תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו
" עבדולקאפי?"
"כן, אני כאן".
"מה שלומך? מה המצב שם?"
"אנחנו חיים. הכול בסדר. אני ממשיך ללמד באידליב".
"כל העולם צופה בחרדה ובאי ודאות על מה שקורה אצלכם. אתם לא מפחדים?"
"לחכות למוות גרוע הרבה יותר מהמוות עצמו. אחרי שבע שנים של הרס ומלחמה, אנחנו צריכים לעשות משהו טוב. אנחנו צריכים לחנך את הדור הבא. תאמיני לי, אם לא יהיה חינוך, כל הצעירים האלה יהיו לוחמים, אולי יצטרפו לארגונים קיצוניים, אולי יעזבו את המדינה. לאנשים יהיה עתיד שחור בלי חינוך. לכן אנחנו כאן".
אם לא יהיה חינוך, כל הצעירים האלה יהיו לוחמים, אולי יצטרפו לארגונים קיצוניים
בכנות ובכריזמה המאפיינות אותו, המורה עבדולקאפי אלחמדו מספר לי בראיון טלפוני מסוריה איך עמד מול קבוצה של ילדים בני תשע ועשר, בעיר חאלב, בסלון שהיה פעם שייך למשפחה והפך לכיתה מאולתרת, ולימד. ריח של הרס היה באוויר ועדיין ביקש אלחמדו מהילדים להתחלק לשלישיות ונתן לכל שלישייה ספר. השיעור התחיל.
לאחר חצי שעה נשמעה דפיקה בדלת. אלחמדו פתח אותה וראה את תלמידו עמרן עומד שם נבוך. "למה איחרת עמרן?" אמר בקול תקיף, "השיעור התחיל לפני חצי שעה". "המורה אני מצטער", ענה הילד והמשיך בקול שקט: "אבא שלי ואחותי נהרגו אתמול במתקפה, באתי לספר לך את זה".
תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו
"הייתי בהלם", סיפר לי אלחמדו, "הוא הגיע עד לבית הספר כדי להגיד לי שלא אכעס שהוא לא מגיע. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות ורק אמרתי לו שאני מצטער על המשפחה שלו. אחר כך כעסתי מאוד על עצמי שהתרגזתי על ילד שהיה במצוקה".
אולי הוא הגיע כי הוא בטח בך ורצה להיות בכיתה.
"כן, אני יודע, אני גם אוהב מאוד את תלמידיי. מערכת היחסים שלי איתם קרובה מאוד. אני תמיד שואל אותם מה הם עושים והאם הם בטוחים. נשארתי בסוריה בשבילם".
החיים טובים יותר מהמוות
כבר ביום הראשון של המהפכה, בשנת 2011, כשהמורה עבדולקאפי אלחמדו, אז צעיר בן 23, ראה שרבים מחבריו אורזים ועוזבים את סוריה, הוא הרגיש שלא יוכל לעזוב את תלמידיו. הוא היה אז מורה בתיכון אך מהר מאוד החל ללמד ילדים קטנים, בהתאם למה שהמצב דרש. "חשבתי לעצמי, מה יהיה עם הילדים האלו שלא עוזבים? הם גרים כאן. למדתי כדי ללמד ולא אעזוב את סוריה", הוא נזכר בהתרגשות.
"כשחאלב הייתה בקו האש, אנחנו המורים הבנו מהר מאוד שחייבים להיות זהירים מאוד עם הילדים", מספר אלחמדו. "למשל, כשילד לא מתנהג יפה בכיתה אתה לא יכול להגיד לו 'תביא את אבא שלך', כי יש אפשרות שאבא שלו מת. אפילו שאלה פשוטה כמו זאת: 'למה אתה מאחר', היא לא טובה".
