ארה"ב מול רוסיה – "מלחמה קרה"בשתי חזיתות

עיצוב מפה: אפוק טיימס, תמונה: Francois Mori/AFP/Getty Images

1. בידוד: כריתת בריתות עם המדינות שמקיפות את רוסיה

בדצמבר 2017 פרסם הממשל האמריקני מסמך שכותרתו: "אסטרטגיה לביטחון לאומי" (NSS) שבו הסביר לעם האמריקני, לבעלי הברית של ארה"ב ולסוכנויות השונות בממשל מי הם אויביה של ארה"ב. המסמך הגדיר שתי אויבות ברורות: סין ורוסיה.

מול סין פתחה ארה"ב במלחמת סחר, וכעת היא מנסה לבלום את "דרך המשי" שלה – תוכנית היוצרת דריסת רגל כלכלית סינית במדינות רבות ברחבי העולם. מול רוסיה הגבירה ארה"ב את הסנקציות הכלכליות. לאחרונה היא הודיעה כי בכוונתה גם לסגת מהסכם INF ("הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני") שחתמו ארה"ב וברית המועצות ב-1987. אם זה אכן יקרה, נסיגה מההסכם תאפשר לכל אחד מהצדדים להציב באופן רשמי טילים בליסטיים לטווח בינוני שיאיימו על הצד השני.

אבל סנקציות ונסיגה מהסכם אינם מספיקים. ארה"ב רוצה להפעיל מנופי לחץ גדולים מספיק על רוסיה שיגרמו לפוטין לשבת למשא ומתן עם טראמפ, ולשנות את מדיניות החוץ הרוסית. איך עושים זאת?

תמונה: FRANCOIS MORI/AFP/Getty Images

בינואר השנה טענו רוברט בלקביל ופיליפ גורדון במאמר שפרסמו ב"מועצה ליחסי חוץ" (Council On Foreign Relations), כי הדרך להשיג זאת כעת היא באמצעות "אסטרטגיית הכלה" (או בלימה). מדובר באסטרטגיה מוכרת שהממשל האמריקני השתמש בה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. האסטרטגיה זכתה לביטוי פומבי ראשון ב-1947, במאמר במגזין "פוריין פוליסי" שנכתב על ידי מחבר אנונימי. המטרה אז הייתה לחסום את בריה"מ ואת בעלות בריתה "בכל פעם ובכל מקום שהן איימו להשיג השפעה". את המדיניות הזו הובילה ארה"ב בכל רחבי העולם עד 1991, כשבריה"מ נפלה.

כעת, מציעים בלקביל וגורדון, תופנה האסטרטגיה הזאת כלפי המדינות שמקיפות את רוסיה ויוצרות חציצה מסוימת בינה לבין כוחות זרים שיכולים לאיים עליה. בין היתר, הם כותבים, יש להציב כוחות צבא אמריקנים במדינות בעלות גבול משותף עם רוסיה, כמו המדינות הבלטיות (אסטוניה ולטביה), וגם בליטא ובפולין – שקרובות יחסית לרוסיה.

למעשה האסטרטגיה הזו כבר יצאה לדרך. בנובמבר השנה דיווחה מחלקת ההגנה האמריקנית כי ארה"ב ופולין מנהלות שיחות לגבי אפשרות להציב בסיס צבאי אמריקני קבוע בפולין. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב גם טען, בנובמבר האחרון, כי נעשים כעת מאמצים אמריקנים עיקשים להפוך את מדינות הבלקן הצמודות לרוסיה למה שהוא מכנה "קרש קפיצה נגד רוסיה", כפי שדווח בסוכנות החדשות הרוסית Tass.

