–האנשים שנרפאו מאלצהיימר –איך הם עשו את זה?

תמונה: Fotolia

הסימנים הראשונים להתדרדרות הקוגניטיבית של סילביה הטצר (83) ממנצ’סטר שבבריטניה החלו להופיע בערך לפני חמש שנים. היא שכחה תאריכים כמו ימי הולדת, אבל בהמשך כבר התחילה לאבד חפצים ולשכוח תורים רפואיים שקבעה. “השפל הנמוך ביותר היה כשהיא כבר לא ידעה מי אני. נאלצתי לאשפז אותה בבית חולים, למען הבטיחות שלה”, מספר בנה מארק בריאיון לאפוק טיימס.

בבית החולים, כשעלה החשד לדמנציה ולאלצהיימר, ערך הצוות הרפואי לסילביה מבחן זיכרון. “היא ממש לא הצליחה בו. היא לא ידעה איזה יום הוא בשבוע או איזו שנה זו הייתה. היא גם לא ידעה מי ראש הממשלה או מי המלכה. היא אובחנה בתור חולת אלצהיימר”.

הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד

האירועים המביכים בבית החולים נמשכו. באחד המקרים היא ניסתה להתקשר למשטרה בטענה שחטפו אותה והיא מוחזקת שם בניגוד לרצונה. במקרה אחר היא עוררה מהומה כשצעקה במחלקה שזהו בית המלון הגרוע ביותר שהגיעה אליו ושלא תחזור אליו לעולם.

הרופאים רשמו לסילביה מספר תרופות אבל אלו יכלו רק להאט את ההתדרדרות, לא היה שום סיכוי שהן יצליחו לעצור אותה או להפוך את כיוונה. “האלצהיימר שאב כל רגע מחיינו והרגשנו שחייבים להילחם בו לפני שיהיה מאוחר מדי. החלטנו לפתוח במחקר משלנו ולראות אם יכולה להיות תועלת כלשהי באיזה טיפול חלופי”, כתב מארק בבלוג שלו.

סילביה הטצר ובנה מארק

כדי להתחיל במחקר הפרטי שלו, נעזר מארק ביועץ מטעם איגוד חולי האלצהיימר הבריטי שליווה אותו ונתן לו עזרה ותמיכה רבה לאורך הדרך. הוא גם נתן לו קצה חוט וכיוון אותו למספר ספרים בתחום. מארק ליווה את אימו במהלך היום בבית החולים, ובשעות המאוחרות של הלילה הוא התפנה לחיפושים באינטרנט כדי להשלים את מה שלמד מהספרים. הוא בנה תוכנית, לפחות כזאת שיכול היה להתחיל ממנה.

עברו עוד מספר שבועות נוראים. “השיפור לא היה מידי”, נזכר מארק. “וזה גם דרש הרבה עבודה קשה, אבל בהדרגה התחלנו לראות את התוצאות”. הסימן האופטימי הראשון הופיע כשסילביה חזרה סוף סוף לזהות אותו. מאוחר יותר גם את החברים ואת המכרים שבאו לבקר, ושבועות ספורים מאוחר יותר היא אפילו חזרה לשוחח איתם שיחות משמעותיות. “בערך חודשיים וחצי אחרי שהתחלנו עם השינויים בחנו אותה שוב במבחני הזיכרון, ואז כבר ראו שיפור מסוים בתוצאות שלה”.

כשמשפחתה החלה לראות שהיא חוזרת בהדרגה לעצמה, הם עודדו אותה לחזור לאמנות, להאזין למוסיקה וליהנות מחיי חברה. “הגירוי המנטלי הזה הוא אחד המפתחות החשובים”, מסביר מארק. “הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לאדם מבוגר חולה אלצהיימר או דמנציה זה להרחיק אותו מהחברה ולסגור אותו בבית חולים או במוסד נפשי כלשהו. כך הוא רק מבודד ומובל למערבולת.

