איזו מנהיגות עדיפה – שוויונית או היררכית?

איור: מושיק גולסט

ניסב (שם בדוי) הוא חקלאי, מהראשונים שבהם. הוא חי לפני קצת יותר מ-9,000 שנה למורדות הרי הזגרוס, כיום באזור דרום כורדיסטן העיראקית, על גבעות עשירות בעצי אלון ופיסטוק.

בתור ילד נהג לנדוד עם הוריו ועם הקבוצה אליה השתייכו. כשהיה קטן יחסית, הוא ואחיו התלוו לאימם כשיצאה ללקט זרעים ופירות בסביבה. כשגדל מעט הוא אהב להסתתר ולצפות מרחוק בגברים של הקבוצה בשעת הציד. הוא זוכר איך בכל אותן שנים ריחף באוויר חוסר ודאות מסוים: מתי יחסר האוכל באזור והם ייאלצו שוב לצאת לנדודים.

אנשים בוחרים ללכת בעקבות מנהיג משום שמבחינה אישית זה מביא אותם למצב טוב יותר. בסופו של דבר הם נשארים עם יותר משאבים

מאז השתנו הזמנים. כעת הוא ומשפחתו המורחבת, קבוצה המונה 22 איש, מתגוררים בבקתות אדמה בקרבת היער כשהם משקיעים את מירב מרצם בחווה הקטנה שלהם: בכבשים ובעזים שהם מגדלים כמו גם בשדה הקטן של החיטה והשעורה. הם גם נוהגים ללקט מהסביבה אפונה, חרוב, בוטנים ועוד, וגם לצוד לפעמים מהשועלים או מחיות אחרות הנקלעות לאזור.

בקבוצה המשפחתית שלהם הם נהנים משיתוף פעולה. המבוגרים מקבלים את ההחלטות במשותף והמלאכה מגוונת – מטפלים בחיות ובגידולים, מייצרים את כלי העבודה והאחסון, דואגים להגן על הבקתות ועל המאגרים ועוד.

שרידי הכפר ג’רמו שלמרגלות הרי הזגרוס, מהכפרים החקלאיים הקדומים בעולם | תמונה: Emrad284/CC-BY-SA-3.0

מדי פעם מישהו מהמבוגרים מרחיק עד לג’רמו (Jarmo) – כפר השוכן במרחק של בערך יום הליכה. מתגוררים בו כ-150 אנשים וכל ביקור כזה הוא הזדמנות מצוינת להתעדכן, ללמוד על “טכנולוגיות” חדשות ואולי אפילו לרענן קצת את ארגז כלי העבודה.

בביקורים האחרונים בכפר נראה שמתחיל להיראות שם מבטיח יותר מאשר בעבר. עושה רושם שביחד אנשי הכפר מצליחים להגדיל את השטחים החקלאיים שלהם ולנצל אותם יותר ביעילות. כך שקהילת הכפר מתרחבת ומשגשגת, וגם מאגרי המזון שלה הולכים ונערמים.

מצד אחד, תושבי ג’רמו כבר פחות חופשיים לנהל את ענייניהם – יש מעליהם מנהיג ותחתיו אנשי צוות המתאמים את תושבי הכפר ומארגנים מגוון סוגים של יוזמות פיתוח. קצת חבל שהמנהיג ועוזריו נוהגים לקחת לעצמם נתחים מסוימים מהמלאי שנאגר.

אבל מצד שני, נראה שתושבי הכפר נהנים משפע שניסב ומשפחתו מעולם לא הכירו. הוא ואחיו כבר שוקלים זמן מה לעזוב את הפינה השלווה שלהם ולהצטרף לקהילת הכפר.

בוחרים בהיררכיה

ד”ר סיימון פאוורס, מאוניברסיטת נפייר אדינבורו שבסקוטלנד, חקר באמצעות מודל ממוחשב (Powers, Lehmann, 2014) בדיוק את התהליך הזה. כיצד בתחילת המהפכה החקלאית ויתרו אנשים על הקהילה השוויונית הקטנה שבה חיו ובחרו לעבור לקהילה גדולה יותר, היררכית, ולפעמים אפילו עריצית.

