבוּעַ.
וְכִי מָה עוֹשִׂים בַּחֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת אֵלֶּה?
יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲךָ…" (תרגום: אריה לרנר).
כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ – אִלוּ הָיוּ לִי חֲמִשִים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת פְּנוּיוֹת, הָיִיתִי הוֹלֵךְ לִי בְּנַחַת אֶל הַמַּעְיָן…"
או בגרסה העייפה של העידן שלנו – "הייתי צופה בטלוויזיה בסרט על נער ההולך בנחת אל המעיין".