ההיסטוריה של “המוארים”

מהי הפילוסופיה העתיקה? מתברר שבמשך יותר מ-1,000 שנה איש לא ידע. תורותיהם של הפילוסופים היווניים של העת העתיקה: פיתגורס, סוקרטס, אפלטון ואריסטו נשכחו בהדרגה בסביבות 325 לספירה – בתקופה שבה הנצרות הפכה לדת רשמית של האימפריה הביזנטית. רבים מכתביהם נשרפו והושמדו, חלקם נעלמו לנצח וכמה בודדים נותרו בספריות נטושות.

יש ממד בפילוסופיה היוונית שבזכותו נבנו יסודות התרבות שלנו, והממד הזה לא רק מוזנח היום על ידי האקדמאים, אלא מצונזר באופן אקטיבי

עד שקם, מאות שנים אחר כך, איש אחד ממשפחת בנקאים עשירה בפירנצה ועשה היסטוריה. השנה הייתה 1460, וקוזימו דה מדיצ’י החל לשלוח שליחים לספריות נטושות ברחבי אירופה כדי שיחפשו את הכתבים האבודים שרק שמע עליהם. הוא שלח נציגים גם לעולם הערבי בתקווה למצוא עותקים שתורגמו לערבית וניצלו. למזלו, הוא מצא כמה והחל לבנות בפירנצה ספריה שתכיל אותם.

נכדו של קוזימו, לורנצו, הלך בעקבות סבו. בני משפחת מדיצ’י מילאו גם תפקידים מובילים בפירנצה ורצו להשתמש בכספם כדי לקדם חוכמה, יופי ואמת בעולמם. הם האמינו שהכתבים האבודים של יוון העתיקה יאפשרו להם לעשות זאת. לורנצו המשיך והגדיל את הספרייה של סבו והפך פילנתרופ של פילוסופים רבים. הוא הנחה אותם לחקור את הפילוסופיה היוונית ולנסות לתרגם למציאות קונקרטית את החוכמה שאליה הגיע אריסטו או להבין כיצד לגשר בין אפלטון לנצרות. לורנצו גם ליווה אמנים גדולים כמו לאונרדו דה-וינצ’י ומיכלאנג’לו. האחרון התגורר כחמש שנים בביתו.

איש המדינה העשיר בפירנצה, לורנצו דה מדיצ’י, תמך והנחה את הפילוסופים, האמנים והאדריכלים להחיות מחדש את התורות האבודות של יוון העתיקה

פעולותיה של משפחת מדיצ’י הובילו לשגשוג של תקופת הרנסנס. הכתבים הנחו את אנשי התקופה כיצד לבנות מבנים יפים והרמוניים בפירנצה וברומא סביב הרעיון היווני של שאיפה “ליופי” ו”לשלמות”. הם פתחו עבורם צוהר לאמיתות עתיקות שסייעו להם לפתח את המדע ואת הפילוסופיה. בהשראת היוונים, האדריכלים של האזור גם כתבו ספרים שניסו לפצח את החוקיות הנכונה למבנה של עיר, ובנו כנסיות מעוטרות בציורי קיר מרהיבים. זו הייתה תקופה של שגשוג רוחני.

קבוצת המאמינים של פיתגורס לבשה לבן וקמה לפני הזריחה כדי לשבת במדיטציה

היום, בחלוף כ-500 שנה, הרנסנס לא חזר. אנו אמנם ממשיכים ללמוד על סוקרטס באוניברסיטה, פותרים בעיות בבית הספר באמצעות המשוואות המתמטיות של תאלס או משפט פיתגורס ומשתמשים בדברי אפלטון כדי לפצח רעיונות מופשטים בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה, אבל כל אלה הם כמו קליפה ריקה. המהות חסרה. “יש ממד בפילוסופיה היוונית שבזכותו נבנו יסודות התרבות שלנו, והממד הזה לא רק מוזנח היום על ידי האקדמאים, אלא מצונזר באופן אקטיבי מספרי הלימוד”, כותבת הסופרת לינדה ג’ונסן בספרה The Lost Masters (2016) המבוסס על מחקר שערכה בנושא חכמי יוון העתיקה.