“זה היה תהליך הדרגתי מאוד, אבל בסופו של דבר קיבלתי את אימא שלי בחזרה”. אז איך הצליח מארק להציל את החיים של אימו סילביה ולרפא אותה מאלצהיימר?

לתת לגוף לרפא את עצמו

את גל וייס, תל אביבית לשעבר, האלצהיימר תפס בגיל מוקדם הרבה יותר. ערב אחד, באמצע שנות ה-40 לחייה, היא מצאה את עצמה אבודה ברחובות תל אביב. “משלטי הרחוב הבנתי שאני בפינת אבן גבירול ומאנה. הכרתי את שמות הרחובות וידעתי שאני הולכת בהם כמעט כל יום, אבל לא הצלחתי לגבש שום מפה פנימית של הרחובות שהלכתי בהם כל החיים”, היא מספרת לאפוק טיימס.

שבועיים לאחר מכן קרה לה מקרה דומה, רק שהפעם לקח לה מספר שעות עד שהצליחה להיחלץ מאזור תעשייה שהיה אמור להיות לה מוכר, ולמצוא את דרכה חזרה לתל אביב. למחרת היא הגיעה לרופאת המשפחה וביקשה בירור נוירולוגי. הרופאה הפתיעה אותה וסיפרה שכבר לפני מספר שנים היא התחילה בירור כזה בחשד לאלצהיימר, אבל לא השלימה את הבדיקות. “לא היה לי שמץ של מושג על מה היא מדברת. אבל זה די הגיוני שכשיש אלצהיימר לא זוכרים ללכת לבדיקות אלצהיימר”, היא אומרת.

לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי

לאט לאט היא נזכרה באותו בירור שהתחילה בעבר, ובעיקר זכרה ממנו משפט אחד שאמרה לה הנוירולוגית: “אבל חשוב שתדעי – אין מה לעשות”.

“את ה’אין מה לעשות’ הזה שמעתי מעוד כמה נוירולוגים וגם מאנשים אחרים. המשפט הזה ליווה אותי בשנות ה-40 לחיי בזמן שהקריירה שלי נהרסה וחוויתי התדרדרות קוגניטיבית איומה: איבדתי מילים ולא הצלחתי להגדיר מילים ומושגים”. וזה לא נעצר בזה. היא מספרת שיכולת החישוב נעלמה, שיקול הדעת התדרדר קיצונית והיא קיבלה החלטות מטופשות. גם היכולת להכיל תסכולים ולחצים ירדה לאפס “וכמובן שגם הזיכרון והריכוז נפגעו”.

“הכול לווה בהרבה בלבול, סוג של ערפל מוחי. אני קוראת לזה תחושת טמטום. לקח לי זמן להבין מה שואלים אותי. מה מדברים אליי. המון זמן הסתובבתי בתחושה שאין לי כלום במוח”.

מצב רוחה השתפר כשהחליטה לקחת את עצמה בידיים וחזרה לפעילות גופנית וליצירה אמנותית. אבל נקודת המפנה הגיעה רק לאחר שהעניינים התדרדרו הרבה יותר.

גל וייס

בסוף 2013 חלתה וייס בעקבות שאיפת “מטהר אוויר” שרוסס בשירותים. היא סבלה במשך שלושה שבועות מהרעלה קשה שבעקבותיה החלה להתפתח בהדרגה רגישות כללית לכימיקלים סינתטיים (תמרוקים, חומרי ניקוי, צבעים, עשן ועוד ועוד). בעודה מחפשת מקום מגורים נקי מזיהום, גילתה שהיא רגישה גם לקרינה אלחוטית ולקרינת סלולר. כל אלו הובילו לדבריה לקריסת מערכות חלקית. היא סבלה מכאבי ראש נוראיים, עצמותיה החלו להישבר מאליהן, שיניה השחירו והתפוררו והיא איבדה הרבה ממשקלה עד שנותרו ממנו רק 33 ק”ג. באותם ימים גם התפקוד הקוגניטיבי היה גרוע מתמיד.