מוקדים נוספים יהיו כמעט כל יתר המדינות המקיפות את רוסיה: באוקטובר השנה, הגיע ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, לארמניה, בת ברית נאמנה של רוסיה, והציע לה לרכוש נשק מארה"ב במקום מרוסיה, שעד היום היה לה מונופול על מכירת נשק לארמניה. באותו חודש חתמה ארה"ב על הסכמי שיתוף פעולה בסך 2.5 מיליארד דולר עם אוזבקיסטאן, במטרה להציע לה חלופה להשקעות הרוסיות, כפי שדווח ב-Trend News Agency (אולם באותו חודש חתמה רוסיה עם אוזבקיסטאן על הסכמים בשווי 27 מיליארד דולר). ארה"ב גם צפויה להגביר את התרגילים הצבאיים שהיא מבצעת עם גאורגיה. לפי הערכות בסוכנות הידיעות הגיאו-פוליטיות "סטרטפור", ארה"ב גם צפויה להציע לבלארוס הטבות כלכליות, כדי שזו תפסיק להרחיב את קשריה הצבאיים עם רוסיה.

רוסיה, מן הסתם, תנסה להדוף את המהלכים האמריקנים ותציע למדינות המקיפות אותה חלופות להצעות האמריקניות, בדמות עסקאות שוות יותר. מדובר בתחרות ארוכת טווח בין רוסיה לארה"ב על קשרים עם המדינות האלה. במהלך התחרות, יתנהל מעת לעת משא ומתן בין פוטין לטראמפ. המטרה האמריקנית היא לא למוטט את רוסיה, אלא להפעיל עליה מספיק לחץ שיוביל לבסוף לשינוי בהתנהגותה ולשיתוף פעולה עם האינטרסים האמריקניים בסוריה, באירופה וגם ביחס לסין.

האם זה יהיה הקש שישבור את גבו של פוטין? כנראה שלא. אבל זה יהיה קש מטריד שבראייה היסטורית כבר הוביל לערעור הסטטוס קוו ויצר בלגן. בשנות ה-90, אחרי נפילת בריה"מ, התבטאה אסטרטגיית ההכלה האמריקנית בתמיכה במדינות החברות בברית נאט"ו באירופה, שקיבלו תקציב אמריקני כדי להעמיד כוח צבאי מאוחד שיוכל להתנגד, בין היתר ובמידת הצורך, לתוקפנות רוסית עתידית, ואף הפציצו ב-1999 ביוגוסלביה. בשנות ה-2000 התבטאה אסטרטגיית ההכלה בתמיכה כספית אמריקנית במדינות בעלות אוריינטציה מערבית הצמודות לגבול עם רוסיה, כמו אוקראינה וגאורגיה. כשרוסיה הבינה לאן נושבת הרוח, היא ניסתה לשפר את היחסים הדיפלומטיים עם המדינות המקיפות אותה. ב-2010 אף נבחר באוקראינה נשיא פרו-רוסי, ובלארוס וקזחסטאן הצטרפו ל"איחוד מכס" ביחד עם רוסיה.

הדברים השתבשו ב-2014 כשנפלה הממשלה הפרו-רוסית באוקראינה. מוסקבה הגיבה בכוח וסיפחה את חצי האי קרים שהיה תחת שליטה אוקראינית. עד היום רוסיה מאשימה את ארה"ב כי היא הייתה זו שתמכה בכוחות האופוזיציה שהביאו לנפילת הממשלה. בתגובה לפלישה לאוקראינה הטילה ארה"ב סנקציות כלכליות על רוסיה. בה בעת היא המשיכה לחזק את תמיכתה בכוחות העולים באוקראינה, כמו גם במולדובה ובגאורגיה שחתמו באותה שנה על הסכם שיתוף פעולה רחב עם האיחוד האירופי – הנחשב כ"כוח מערבי".

מאז המצב הסתבך עוד יותר. ב-2015 החליטה רוסיה "להשיב אש", ולאתגר את ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון, כשנכנסה לסוריה והתערבה במלחמת האזרחים – כל זה הוביל לחיזוק הסנקציות עליה. בכל מקרה, פוטין לא פראייר, ובקרמלין כבר החלו לבודד עצמם מהסנקציות שפוגעות בכלכלה הרוסית. למשל, להיפטר מאגרות חוב של ממשלת ארה"ב שהבנק המרכזי הרוסי החזיק. לפי דוח של משרד האוצר האמריקני מיולי 2018, הבנק המרכזי של רוסיה הקטין, בין מארס למאי השנה, את אגרות החוב האמריקניות שהחזיק ב-84 אחוז. בנוסף, חברות רוסיות גדולות בודקות אפשרות להשתמש ברובל במקום בדולר, כאשר הן מבצעות עסקאות במדינות כמו הודו וסין.