הממד הזה, טוענת ג’ונסן, הוא המרכיב הסודי להתעוררות ולעושר התרבותי של תקופת הרנסנס. “תחת ההסתערות של המדע המטריאליסטי, מעיין ההשראה הזה כבה. עבודותיהם של המאסטרים התמלאו באבק והן יושבות מוזנחות על מדפי הספרייה. אין אנו מבינים עוד, ואפילו לא אכפת לנו, כמה דברים היו להם לומר לנו”.

המרכיב הסודי שנעלם

במשך אלפי שנים טיפחו הציוויליזציות הקדומות של מצרים, הודו וסין תרבות משגשגת והיסטוריה ענפה. סביב 600 לפנה”ס החלו גם היוונים לשנן את סיפורי המיתולוגיה שלהם, אבל עדיין הרגישו שמשהו חסר. היום אנחנו יודעים, בזכות ממצאים ארכיאולוגיים, שתרבויות גדולות שלטו באזור יוון לפני התקופה היוונית הקלאסית, כמו התרבות המינואית. אך נפילתה, מסיבות לא ברורות, העלימה את הידע שצברה ואת שורשיהן של אותן תרבויות.

בניסיון לגלות פרטים אודות עברם, יצאו היוונים למסעות אל עבר ציוויליזציות אחרות. אחד הראשונים שיצא היה תאלס איש מילטוס שהחליט לנסוע למצרים.

במצרים למד תאלס, ככל הנראה, מכוהנים ומאסטרונומים מצריים, ועם חזרתו ליוון השתמש בידע שצבר במדע ובמתמטיקה. כתוצאה מכך חשב על “משפט תאלס” בגיאומטריה, והיה היווני הראשון שיכול היה “לנבא” ליקויי חמה, להגדיר את חילופי העונות וזה שניסח את לוח השנה בן 365 הימים שלפיו אנו חיים היום.

הדואומו של פירנצה – קתדרלת סנטה מריה דל פיורה היא אחת מפלאי תקופת הרנסנס שנבנו בהשראת האדריכלות העתיקה | תמונה: Shutterstock

אבל תאלס למד מכוהני מצרים גם דברים אחרים. “תאלס למד שהטבע כולו חי ומלא באלוהיות. הוא דיבר על נשמה בת אלמוות. וכשנשאל אם אדם יכול להסתיר את מעשיו הרעים מהאלים, הוא ענה: ‘לא. גם לא את המחשבות הרעות'”, כותבת ג’ונסן בספרה.

תלמידו המפורסם של תאלס, פיתגורס, המשיך באופן טבעי את דרכו, אך התעלה מעל מורו ברמתו הרוחנית. להיסטוריונים אין כמעט מידע על חייו של פיתגורס או על האופן שבו רכש את הידע שלו, אך כמה היסטוריונים מהמאות הראשונות לספירה, כמו יאמבליכוס ואנטיפון, טוענים כי הוא נסע ללמוד במצרים. הסופיסט פילוסטרטוס בן המאה השנייה טוען שהוא גם נסע ללמוד בהודו. ההשערה האחרונה נשמעת הגיונית לאור מה שידוע על הקבוצה “הפיתגוראית” אותה ייסד פיתגורס בדרום איטליה – שהייתה מעין “אשרם” בנוסח יוון, לדברי ג’ונסן.

סוקרטס לא היה מטיף מוסרי, אלא איש דתי. ההבנה אודותיו השתנתה מאז באופן קיצוני

“קבוצת המאמינים שלו לבשה לבן וקמה לפני הזריחה כדי לשבת במדיטציה. הם בילו תקופות ארוכות בשתיקה והתנגדו ליחסי מין מחוץ לנישואים. הם העריצו את מורם הכריזמטי פיתגורס והאמינו שהוא הכיר את חייהם הקודמים ויוכל להוביל אותם להארה”. כן, זה אותו פיתגורס שניסח את המשפט המפורסם המתאר את יחסי אורכי הצלעות במשולש ישר זווית; זה שגילה את היחסים המספריים העומדים מאחורי הצלילים ההרמוניים ביותר; וזה שעסק במחקר אסטרונומי והבין שכדור הארץ הוא עגול.