כשהיא מנסה לגלות מהו הדבר שעינה כל כך את גופה (כיוון שהמערכת הרפואית לא סיפקה תשובות), היא גילתה ספר ששינה את גורלה (Beating Alzheimer’s, 1991). כתב אותו טום וורן – האדם הראשון בעולם שפורסם שנרפא מאלצהיימר לאחר שנוקה ממתכות שזיהמו את גופו. “הספר הקטן הזה שינה את חיי. כל קטע וקטע תרגמתי וסיכמתי שוב ושוב עד שהצלחתי לזכור משהו ולהתקדם לקטע הבא. בסוף קלטתי מספיק בשביל להבין מה אני צריכה לחפש. לראשונה שמעתי על רגישות לכימיקלים, ובדיעבד הבנתי שזה גם מה שגרם לאלצהיימר של סבתי”.

כשהצליחה למצוא מקום מגורים נמוך קרינה (“וזה ממש מסובך בעולם היום”, היא מדגישה) ולבנות לעצמה סביבה נקייה מקרינה ומכימיקלים מזיקים, החלה בריאותה להשתפר. היא צרכה מזון בצורה של שייקים והקפידה להרבות בפעילות גופנית. “לאט לאט עליתי במשקל. שיקמתי את מערכת העיכול ובניתי את מסת השריר מחדש.

“הקפדתי לתת לגוף את התנאים שהוא צריך כדי לרפא את עצמו: נמנעתי מכימיקלים סינתטיים ומקרינה והקפדתי לצאת יחפה אל הטבע”. היא גם הקפידה על הירגעות, על תרגול מוחי, על שיקום השינה שדפוסיה השתבשו ועוד. לקח בערך שנה עד שהגוף שלי החל להשתקם ושמתי לב שגם המוח שלי הולך ומשתפר – שיקום הגוף הביא לשיקום קוגניטיבי. במהלך 2017 הבחנתי שהמוח שלי חוזר לתפקד.

“במקרה שלי הקשר [של האלצהיימר] למפגעים הסביבתיים, לקרינה ולכימיקלים מזהמים הוא קריטי, בלי שום ספק”.

אבל וייס מסבירה שגם האמונה סייעה לה מאוד לריפוי. “אמונה בכוח עליון, בטבע או בכוחות הפנימיים. תפילה, אגב, מסייעת מאוד גם היא. בדומה למדיטציות ולהתרוממות רוחנית”, היא אומרת. “ברגע שנתקלתי במישהו שהצליח הבנתי שאפשר. זה נתן לי תקווה ושמחה, מטרה לשאוף אליה והיה לי ברור שאצליח. אמנם אנשים בסביבתי לא התייחסו להצלחה שלו ברצינות, אבל עבורי זה היה אור גדול. התחברתי למסר וזיהיתי את עצמי במסע דומה. סימנתי מטרה”.

כשווייס גילתה שהמוח שלה השתפר היא חיפשה מקרים דומים למקרה שלה ומה אומרים המומחים וגילתה שרק עשרה אחוזים מהחולים נושאים את גן האלצהיימר. האחרים סובלים מהמחלה מסיבות אחרות. “לכן, הימנעות ממפגעים סביבתיים ושינוי אורח חיים משפר את מצבם עד ריפוי מלא. עבור 90 אחוז מהחולים זהו הפתרון”, היא מסכמת.

כלומר הריפוי שלך מהאלצהיימר בעצם היה מין השפעת לוואי של הריפוי הכללי של הגוף. 

“כן, הייתי חייבת להציל את הגוף מהשפעות הרעלים והקרינה. לאחר ששיקמתי את הגוף, גיליתי שהמוח שלי חוזר לתפקד. מעבר לזה, במשך זמן ממושך הסתובבתי עם ה’אין מה לעשות’ שאמרו לי. לכן, חשוב לי שאנשים ידעו שיש תקווה גם אם זה לא פשוט”.