ספינה להובלת גז טבעי נוזלי | אינפוגרפיקה: אפוק טיימס, תמונה: Andy Buchanan/AFP/Getty Images

2. מלחמת גז – החלפת הגז הרוסי בגז אמריקני

לרוסיה יש נקודת לחץ נוספת שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ירצה לנצל בשנה הקרובה: אספקת הגז הטבעי לאירופה. מדינות אירופה מייבאות, בשנים האחרונות, כ-200 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי מרוסיה, המשמש אותן לייצור חשמל ואנרגיה במפעלי תעשייה גדולים. מדובר בכמות השווה בערך לחצי מכמות הגז הנסחרת בעולם (דרך הים). אירופה תלויה בגז שמגיע בצינורות מרוסיה, ועד היום לא מצאה לו תחליף. לחלק ממדינות מרכז ומזרח אירופה אפילו אין תשתיות פיזיות היכולות לאפשר להן לייבא גז מספק אחר.

ב-2009 ניצלה רוסיה את המנוף הזה כשחתכה לפתע את מעבר הגז הטבעי ליבשת, כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי. אירופה נותרה חסרת אונים. כדי לא להיתפס שוב במערומיה, החליטה הנהגת האיחוד האירופי לבנות צינורות שעוברים בקרב המדינות השונות ברחבי אירופה, דבר שיאפשר להן לסחור ביניהן בגז ולבנות לעצמן מאגרים. היא גם העבירה חוק (Third Energy Package) שהחל להיאכף באותה שנה ואוסר, בין היתר, על ענקית האנרגיה הרוסית Gazprom להיות הבעלים של הצינורות בהן היא משתמשת להעברת הגז מרוסיה לאירופה. ולמרות זאת, הגז נותר רוסי וכך גם המנוף הפוליטי שיש לפוטין.

כמובן שלא כל המדינות באירופה מאוימות בצורה דומה, אלא בעיקר מדינות מזרח אירופה. יש לכך שתי סיבות: ראשית, למדינות במערב היבשת בכל זאת יש אלטרנטיבה מסוימות לגז הרוסי – חלקן מחוברות לצינור גז בים הצפוני (בסמוך לבריטניה), לשוק הגז של צפון אפריקה או מפעילות מסופים המאפשרים להן לייבא מחו"ל גז טבעי נוזלי. שנית, חלקן מקבלות גז מצינור "נורד סטרים" שיוצא מרוסיה, עובר בקרקעית הים ומתחבר ישירות לגרמניה (מרכז אירופה) וכך עוקף את כל יתר הצינורות שיוצאים מרוסיה ועוברים על הקרקע דרך מדינות מזרח אירופה. במילים אחרות, צינור "נורד סטרים" מאפשר לפוטין להמשיך להזרים גז למדינות מרכז ומערב אירופה, אבל, לגדוע את אספקת הגז למדינות מזרח אירופה אם יתחשק לו – במטרה להפעיל עליהן לחץ.

עניין נוסף שנכנס למשוואה הוא צינור "נורד סטרים 2" שנבנה בימים אלה ממש בסמוך לצינור "נורד סטרים" שכבר קיים בין רוסיה לגרמניה. מטרתו להכפיל את צריכת הגז של גרמניה, וכך להפוך את גרמניה לעוד יותר תלויה ברוסיה.

כאן נכנסת לתמונה ארה"ב, שתרצה לשבש את הסדר הקיים. בשנה הקרובה היא מתכננת לייצא לאירופה כמויות גדולות של גז טבעי נוזלי וכך ליצור אלטרנטיבה לגז הרוסי. אם לפני 2016 יכלה ארה"ב לייצא כ-1.5 מיליון טון לשנה, עד סוף 2018 היא תשיק תשעה פרויקטים של ייצוא גז טבעי נוזלי שאמורים להביא אותה ליכולת ייצוא של כ-63 מיליון טון בשנה, לפי הערכות משרד האנרגיה האמריקני. עד סוף 2019 הייצוא צפוי לצמוח עוד יותר ולאיים על הייצוא הרוסי לאירופה.