תורתו הרוחנית של פיתגורס השפיעה מאוד על הפילוסופים שקמו בדורות אחריו כמו פרמנידס, שהיה רופא ופילוסוף ולימד את תלמידיו שכדור הארץ הוא כדור ושהשמש והירח הם חלק משביל החלב. פרמנידס כתב בחייו ספר קצר שהוא למעשה שיר (“על הטבע”). הוא אמנם לא שרד בשלמותו, אך היה מספיק חשוב כדי שפרמנידס ירוויח בזכותו את התהילה שלו. בהקדמה לשיר הוא מספר על מסע במרכבה לשמים, בו הוא זוכה להתגלות מפי האלה דיקה אשר חושפת אותו לאמת, למען יביא אותה לשאר בני האדם. פרמנידס היה אחד ממובילי האסכולה האלאטית שתפסה את המציאות כמהות אחת, קבועה ובלתי משתנה. הוא טען שמה שנתפס בעינינו כשינוי, למשל עצים הזזים ברוח – אינו אלא אשליה, כיוון שהמציאות היא מהות אחת שאינה משתנה. הוא השפיע על אפלטון ועל תאוריית ה”אידאות” שלו כפי שנראה עוד מעט.

מרכז רוחני

ככל שהצטברו חלקי הפאזל, ומאגר הידע של היוונים התרחב, יוון החדשה-ישנה בנתה במהלך המאה החמישית לפנה”ס את הציוויליזציה שלה על יסודות מוצקים יותר. פילוסופים, מדענים ואמנים מילאו את רחובות אתונה, יצרו ארכיטקטורה מרשימה והפכו את העיר למרכז רוחני, תרבותי ומסחרי משגשג. אתונה הייתה עיר-מדינה עצמאית. הנמל שלה, פיראוס, הקנה לה כוח רב ושליטה בערי-מדינה אחרות, ונבנו בה מבנים מפוארים כמו הפרתנון הניצב בחלקו עד היום על האקרופוליס – אותה גבעה מבוצרת מעל העיר.

באותם ימים, סוקרטס היה מהלך יחף ברחובות אתונה, מלווה בנאמניו. לעתים היה נעצר לשוחח עם אינטלקטואלים, פוליטיקאים ואמנים. הוא שאל אותם את שאלותיו המפורסמות, ושוחח עימם על דעותיהם בנושאי צדק, אמנות ואהבה. עם זאת, כשסוקרטס הגיע לשנות ה-70 של חייו, במאה הרביעית לפנה”ס, העניינים באתונה החלו להתדרדר. המלחמה הפלופנזית, שנמשכה כ-30 שנה בין אתונה לספרטה, הסתיימה בתבוסת אתונה ומחיר התבוסה התבטא בחוסר יציבות פוליטית ובמשברים קשים.

“אריסטו עם פסל של הומרוס” – ציור של רמברנט מ-1653 המתאר את אריסטו חובר למקורות היווניים העתיקים שלוהאדם לפיקסל, וכך גם נמדד ערך החיים שלו

אך אולי הדבר החשוב מכול היה שבתקופה זו נוצר בליל של אסכולות אינטלקטואליות שסתרו זו את זו ויצרו בלגאן במחשבתם של האנשים. “הקונפליקט בקרב הקולות השונים היה מגרה אבל מבלבל מאוד, והאנשים הרגילים לא ידעו יותר למי ובמה להאמין”, כותב האקדמאי יו טרדניק בהקדמה לספר “ימיו האחרונים של סוקרטס” (מדובר באוסף טקסטים שכתב אפלטון. פורסם ב-1954 באנגלית).

אחת האסכולות הייתה “הסופיסטים” או “האנשים החכמים”. “הם לא היו – לפחות לא במהותם – פילוסופים או מדענים, אלא מורים מקצועיים”, מסביר טרדניק. היו בהם כאלו שעודדו ספקנות ודיברו על סובייקטיביות ורלטיביזם. “הם לא יצרו חוכמה וטוּב, אלא חוכמה ויעילות. והם גבו כסף בעבור שירותיהם – מה שהכה בתדהמה את הפילוסופים באותה תקופה. בקצרה, הדתות הקודמות והאידאלים המוסריים פילסו דרך לעריסה של חומרניות אופורטוניסטית. היה צורך עז בקולו של נביא”, כותב טרדניק.

