תמונה: Hulton Archive/Getty Images
גם התלמיד הגרוע ביותר בתיכון מכיר את “משפט פיתגורס” המתאר את היחסים בין אורכי הצלעות במשולש ישר זווית, ואם לא את המתמטיקה אז לפחות את השם. פיתגורס (495-570 לפנה”ס) מוכר לציבור בתור מי שגילה לראשונה את היחסים המספריים העומדים מאחורי הצלילים ההרמוניים ביותר, וכמדען שעסק במחקר אסטרונומי שהיה הראשון שהבין שכדור הארץ הוא עגול.
אולם אם מחפשים תיעוד מתקופתו המעיד על מעורבותו בתחומים אלו – לא מוצאים הרבה. לא רק שהוא עצמו לא השאיר אחריו שום חיבור שכתב, הוא ותלמידיו הקפידו מאוד לשמור על סודיות. מהתקופה בה חי כמעט ולא נשארו אזכורים.
מאה שנים אחרי פיתגורס הזכיר אפלטון את שמו פעם אחת. אבל לא בתור מתמטיקאי דגול או מדען – אלא כ”מייסד של דרך חיים”.
הסיפורים שיש לנו לגביו מבהירים שהוא היה אדם כריזמתי מאוד שהייתה לו השפעה מידית על אנשים כבר כשדיבר איתם בפעם הראשונה
“כיום יש מחלוקת גדולה בשאלה עד כמה פיתגורס היה באמת מתמטיקאי או מדען. אני חושב שהראיות לכך לא ממש מבוססות”, אומר בריאיון לאפוק טיימס קארל הופמן, פרופ’ ללימודים קלאסיים מאוניברסיטת דפאו שבאינדיאנה ארה”ב, עורך הספר “היסטוריה של הפיתגוריזם” (2014) החוקר כבר שנים את קורותיו של פיתגורס ושל האסכולה שייסד.
הראיות בעייתיות כיוון שרבות מהן צצו במאה השלישית והרביעית לספירה, כ-700 שנה לאחר מותו של פיתגורס. הן הופיעו במספר ביוגרפיות וכתבים מאוחרים, ולכן קיים ספק לגבי אמינותן.
“אנחנו יודעים שהוא נולד וגדל באי סאמוס, אי יווני סמוך למערב טורקיה של ימינו, במאה השישית לפנה”ס ועזב את האי בגיל 40”, מספר פרופ’ הופמן, “הוא עזב ככל הנראה בגלל שליט עריץ שלא הרגיש בנוח תחת שליטתו ופנה לאזור איטליה”. בסביבות שנת 530 לפנה”ס הגיע פיתגורס לעיירת נמל בשם קרוטון השוכנת ממש ב”סוליית המגף”, והחל להרצות.
“קיימים גם כמה מקורות הטוענים שלפני גיל 40, כלומר לפני שעזב את סאמוס, הוא ביקר במצרים ובמסופותמיה והביא משם חוכמה”, אומר פרופ’ הופמן. בבל נודעה באותם ימים מוקדמים במתמטיקה המתקדמת שלה. חכמיה הכירו כבר באותה תקופה את מה שמוכר כיום בשם “משפט פיתגורס”. ייתכן שגם התורות המצריות השפיעו על השקפת עולמו.
מהרגע שהגיע פיתגורס לקרוטון שבאיטליה, הוא הפך לדמות בעלת השפעה גדולה על החברה. ביוגרפיות שנכתבו במאות הראשונות אחרי הספירה מתארות אותו אף כדמות אלוהית שהגיעה לתקן את העולם.
“הסיפורים שיש לנו לגביו מבהירים שהוא היה אדם כריזמתי מאוד שהייתה לו השפעה מידית על אנשים כבר כשדיבר איתם בפעם הראשונה”, אומר פרופ’ הופמן. “על פי הראיות שיש לנו, הוא נתן הרצאות ציבוריות והראשונים שבפניהם דיבר היו שליטי העיר. הם כל כך התרשמו ממנו שביקשו שירצה גם לכל האנשים האחרים: לצעירים, לנשים וגם לילדים בעיר”.
על מה הרצה פיתגורס? ואיך הוא הצליח לסחוף אחריו כל כך הרבה אנשים?
בעקבות אהבת החוכמה
ביוגרפיות מהמאות הראשונות לספירה מתארות את פיתגורס כמי שהתעניין בדתות ובאסכולות פילוסופיות שונות. הוא התנסה במגוון דתות והיה קשור במיוחד, כך נראה, לדת האורפיזם, שאמונתה המרכזית היא גלגול נשמות.
אחד הביוגרפים של פיתגורס, הפילוסוף הסורי יאמבליכוס (Iamblichos) שחי במאה השלישית לספירה, מתאר בספרו “חיי פיתגורס” יותר מאלפיים גברים עם נשותיהם וילדיהם יושבים באודיטוריום ענק (Homacoion) בעיר קרוטון שבאיטליה ומקשיבים להרצאותיו של פיתגורס בעניין רב. ה”מאזינים”, כפי שקרא להם פיתגורס, שמעו ממנו על סט של ערכים וחוקים שיוכלו לחיות על פיהם טוב יותר בחיי היום-יום שלהם. מלבד ה”מאזינים” היו עוד כ-600 אנשים שהיוו את הגרעין הקשה – הפכו לתלמידיו “הפילוסופים” שנקבצו בבית ספרו.