הבנו מהר מאוד שחייבים להיות זהירים עם הילדים. למשל, כשילד לא מתנהג יפה בכיתה אתה לא יכול להגיד לו 'תביא את אבא שלך', כי יש אפשרות שאבא שלו מת
אלחמדו מספר שכיתות שהתקיימו במבנים של בתי ספר המיועדים לאכלס תלמידים רבים שינו את צורתם. "כשקראנו שבעיר חומס מתו 41 ילדים בהפצצה רצחנית אחת, החלטנו להפסיק ללמד בבתי ספר רגילים. החלטנו ליצור בתי ספר קטנים יותר ולימדנו בבתים, בדירות ובמקלטים. בכל בית ספר כזה היו 100 תלמידים.
"למשל, אם היו שלוש דירות ריקות אחת ליד השנייה, זה היה בית ספר. אם הם לא היו במקלטים אז היינו מלמדים אותם בקומה השלישית. הקומות מתחת הן מסוכנות יותר. רוב בתי הספר היו כאלו".
איך מתאמים אופרציה כזו?
"זה היה קשה מאוד בהתחלה. היו אנשים רבים שעזרו לזה לקרות. היו גם הרבה אנשים שיודעים איך לתאם דברים כאלו שעזרו. אחרים עזרו בלאבטח את המקום, כמו למשל להניח שקי חול על הקירות בחוץ כדי לתמוך בהם".
מה מלמדים את הילדים בנסיבות כאלו?
"בחאלב לימדתי אנגלית, מתמטיקה אבל קודם חשבתי על הנפש שלהם. הייתי הולך הביתה וחושב: 'מה אני יכול לעשות עם הילד הזה?' תמיד יש זמן ללמד, אבל קודם כל צריך לדאוג לאנשים, לדאוג למזון. אז תמיד סיפרתי בדיחות ועזרתי להם לשכוח את הדברים הרעים, רק אחר כך התחלתי ללמד. ניסינו לבנות הוראה שלא מבוססת על ידע אלא על בניית אופי. לשאול האם הם שמחים?
"לילדים יש גם אהבה גדולה ביניהם. הם לא שונאים או מקנאים, הם אוהבים זה את זה. בכל פעם שיש סיטואציה קשה ומישהו מאבד את האבא או האימא שלו, כולנו מגיעים לבית של הילד לנחם. אני אומר לילד שהוא צריך לגדול ולהיות טוב כמו שאימו הייתה, טוב כמו שאביו היה. שהם היו רוצים שהוא יהיה טוב בעתיד. ניסינו להישאר עם הילד עד שהוא חוזר לבית הספר".
תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו
דיברת איתם על המוות ועל הקושי שהם עוברים?
"ברוב המקרים דיברתי איתם על כך שהחיים טובים יותר מהמוות. אנחנו לא אוהבים את המוות והחיים חשובים יותר. לא רציתי שהם יחשבו שהמוות נמצא בסוף הסיטואציה הזאת. אמרתי להם: 'תחיו את היום שלכם. תשכחו ממה שיכול לקרות בעתיד. תחיו היום כאילו אתם חיים לנצח'. לפעמים הייתי משתמש בדברים שהיו כתובים בספרים כדי להתייחס לדברים שהם עוברים בדרך מצחיקה. תמיד כשלימדתי ניסיתי לרומם את רוחם ולהוציא אותם מהסיטואציה שבה הם נמצאו".
וההורים רצו לשלוח אותם לבית הספר?
"ההורים לא רצו שהם ילכו. פעם, שבעה מהתלמידים שלי וארבעה קולגות שלי נהרגו בזמן שהיינו יחד בבית הספר. מטוס כיוון ישר לבית הספר. רק תדמייני שילדים בני 8, 9, 10 עוזבים בסיטואציה כזאת את המשפחות והבתים שלהם כדי להגיע לבית הספר.