“כבר שנים מתנהל דיון נוקב בשאלה האם היררכיה מורכבת מופיעה כשמנהיגים כופים על אנשים להצטרף אליהם, למשל באמצעות כוח צבאי, או שאולי מתרחשים תהליכים התנדבותיים בהם אנשים בוחרים ללכת בעקבות מנהיג כלשהו”, מסביר ד”ר פאוורס בריאיון לאפוק טיימס.

“במודל שלנו ראינו שמעבר כזה מתחיל בתהליכים התנדבותיים. אנשים בוחרים ללכת בעקבות מנהיג משום שמבחינה אישית זה מביא אותם למצב טוב יותר. בסופו של דבר הם נשארים עם יותר משאבים, אפילו אם המנהיג לוקח לעצמו חלק מהם”.

כשהקבוצות קטנות עוד מתאפשרת הנהגה שוויונית, אבל בקבוצות גדלות הנהגה היררכית יעילה הרבה יותר | תמונה: Fotolia

כפי שמסביר ד”ר פאוורס, הממצאים הארכיאולוגיים והאנתרופולוגיים מראים שכל עוד אבותינו נדדו בקבוצות קטנות של ציידים לקטים, לא היה צורך בהיררכיה. הקבוצות מנו סך הכול 20 עד 30 אנשים שניהלו את עצמם בשיתוף פעולה כשההנהגה ביניהם מתחלפת בתדירות גבוהה בהתאם לכישורים הנדרשים בכל מצב. “אבל כשהקבוצות גדלות לסדרי גודל של מאות או אלפי אנשים כבר לא מתאפשר לתאם פנים אל פנים. במצב כזה מועיל מאוד שיש מנהיג והיררכיה המארגנים את הקבוצה”.

המודל הממוחשב של ד”ר פאוורס מבוסס על אוסף משוואות המייצגות את התפתחות הקבוצה מדור לדור. למשל, כיצד כמות המשאבים שהמנהיג לוקח לעצמו משפיעה על עזיבת הקבוצה וכך גם על גודלה בדור הבא, או כיצד כמות המשאבים העומדת לרשות הקבוצה משפיעה על שיעור הילודה ועל מספר המצטרפים אליה מבחוץ.

עם הרצת המודל, מסביר ד”ר פאוורס, התברר שזה אפילו תהליך המזין את עצמו וצובר תאוצה כשעוד ועוד אנשים בוחרים להצטרף לקבוצה. הקבוצות התחילו לגדול וכך גם גבר הצורך בהנהגה ובהיררכיה. ההנהגה ארגנה את חברי הקבוצה להקמת פרויקטים כמו מערכות השקיה, מבני הגנה היקפיים או טכנולוגיות שאִפשרו לנהל את החקלאות בצורות מתוחכמות ויעילות יותר. הפרויקטים עזרו לקבוצה לייצר משאבים נוספים כך שבהמשך היה לכולם יותר אוכל. וזה שוב אִפשר לקבוצה להמשיך ולגדול – לקלוט אנשים נוספים שהצטרפו לעיירה וגם להגדיל את הילודה. כשהקבוצה גדלה, כוחם של המנהיגים ושל הקהילה גבר והם יכלו לפתח פרויקטים גדולים אפילו יותר וכן הלאה, במעגל שהלך והתעצם. בהשוואה לקבוצות הקטנות והשוויוניות בקבוצה ההיררכית הגדולה הם משיגים יותר מזון. הוגנות כלכלית היא המפתח.

מחפשים צדק

כיום, רבים רוצים שוויון וטוענים שחשוב לבסס חברה וכלכלה שוויונית יותר. האפיפיור פרנציסקוס אמר כי “אי-השוויון הוא שורש כל הרוע”, ואובמה כינה את אי-השוויון “האתגר המגדיר את תקופתנו”. אין-ספור מחקרים שנערכו במעבדה גילו שאנשים נוטים לשוויון ומעדיפים שוויון. רק הקלידו בגוגל סקולר “Inequality aversion” (סלידה מאי-שוויון) ותקבלו כ-10,000 מאמרים אקדמיים העוסקים בנושא.