“יאמבליכוס מתאר פיתגורס המדבר על מוסר, על חינוך, על שיפור אישי, על טוהר, על מוסר מיני ועל כיבוד האלים”, כותבת הסופרת קיטי פרגוסון, מחברת הספר “פיתגורס: חייו והמורשת של יקום רציונלי” (2010).
כשהרצה בפני הגברים ב”אסיפת העם” הוא דיבר על חשיבות הצדק והמליץ לשליטים לא להיפגע כשאחרים מבקרים אותם. אם אתם מחפשים כבוד, אמר, חפשו אותו כמו מתמודדים במרוץ – אל תנסו לפגוע באחרים. כמו כן יעץ להם להימנע מיחסי מין מחוץ למערכת הנישואים.
לצעירים היו לו מסרים שונים: הוא המליץ להם לתרגל הקשבה בתור דרך ללמוד כיצד לדבר. הוא גם הציע להם להימנע מלגדף אחרים או לנקום באחרים כשמגדפים אותם. עם הנשים, לדברי יאמבליכוס, פיתגורס דיבר בין היתר על יושרה ועל צניעות.
לפי יאמבליכוס היה הבדל ברור בין השיח המוסרי והסוחף שהיה לפיתגורס עם אנשי העיר, לבין פורמט הלימוד הסודי שפיתגורס העביר לתלמידיו, המכונה היום הכת או האסכולה הפיתגוראית.
לקבוצת תלמידיו המצומצמת העביר פיתגורס, שקרא לעצמו “אוהב חוכמה” (פילוסוף בתרגום ליוונית), הרצאות מסוג שונה מאלו שהעביר למאזינים. תלמיד שרצה להתקבל לקבוצה נדרש לעבור חמש שנים של בחינה והיטהרות. יש הטוענים שהתקופה כללה גם שתיקה לאורך זמן.
פרופ’ הופמן מתאר שני סוגי חוקים שהועברו לתלמידים: חלקם הם חוקים שנועדו לשמור על טהרתו של האדם – הם קבעו אילו סוגי בשר אין עליו לאכול או מנעו, למשל, מאנשי האסכולה לרחוץ במרחצאות ציבוריים. כללים אחרים נגעו ביחסים בין אדם לאדם: למשל כשמישהו מבוגר בקבוצה מעיר לצעיר ממנו, עליו לעשות זאת מתוך דאגה והתחשבות.
והיה סוג נוסף של הנחיות שתועדו במאה הרביעית לפני הספירה על ידי אריסטקסנוס, אחד מתלמידיו של אריסטו. פרופ’ הופמן מתאר אותן כסוג של קוד התנהגות המבוסס על הנחות מסוימות לגבי הטבע האנושי. “הפיתגוראים חשבו שבני אדם נוטים לפעול באורח קיצוני ולהישלט על ידי מגוון רחב של רגשות פראיים… ולכן האמינו שמוטב שיוטלו על האדם גבולות וריסונים רבים ככל האפשר”, הוא מסביר בריאיון.
ולמה בעצם נדרש אורח החיים המרוסן והקפדני הזה? פרופ’ הופמן מסביר ש”על בסיס קריאת ההנחיות האלו בלבד, המטרה הבסיסית שלהן הייתה להשיג חיים טובים יותר כבר עכשיו. הרוע החמור מכל, להשקפת הפיתגוראים, זו אנרכיה – מצב נטול כללים. אם מציבים בני אדם במצב כזה הם יתנהגו רע מאוד”. אבל פרופ’ הופמן מציע גם תכלית עמוקה יותר לכללים הקפדניים האלו, הקשורה למסעה של הנשמה המתגלגלת לה פעם אחר פעם בגופים אנושיים שונים.
“פיתגורס חשב שהוא בעצמו נולד מחדש מספר פעמים ושהוא זוכר את הגלגולים הקודמים שלו. הוא גם חשב שאנשים אחרים התגלגלו אף הם מחדש. ההנחה המקובלת היא שאותם כללים קפדניים נועדו לאפשר לאדם לשפר את הגלגול הבא שלו – כך הוא יוכל להיוולד לחיים טובים יותר או שאולי אפילו יצליח [להתעלות] ולחמוק ממעגל גלגול הנשמות”.
למעשה, האמונה בגלגול נשמות בתרבות היוונית באותם ימים לא הוגבלה רק לפיתגורס ולתלמידיו. קיטי פרגוסון מרחיבה בספרה שבדומה לאמונות של האורפיזם שנפוצו במספר אזורים בעולם היווני של אותם ימים, גם פיתגורס האמין במקור האלוהי של הנשמה, ב”ניצוץ האלוהי” שיש לה. לפי השקפה זו אותו ניצוץ נשבה במחזוריות הארוכה של מחזורי חיים, ולכן האדם החכם שואף להשתחרר מהשעבוד החוזר על עצמו של גלגול נשמות כדי להתאחד מחדש עם הרמה העילאית שלו.
כפי שמסבירה פרגוסון, כחלק ממאמציהם לטהר את הנשמה ולהשתחרר ממעגל ההתגלגלות מחדש, חברי האסכולה הפיתגוראית ניסו ללכת בעקבות האלים. הם השתמשו בתצפיות שערכו ובכוח ההיגיון כדי להבין טוב יותר את הטבע, את הטבע האנושי, את העולם ואת היקום.
“אפלטון לא פירט דבר לגבי דרך החיים שפיתגורס ייסד”, אומר הופמן. “הוא רק אמר שקל להבחין בחברי האסכולה שלו – הם מיוחדים. אפלטון לא פירט במה הם מיוחדים, מה מבדיל אותם, אבל הוא תיאר אותם כמעניינים ובולטים בחברה במובן החיובי”.