כל זה מתאפשר בזכות התפתחות טכנולוגית בתחום קידוח הנפט והגז מעומק האדמה (שיטת הסדיקה ההידראולית – Fracking), שהפכה בשנה האחרונה את ארה"ב ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, ובשנה הבאה תהפוך אותה ליצואנית משמעותית של גז טבעי נוזלי, לפי הערכות משרד האנרגיה האמריקני.

כמובן שזה יקרה רק אם ארה"ב תפעיל לחץ על מדינות אירופה לחתום איתה על הסכמי ייבוא גז – שאותו היא תציג כאלטרנטיבה בטוחה יותר לגז הרוסי. מוקד הלחץ האמריקני יהיה מן הסתם על מדינות מזרח אירופה שלהן גישה לים (אוקראינה, רומניה, יוון, בולגריה, פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, פינלנד ואיטליה), וגם על גרמניה (אליה מחוברים צינורות "נורד סטרים"). שליחיו של טראמפ ירצו ללחוץ על מדינות אלה לבנות מסופים לקליטת גז נוזלי, שכרגע כמעט ולא קיימים בהן. גרמניה אמנם מדברת על בניית מסופי גז נוזלי וייבוא גז מחו"ל, אבל בינתיים ממשיכה לתמוך בבניית צינור "נורד סטרים 2", כפי שדווח במגזין Fortune בספטמבר השנה.

המהלכים האלה כבר יוצאים לפועל: שר האנרגיה הפולני (Krzysztof Tchorzewski) ושר האנרגיה האמריקני ריק פרי כבר נפגשו בוורשה בתחילת נובמבר השנה ודיברו על אספקת גז טבעי נוזלי לפולין, כמו גם על הקמה של תשתיות. במהלך הביקור גם חתמה חברת הגז הלאומית של פולין PGNiG על הסכם ל-24 שנה עם חברה מטקסס (Cheniere). על פי ההסכם, החברה האמריקנית תספק לה בהתחלה כ-500 אלף טון גז טבעי החל משנה הבאה – כשלוש שנים לפני שתם ההסכם של החברה הפולנית עם חברת הגז הרוסית Gazprom. החברה הפולנית גם חתמה, חודש לפני כן, על הסכם ל-20 שנה עם חברה אמריקנית נוספת (Venture Global) שתספק לה 2 מיליון טון גז נוזלי בשנה, דווח בפייננשל טיימס. כך מתחילה להתממש האסטרטגיה האמריקנית באירופה – שמטרתה להחליף את עסקאות הגז הרוסיות בעסקאות אמריקניות, ולהחליש עקב כך את רוסיה, מהלך שייצור עליה מנוף לחץ נוסף.

לתמונה צפויות להיכנס גם קטאר ואוסטרליה, שינסו להתחרות באמריקנים ולספק גז טבעי נוזלי לאירופה. קטאר היא כיום יצואנית הגז הטבעי הגדולה בעולם עם נתח של כ-27 אחוז מהשוק, ואוסטרליה אחריה עם נתח של כ-19 אחוז. ארה"ב בינתיים במקום השישי, עם כ-4.5 אחוזים, אבל זה צפוי לגדול משמעותית כאמור בשנה הקרובה, לפי נתוני דו"ח הגז הטבעי הנוזלי השנתי (IGU, 2018).

גם ישראל תנסה להצטרף לתחרות, אם כי באיחור. בדצמבר 2017 חתמה ישראל על מזכר הבנות לבניית צינור גז בין ישראל לאירופה. בניית הצינור צפויה להסתיים ב-2025, והוא יעבור בקפריסין, ביוון ובסוף יגיע לאיטליה – שתהווה שער לאירופה.