שינויים נרחבים כאלה באורח החיים נראים מאתגרים, במיוחד לחולי אלצהיימר. 

“נכון, כשמדובר באלצהיימר מתקדם או סופני אני לא יודעת כמה השיטות האלו מעשיות, אלא אם כן יש סביבה תומכת – מי שמכין את האוכל ודואג להעסיק את החולה. כמו במקרה של סילביה הטצר (מתחילת הכתבה), שבנה מארק טיפל בה במסירות”.

למעשה “פתרון הקסם” שמצא מארק היה לשנות את התפריט של אמו ולשלב בו הרבה מאכלים צמחיים כמו ירקות עליים וירוקים, בוטנים, פירות יער, פטריות ועוד, תוך הימנעות מבשר, משומן וממאכלים ממותקים. כדי להשלים את זה הוא גם הקפיד לספק לה מגוון תוספי תזונה.

“אם אין מישהו כזה לצד החולה, אז השיטות האלו יותר מתאימות לשלבים המוקדמים יחסית של מניעה או של עצירת ההתדרדרות. הרי התפתחות דמנציה ואלצהיימר היא תהליך איטי שאורך עשרות שנים”, מסבירה וייס.

אך מה אומרים המדענים?

36 גורמים למחלה

ד”ר סאלי ויינריך (71) מדרום קרוליינה, לשעבר חוקרת סרטן, התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר אצלה כששמה לב שהיא שוכחת שוב ושוב את שמות הנכדים שלה, וכאשר שכחה את הארנק כשביקרה במכולת.

בבדיקות ההדמיה שעשתה ב-2016 מצאו במוחה משקעים של החלבון “עמילואיד בטא” – חלבון שכבר שנים נחשב לגורם למחלת האלצהיימר. האבחון היה ברור: שלבים מוקדמים של אלצהיימר. היא לקחה את הבשורה קשה. “זו הייתה תחושה של חוסר תקווה מוחלט. רציתי למות”, סיפרה בריאיון לחדשות CBN.

סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – נועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט

מרטין, בעלה, גם הוא איש אקדמיה – חוקר ביו-אינפורמטיקה בגמלאות, נכנס לאינטרנט כדי לחפש ישועה. להפתעתו הוא מצא קצה חוט: פרוטוקול חדש שפיתח דייל ברדסן, פרופ’ לנוירולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס. על פי הפרסומים הצליח ברדסן לרפא כבר מאות מטופלים מהמחלה הנוראה.

כאשר בני הזוג הגיעו למעבדתו של ברדסן, הוא קודם כל הפנה את סאלי לסדרת בדיקות מקיפה שנועדה למפות את הגורמים לאלצהיימר הפרטי שלה. במשך 30 שנות מחקר למד פרופ’ ברדסן שיש כ-36 גורמים שונים היכולים לגרום לאלצהיימר ובהם חשיפה לרעלים מסוימים או מחסור בוויטמינים מסוימים. כדי למגר את המחלה חשוב לוודא שכל אחד מ-36 הגורמים האלו מטופל כיאות.

סאלי ויינריך | תמונה: Sally Weinrich Youtuba Page

במקרה של סאלי התברר שלחץ, חוסר שינה וחשיפה לרעלים מסוימים הם הגורמים המרכזיים. בהמלצתו של פרופ’ ברדסן, השינוי הראשון שהיא שילבה באורח חייה נועד להפחית מעט את הלחץ בשגרת יומה – היא התחילה כל יום ב-30 דקות של תפילה. ולדבריה, הייתה לכך השפעה מידית על הזיכרון שלה.