"לכן אני תמיד קורא לתלמידים שלי גיבורים. הם הגיבורים הכי מכובדים שיש. הם טובים יותר מגיבורים כמו הרקולס שקוראים עליו בספרים. הם בני 9 ופצצות נופלות עליהם והם בכל זאת באים לבית הספר. פעם, כשהלכתי לבית הספר ראיתי שניים מתלמידיי, ילד בן 6 ואחותו בת 11, הולכים לבית הספר ופתאום נופלת לידם פצצה. למזלם הם לא נפגעו. הם רצו הביתה למצוא מקלט. היית מצפה שהם יישארו בבית, אבל אחרי שלוש דקות הם התקשרו אליי ואמרו: 'בוא נלך יחד לבית הספר'".
אלחמדו מכנה עד היום את העיר חאלב, אותה נאלץ לעזוב, כ"גן עדן" שבו השאיר את חייו ואת נשמתו. כיום הוא חי עם אשתו ושני ילדיו הקטנים באידליב ומלמד ספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות שנפתחה באזור.
כשחושבים על המציאות המתוחה באידליב קשה לדמיין שאנשים שם הולכים לאוניברסיטה.
"אבל זה קורה. כבר יצא לנו לעשות מבחן שבמהלכו פשוט הפציצו אותנו. בכל פעם שזה עמד לקרות אמרתי לסטודנטים שלי, תנשמו עמוק, ספרנו עד שלוש וזה עבר. אנחנו המורים ניסינו להתייחס לכל הסיטואציה כבדיחה.
"יש שתי אוניברסיטאות באזור, אחת מהן נקראת 'חאלב', ושם אני מלמד. יש הרבה פרופסורים שנשארו בסוריה, אנשים בעלי דוקטורט ובעלי תואר שני. לי יש MA בהוראת אנגלית, ואני מלמד במגמת ספרות אנגלית. כ-2,000 סטודנטים לומדים רק במחלקה שלנו ובכל האוניברסיטה יש 20,000 סטודנטים".
זה הרבה.
"כן, את יודעת, זה אזור צפוף מאוד עכשיו, אנשים באו לכאן מכל רחבי סוריה ורוצים להתחיל את חייהם. הם היו צריכים לעצור את הלימודים כשהמלחמה החלה והתחילו שוב ללמוד לפני שלוש שנים כשפתחנו את האוניברסיטה. אם אנשים כאן יחכו עד שהמלחמה תיגמר, הם יכולים לחכות עוד עשר שנים".
אתה עובד בעבור כסף?
"רוב הזמן אנחנו עובדים בהתנדבות, כי לאנשים אין כסף לזה. לא תמיד, כי אנחנו גם צריכים להתקיים, תלוי בסיטואציה".
כשהייתם צריכים להתפנות לאידליב עשית את זה עם תלמידים שלך? אתה עדיין רואה אותם?
"נפרדתי מהם שם וכל אחד הלך לדרכו. ברגע הפרידה חזרתי ואמרתי להם שהם העתיד של סוריה, שהם יוכלו להיות בעצמם מורים בעתיד ושעליהם לדאוג לתלמידים שלהם. ראיתי כמה מהם כאן, רובם כבר בני 15 ו-16".
אם מחר אסאד נכנס לאידליב או מפציץ בגז, מה תעשו?
"אם המשטר הסורי יתקוף אני מצפה לתסריט הכי גרוע, אולי שואה, אולי טבח המוני", הוא עונה בקול חזק ומרגש. "עד עכשיו הסתכלתי לעבר העתיד, אבל אם משהו רע כזה יקרה, אני הולך לאבד את העתיד שלי, לאבד את העבר שלי, לאבד את הכול. אתחיל לחשוב על המוות, ואני לא אהיה היחיד, כל האנשים כאן יחשבו על זה. כי ביום שזה יקרה רוב האנשים יתנגדו לזה עד מוות. לא נסכים לחיות תחת המשטר הסורי.
"זאת הסיבה שאנחנו חושבים רק על הרגע הנוכחי. אפילו אם אלך היום לאוניברסיטה ומחר יתחיל ההרס, אלך בכל מקרה, מבלי לחשוב על מחר. ומחר אלך מבלי לחשוב על היום שאחרי. אם משהו רע יקרה, זה יקרה בניגוד לרצוננו. אבל לפחות נדע שניסינו".