אולם כשפרופ’ פול בלום מאוניברסיטת ייל שבארה”ב ושותפיו בחנו גוף מחקרים שונה בפסיכולוגיה פוליטית ובכלכלה התנהגותית, התבררה תמונה שונה. כשאנשים נשאלים לגבי חלוקת העושר האידיאלית במדינתם הם בעצם מעדיפים אי-שוויון (Starmans, Sheskin, Bloom, 2017).

כשהקבוצות קטנות עוד מתאפשרת הנהגה שוויונית, אבל בקבוצות גדלות הנהגה היררכית יעילה הרבה יותר | תמונות: Fotolia

“כשאנשים מתבקשים לחלק משאבים בקרב מספר קטן של אנשים במחקר במעבדה הם מתעקשים על חלוקה שווה. אבל כשאנשים מתבקשים לחלק משאבים בקרב חברי קבוצה גדולה של אנשים בעולם האמיתי, הם דוחים חלוקה שווה ומעדיפים מידה מסוימת של אי-שוויון”.

ברבים ממחקרי המעבדה, כשהנבדקים מתבקשים לחלק את המשאבים הם אינם מודעים לשיקולים רחבים יותר כמו צרכי האנשים שמקבלים את המשאבים, המאפיינים האישיים שלהם או רמת ההשקעה שלהם במשימה. ד”ר כריסטינה אולסון מאוניברסיטת ייל הראתה שכשילדים בגיל 6 עד 8 המקבלים משימה לחלק מחקים לילדים שניקו את חדרם, הם מתעקשים לתת מספר שווה של מחקים לכל ילד. הם אפילו מעדיפים לזרוק לפח מחקים נוספים העלולים להפר את האיזון הזה (Shaw, Olson, 2012).

אולם בניסוי המשך, שדימה עולם אמיתי יותר, כשילדים התבקשו לחלק משאבים לשני ילדים שאחד מהם עמד במשימות שהוטלו עליו והשני לא, הם כבר ויתרו על השוויון. במקום להשליך לפח מחק עודף הם הקצו יותר מחקים לילד שעמד במשימות.

פרופ’ בלום ושותפיו מראים שברוב המצבים, במיוחד באלו הנוגעים לחלוקת משאבים “בעולם האמיתי”, מה שמטריד את האנשים פעמים רבות זה לא אי-שוויון אלא חוסר הוגנות כלכלי – כלומר חוסר צדק. הבעיה, לדבריהם, היא שניסויים רבים אינם עושים הבחנה בין שני המושגים (שוויון והוגנות) ומתוכננים כך שהחלוקה השוויונית היא גם זו שיותר הוגנת.

כדוגמה קיצונית הם מביאים את מחקרו של פרופ’ טימות’י שילדס מאוניברסיטת צ’פמן שבארה”ב המראה שבנסיבות מסוימות, אפילו כשכלל המשאבים מוקצים לאדם יחיד בקבוצה, זה יכול להתקבל כהוגן בעיני המשתתפים. על פי המחקר, כשקבוצת משתתפים נדרשת להקצות משאב יחיד בין חבריה ועושה זאת באמצעות הגרלה מוסכמת, היא מצליחה לחסוך את המחלוקת כיוון שתוצאות ההגרלה מתקבלות כהוגנות דיין (Kimbrough, Sheremeta, Shields, 2014).

אם כך, ייתכן שבעיני ניסב וחבריו החקלאים הקדומים, אף על פי שמנהיגי הכפרים פגעו בשוויון שלהם כשלקחו לעצמם נתח גדול מהמשאבים, לא הייתה בכך בעיה גדולה, כי חשוב מכך – הם הציעו הצעה הוגנת.