במהרה היא גם הצליחה לחזור ולשלב פעילות גופנית בשגרת יומה: טיולי הליכה, יוגה, פילאטיס, שחייה ובהמשך אפילו חזרה לשוט בקייק באגם הסמוך לביתה. עם אלו היא הרגישה במהרה שיפור ניכר בתהליכי החשיבה שלה. בהתאם להנחיותיו של פרופ’ ברדסן היא גם התחילה להקפיד על שמונה שעות שינה ביממה, החליפה את הדיאטה שלה לדיאטה דלה בפחמימות ונטולת סוכרים, הקפידה למנוע כל חשיפה שהיא לרעלנים, כמו עובש וחומרי הדברה, וטיפלה בזיהומים שהסתתרו בגופה כבר זמן ממושך.

בריאיון לערוץ הטלוויזיה ABC7 מיולי 2018 היא מספרת שהאבחונים שעשתה שנתיים קודם לכן הצביעו על קשיים קוגניטיביים הנובעים מהמחלה, אבל כשלאחרונה נבחנה באותו מבחן היא עברה אותו בצורה מושלמת. “אני שוב מרגישה תקווה… קיבלתי את חיי בחזרה”.

להחזיר את השליטה למוח

בארה”ב יש היום כמעט 6 מיליון אנשים המאובחנים במחלת האלצהיימר. עם העלייה הצפויה בתוחלת החיים, על פי התחזיות, בשנת 2050 כ-14 מיליון איש בארה”ב לבדה יתמודדו אתה. בישראל, על פי ההערכות, מאובחנים היום בין 150 אלף ל-200 אלף חולים והמספר הולך וגדל.

לראשונה זוהתה המחלה ב-1906 על ידי החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר וכבר שנים שמחפשים לה מענה. מאז שנות ה-80 החשוד המרכזי למחלה נקרא “עמילואיד בטא” – סוג של חלבון קצרצר המופיע בריכוז גבוה במוחם של החולים וחוסם את התקשורת בקרב תאי המוח – הנוירונים.

האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר בעולם ב-2050, נראה שעוד ועוד אנשים מצליחים להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

כפי שמסביר פרופ’ דייל ברדסן בספרו “הסוף לאלצהיימר” (2017), בעשרות השנים האחרונות נעשו מחקרים רבים שנועדו לפתח תרופות שיסלקו את העמילואיד או שיימנעו את הייצור שלו. “במקרים רבים הרכיבים שנבחנו עשו עבודה מצוינת בהסרת העמילואיד או בחסימת האנזים המייצר אותו. הרכיבים שנבחנו עשו בדיוק את מה שציפו מהם בהתאם לתיאוריה המקובלת, אבל מצבם של המטופלים לא השתפר ולפעמים אפילו התדרדר”, הוא כותב בספרו.

כבר מתחילת דרכו המקצועית התעניין ברדסן בגורמים היסודיים למחלות מוח נוראות כמו אלצהיימר, פרקינסון, ALS ועוד, ורצה להבין מהם התהליכים הביוכימיים הבסיסיים ביותר המובילים להן. ב-1989 הוא הקים את מעבדת המחקר שלו באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס והשאלה שעניינה אותו הייתה מה גורם לתאי המוח מלכתחילה להתדרדר במחלות האלו? האם זו תקלה או שאולי בכלל מדובר בתהליך טבעי שקורה במוח אבל יוצא משליטה?

תאי העצב שגידל באמצע שנות ה-90, שאליהם החדיר גנים הקשורים לאלצהיימר, התחילו לספק קצה חוט. מתברר שלתאים כאלו יש נטייה מפתיעה להתאבד. מה גורם להם להתאבד? 15 שנות מחקר נוספות והתבררה התמונה: אמנם בהתאם להשקפה המקובלת לעמילואיד אכן יש תפקיד חשוב בהתאבדויות האלו, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה.

איור: Fotolia

בהפשטה גסה, מתברר שהעמילואיד הוא חלק ממנגנון בקרה רחב יותר של המוח האומד בכל רגע ורגע את מצבו. למשל, כמה משאבים כמו ויטמינים או חומרים מזינים אחרים עומדים לרשותו או עם כמה רעלנים עליו להתמודד.