בבודהיזם, כמו אצל אפלטון ואצל פילוסופים יווניים בכלל, הדרך להגיע אל האמת היא באמצעות טיהור הנפש

טרדניק, שתרגם את אפלטון ואריסטו לאנגלית, טוען ש”הנביא” היה סוקרטס. “בעידן של ספקנות, סוקרטס האמין בתקיפות בטוב מוסרי כדבר היחיד שחשוב. הוא זיהה זאת, כיוון שעבור הטבע הישר שלו זה היה בלתי נתפס שמישהו יראה מה נכון לעשות, מבלי לעשות מה שנכון”, הוא כותב, ומניח שזאת גם הסיבה שהחליטו להוציאו להורג.

כשעמד למצות את הדין, לאחר שמדינת אתונה דנה אותו למוות באשמת “השחתת הנוער” ו”אמונה באלוהים אחרים”, אותו סוקרטס ששאל שאלות כאילו אינו יודע דבר, חשף את אמונתו באלוהים ואת אמונתו בגלגול נשמות.

פיתגורס והפיתגוראים קיימו “אשרם בנוסח יוון”. בציור הזה של פיודור ברוניקוב, 1869, הם נראים חוגגים את הזריחה

“אומרים שכשברבור מבין שזה זמנו למות, הוא שר ביתר מתיקות מאי פעם בעבר”, אומר סוקרטס בדיאלוג “פיידון” – המתעד את רגעיו האחרונים (הדיאלוג נכתב על ידי אפלטון). “יש אנשים האומרים שזאת שירת אבל. אולם ציפורים אינן שרות כשהן כואבות, הן שרות רק כשהן מלאות בשמחה. הברבור יודע שהוא חוזר לאפולו, האל שהוא תמיד שירת בנאמנות, ושר בשמחה על הפלא שהוא יודע שמחכה לו בעולם הבא. אני מאמין שחייתי את חיי בשירות של אותו אל, ואני מצפה להיכנס לתוך אורו”.

“סוקרטס לא היה מטיף מוסרי, הוא היה בכנות איש דתי”, כותב טרדניק. אבל מאז אותם ימים, ההבנה לגבי סוקרטס השתנתה בצורה קיצונית. סוקרטס נתפס היום בעיקר כמי שהשתמש בטכניקה הגיונית של שאילת שאלות במטרה להביע טיעון מסוים או לשכנע. יש חוקרים שאף טוענים כי סוקרטס הוצא להורג כיוון שהיה בכלל אתאיסט והשפיע על הנוער. ורבים מקשרים את אמירתו שאינו יודע כלום כדרך שלו להגיד שהכול הוא יחסי. למעשה, מה שסוקרטס רצה לעשות היה להגיע לאמת, ולסייע לאנשים להגיע לאמת, כפי שינסו לעשות שנים מאוחר יותר בתקופת הרנסנס.

אפלטון כמובן הושפע מאוד מסוקרטס. הרעיון המפורסם ביותר של אפלטון היה “האידאות”. הוא טען שיש שני סוגי דברים, אלו שאנו חשים בעזרת חושינו ונמצאים בשינוי מתמיד, ואלו שלעולם אינם משתנים. לדוגמה, אנו רואים מיליוני אובייקטים עגולים בטבע כמו אבנים. אבנים הן דברים שמשתנים ולא קיימים לנצח. לעומת זאת, הקונספט של עיגול אינו משתנה. לא נמצא לעולם עיגול מושלם בטבע, אבל הקונספט של עיגול תמיד יהיה מושלם.

מסיבה זאת, עבור אפלטון, “האידאות” היו אמיתיות הרבה יותר מכל דבר בעולם החומרי. לכולם יש תמונה אידיאלית בראש של יופי או של אהבה אמיתית, אך עם זאת, היופי בעולם הוא בר חלוף ומערכות יחסים מסתיימות. אז מה זה יופי? מהי אהבה? מהי אמת?

אפלטון משתמש באלגוריה של מערת צללים, שמחזיקה בתוכה שבויים מגיל רך, שרואים רק את הצללים של המציאות בחוץ ולא את הדברים עצמם. הוא מספר על אדם שמצליח להשתחרר מהמערה ולצאת לעולם האמיתי. בתחילה הוא מסתנוור מאור השמש, אבל אז עיניו מסתגלות לכך. “למה אלוהים יצר את העולם החומרי הזה, ‘המערה האפלה’ שאנחנו חיים בה? עבור אפלטון, אלוהים הוא המצב הגבוה ביותר של טוב, יופי ואמת”, כותבת ג’ונסן. “כשאנחנו עוזבים את המערה ומגיעים לעולם למעלה, כמו האדם החופשי בסיפור, אנחנו מתקרבים למצב של על אדם”, היא מוסיפה.