כשהמצב ממש חמור, ואין אפילו יכולת לתחזק את המנגנונים שכבר פועלים במוח, מנגנון הבקרה הזה מבטיח שלתפקודים החשובים ביותר כמו ויסות הנשימה, למשל, יישארו די משאבים. אם צריך, הוא אפילו מורה לתאים “פחות חשובים”, למשל כמו אלו המשמשים אותנו כדי לזכור את מה שקרה אתמול בערב, לפנות את מקומם ולהתאבד.

זה אומר שאם רוצים לנצח את המחלה ולמנוע מגושי העמילואיד להצטבר ולגרום את הנזקים שלהם, לא נוכל לעשות זאת רק אם נעלים אותם. נצטרך לספק למוח את כל הצרכים שלו כדי שהוא יחזור לאיזון ויפסיק לייצר עוד ועוד מהעמילואיד. וכאן בדיוק נכנסים לתמונה 36 הגורמים שגילה ברדסן וגם הרעיון שחשוב שנטפל בכולם.

כדי לעשות קצת סדר בעשרות הגורמים האלו, חילק אותם פרופ’ ברדסן לשלוש קטגוריות: דלקתיות, כמו זיהומים חבויים בגוף; מחסור בחומרים מזינים כמו ויטמינים או הורמונים מסוימים; חשיפה לרעלנים, כמו עובש, לדוגמה. כפי שהבין ברדסן, אם רק נסלק את הרעלנים אבל עדיין נשאר עם הדלקת הכרונית, לא הגענו לאיזון הנדרש והמוח ימשיך ליצר את העמילואיד.

פרופ’ ברדסן ממליץ לכל מי שמגיע לגיל 40 לעבור את סדרת הבדיקות המקיפה שפיתח – “קוגנוסקופיה” – שנועדה למפות את כל אחד מ-36 הגורמים ולקבוע מה מצבו של המטופל באותו היבט. כך יתאפשר למנוע את הופעת המחלה מבעוד מועד. בהתאם לתוצאות הקוגנוסקופיה, פרופ’ ברדסן בונה עבור כל חולה תוכנית טיפול אישית.

האם תגיע המהפכה המיוחלת?

פרופ’ ברדסן אינו היחיד שפועל בתחום. צמד הנוירולוגים דין ועיישה שרזאי (Sherzai), מייסדי “תוכנית מניעת האלצהיימר” באוניברסיטת לומה לינדה שבארה”ב, פיתחו אף הם שיטת ריפוי מהמחלה – שיטה שהצליחה לעזור לאלפי אנשים לעצור התדרדרות קוגניטיבית. כל אחד משניהם היה עד בילדותו לתהליך ההתדרדרות של סבו כתוצאה מהמחלה, האחד בארה”ב והשנייה באפגניסטן, ורצה למצוא דרך למנוע את הסבל הנורא. הם נפגשו במהלך לימודי הנוירולוגיה והתחתנו. הם עבדו כרופאים בשטח וערכו מחקר מעמיק שנמשך כ-15 שנה, שלאחריו פיתחו שיטת ריפוי. גם היא מבוססת על שינויים באורח החיים באופן שיקל על הגוף לטפל בעצמו וכך גם למנוע, או לכל הפחות לדחות, את הופעת המחלה.

ב-2017 הוציאו בני הזוג לאור את ספרם: “אלצהיימר ובעיות זיכרון – מניעה טיפול ותקווה” (The Alzheimer’s Solution), המתאר בצורה ידידותית ותומכת את השינויים המומלצים באורח החיים. הספר הפך במהרה לרב מכר. גל וייס תרגמה את הספר לעברית. היא עשתה זאת, לדבריה, במטרה להביא לידיעת הציבור שיש ריפוי אפשרי, אך גם כתרגול קוגניטיבי למוח שלה עצמה. בהמשך גם ייסדה וייס קבוצת פייסבוק שקיבלה את שם הספר – קבוצה המשמשת לתמיכה במתמודדים עם התדרדרות קוגניטיבית וכמקור מידע לעדכונים בתחום.