רעיון המערה מזכיר במעט את הרעיון הבודהיסטי של “העולם כאשליה”. גם בבודהיזם אדם חייב להבין שהמציאות שהוא קולט בעזרת שתי עיניו היא אשליה, ועליו ולנסות לפרוץ מבעד לה אל עבר האמת. בבודהיזם, כמו אצל אפלטון ואצל פילוסופים יווניים בכלל, הדרך להגיע אל האמת היא באמצעות טיהור הנפש – השתחררות מ”החזקות” כמו: כעס, קנאה ותשוקות אנושיות. גם סוקרטס חשב כך.

בהקשר הזה, קשה להתעלם מהעובדה שבודהה שאקיאמוני (סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה) חי ולימד בהודו עשרות שנים בודדות לפני שאפלטון הגיע לעולם. ומי נסע להודו בתקופתו של שאקיאמוני? לפי עדות אחת, פיתגורס, שחלק מהתורה הפיתגוראית שלו שילבה פרקטיקות וסמלים שהושפעו בלא ספק מהמזרח. התורה הפיתגוראית השפיעה על אפלטון, על אריסטו ועל דורות של פילוסופים יוונים מאות שנים אחריו.

“אחרי מות סוקרטס, אפלטון נסע הרבה, וחי במשך זמן מה בדרום איטליה, שם הוא למד עם המאסטרים הפיתגוראים שחיו שם”, כותבת ג’ונסן. ההשפעות ניכרות בכתביו. אפלטון אף הואשם שחשף את סודותיהם של הפיתגוראים בלי רשות.

מי שהאזין לאפלטון ב”אקדמיה” שייסד וראה בו את מורו היה אריסטו. בעוד שאת אפלטון עניינה האמת מאחורי העולם המשתנה שבו אנו חיים, את אריסטו עניין איך אנחנו חווים את העולם באמצעות חושינו. אריסטו חקר עם תלמידיו והעלה על כתב ידע מכל התחומים האפשריים: פיזיקה, מטאפיזיקה, קוסמולוגיה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, גיאולוגיה, שירה, חלומות, לוגיקה ועוד. בניגוד לאפלטון, הוא טען שלא מספיק לשבת ולהרהר על העולם, אלא יש לבחון אותו באופן פיזי. כך החל להתפתח המדע, כפי שאנו מכירים אותו היום.

עם זאת היה הבדל משמעותי בין נקודת המבט של אריסטו על מדע לבין זו של המדענים היום. אריסטו האמין במטאפיזיקה והגדיר אותה כ”מדע אלוהי” כיוון שהיא נוגעת לא רק בידע, אלא גם בחוכמה. בניגוד לתפיסה העכשווית במדע, אריסטו חשב שהאטומים והכוחות המופעלים עליהם אינם יכולים לבדם להסביר את המבנה והמורכבות של היקום ושל הדברים החיים בתוכו. אריסטו מתאר יקום שבו לכל תנועה או שינוי יש מניע. לכל מניע יש בעצמו מניע אחר עד שמגיעים למניע הבסיסי, ל”סיבת הסיבות” – “המניע הבלתי מונע”. למניע הבלתי מונע יש הוויה טהורה.

בספרו “מהי הפילוסופיה העתיקה?” מסכם פייר אדו, הפילוסוף וההיסטוריון הצרפתי, את הנושא וכותב כי פילוסופיה עתיקה היא דרך חיים, דרך רוחנית, ולא רק אוסף של תיאוריות ושיטות מחשבה של פילוסופים, כפי שנהוג היום לחשוב. “כן, היסטוריה מסוג כזה (של שיטות המחשבה, מ”מ) ראויה גם היא ללימוד”, הוא כותב, “אבל לצדה יש מקום ללמוד ולבחון את ההתנהגות הפילוסופית עצמה ואת החיים הפילוסופיים”.

ג’ונסן מעזה לומר שלדעתה היכולת של חכמי יוון העתיקה לצאת מעבר לגבולות החשיבה שלהם ולהתחבר לרוחניות היא הסיבה לכך שהם חשבו בדרך יצירתית והגיעו להישגים. האם יש סיכוי שנצליח גם אנו להרחיב את המחשבה ונזכה לראות רנסנס חדש בחיינו?