יש גם חוקרים נוספים. למשל, צוות נרחב של חוקרים הציג בכתב העת לנסט (Heneka, Carson, Khoury, +16, 2015) את הקשר בין זיהומים ותגובות חיסוניות אליהם להופעת מחלת האלצהיימר. צוות חוקרים מאוניברסיטת אריזונה שבארה”ב הציג (Manivannan, Beach, Halden, +1, 2015) את הקשר של מזהמים סביבתיים כמו מתכות, מדבירי מזיקים וכימיקליים תעשייתיים להתפתחות המחלה. פרופ’ דומיניק בלפום מאוניברסיטת פריז, שבדק מעל 1,000 אנשים הרגישים לקרינה אלקטרומגנטית טען בריאיון לרדיו קנדה שרגישות כזו לקרינה היא למעשה מצב של קדם אלצהיימר.

מעבר לגורמים הסביבתיים, מגוון חוקרים גם מציעים לבחון תהליכים פנימיים המעורבים בהתפתחות המחלה בתקווה שאלו יסללו בסופו של דבר דרך לריפוי אפשרי שלה. פרופ’ אינה סלוצקי מאוניברסיטת תל אביב מציעה להסתכל על המחלה מנקודת מבט שונה. בניגוד לרבים מהחוקרים הבוחנים את ההיבטים הביוכימיים של המחלה, כבר שנים שהיא חוקרת את הרשת העצבית שבמוח תוך התמקדות בתהליכים החשמליים שלה. ולמעשה היא גילתה שיש לעמילואיד בטא תפקיד חשוב בהעברת האותות החשמליים האלו וביצירתם של זיכרונות חדשים – כך שרמה מסוימת שלו אפילו חיונית לתפקוד המוח ולהתפתחותו. בהתאם להשערתה של פרופ’ סלוצקי, במוח בריא קיימת מערכת השומרת על האיזון התקין של רמות העמילואיד בטא והיא מאפשרת שהזיכרון והלמידה יישארו תקינים. בקרב חולי האלצהיימר, לטענת פרופ’ סלוצקי, משתבש תפקודה של מערכת האיזון הרגישה הזו. ב-2016 זכתה פרופ’ סלוצקי בפרס היוקרתי של קרן מטלייף המוענק לחוקרים מבטיחים בחקר האלצהיימר.

פרופ’ מיכל שוורץ ממכון ויצמן באה בגישה אחרת. היא מתמקדת בתפקוד מערכת החיסון במוח. לטענתה, עם ההזדקנות, כשמערכת החיסון נחלשת, היא כבר פחות מצליחה לפנות מהמוח פסולת כמו משקעי עמילואיד או תאים מתים. בעבר חשבו שלכניסת תאי מערכת החיסון לתוך המוח יש תפקיד בהתפתחות המחלה, ולכן ניסו להפחית את תאי החיסון במוחם של חולי אלצהיימר באמצעות תרופות נוגדות דלקת, אך אלו רק החמירו את המחלה. מחקריה של פרופ’ שוורץ מצביעים על תפקידה של מערכת החיסון בהתמודדות עם המחלה, כך שלטענתה, כדי להתמודד עם אלצהיימר חשוב לחזק את מנגנוני מערכת החיסון במוח. שוורץ כבר הגיעה להישג בכך שחיזקה את מנגנוני מערכת החיסון במוח של עכברים חולי אלצהיימר וזה עזר להם להשתקם.

עם כל אלו, האם בשנים הקרובות נצליח לראות כאן את המהפכה המיוחלת? האם במקום התחזיות ל-140 מיליון חולי אלצהיימר ברחבי העולם ב-2050 נראה שעוד ועוד אנשים כבר מצליחים בקרוב להירפא ולהשתקם מהמחלה הנוראה?

*תודה לגל וייס שסייעה בחומרים לכתבה