אף אחד לא צריך לאסור הנפת דגלי גאווה, תלייתם במרפסות בתים פרטיים או הצגתם בשלטי חוצות שנקנו בתשלום. אבל דגל הגאווה אינו אמור להיתלות בראש בניין העירייה, והיא אינה צריכה לתלות אותו על עמודי תאורה בכל רחבי העיר. הסיבה לכך היא פשוטה – העירייה איננה אמורה להיות משרד יחסי הציבור של הקהילה הגאה. למעשה, היא אינה אמורה ליחצן אף קבוצה.
קריקטורה: מושיק גולסט
קיימות הרבה קבוצות מיעוט המרגישות שפוגעים בזכויותיהן: נכים, זקנים בודדים, ניצולי השואה, ערבים, חרדים, נשים, דרוזים, מהגרי עבודה, אתיופים, בדואים ועוד. מתי בפעם האחרונה ראיתם את העיריות בישראל מתגייסות לתלות את דגל הפמיניזם? מתי הן התגייסו לתלות את דגל העדה הדרוזית? האם לכל קבוצה מגיע חודש בשנה שבו יהיה תלוי הדגל שלה?
מובן שלא. ולא בגלל שנאה או דעות קדומות כלפי קבוצה מסוימת, אלא מכיוון שהעירייה – מוסד שלטון – אמורה לעסוק בשני דברים בלבד: מתן שירותים לאזרח, ופיקוח ורישוי. בתוך מתן השירותים כלולים גם “אירועי תרבות”. לכן הקהילה הגאה רשאית לפנות לעירייה בבקשה שתאשר לה לערוך אירוע גאווה בעיר שיעלה את המודעות לנושא. ועל העירייה לבחון האם לאשר זאת והיכן יתקיים האירוע – שיתוקצב, יופק וינוהל על ידי הקהילה, לא על ידי העירייה עצמה. לא מכספי הציבור שלנו.
מתוקף היותה מוסד שלטון במדינת ישראל, אמורה העירייה ליזום מכספי הציבור אירועי תרבות הקשורים אך ורק בתרבות ובהיסטוריה של העם. למשל, אירועים הקשורים בזהות של המדינה, כמו יום העצמאות, יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ולא אירועים העוסקים בנטייה מינית של אנשים מסוימים או באג’נדה של קבוצה כלשהי. למעשה, היא אינה צריכה כלל לתמוך באף גורם או קבוצה. מי שאירועי תרבות יקרים לליבו, מוזמן להוציא מכספו הפרטי ולקנות כרטיס להופעה, לתרום לקהילה הגאה או לקהילות אחרות, ולהוקיר את מי שהוא חושב שנכון לו להוקיר. העירייה צריכה להפסיק לשלוח יד לכיסנו כדי לתמוך בשמנו במי שהיא רוצה. הדגל היחיד שצריך להיתלות בעירייה ועל עמודי התאורה בעיר הוא דגל המדינה או דגל העירייה.
כמובן, שאין דבר שפוליטיקאים אוהבים יותר מאשר לבזבז כסף של אחרים ולעסוק בנושאים המניבים להם יחסי ציבור. ככל שהאירוע או הפרויקט גדול יותר, הוא מאפשר להם למנף אותו כדי להשיג השפעה חברתית ופוליטית. אם זה יאפשר להם לגרוף אהדה בקרב תושבים מסוימים ומצביעים פוטנציאלים, הם אפילו יורו לעובדי עירייה לבזבז מזמנם כדי לצבוע ספסלים בצבעי גאווה ולתלות דגלים בכל רחבי העיר (כפי שקרה ברמת גן).
דגל מדינת ישראל מייצג את כל אזרחי מדינת ישראל, כולל את אנשי הקהילה הגאה. אין צורך בדגל נוסף שייתלה על בנייני העירייה. במקום להעניק לקהילה הגאה יחס מועדף, צריך להעניק לה יחס שווה כמו לכל קבוצה, כמו לכולם – תחת דגל מדינת ישראל.
אם אנשי הממשל שלנו לא יתעוררו, בשנה הבאה דגלי גאווה עלולים להיות מונפים גם בתיכונים (כפי שקרה השנה בתיכון בליך ברמת גן), בגנים, מעל הכנסת, בבסיסי צה”ל במסדר הבוקר ואפילו בשגרירויות ישראל ברחבי העולם. בארה”ב זה כבר התרחש. ממשל אובמה אישר לשגרירויות ארה”ב להניף את דגל הגאווה לצד דגל ארה”ב, ואפילו האיר את הבית הלבן בצבעי הקשת לאחר שבית המשפט העליון התיר נישואים חד מיניים בארה”ב ב-2015.
חריגה מהנורמה הייתה השנה, כאשר שגרירויות ארה”ב בישראל, בגרמניה, בברזיל ובלטביה פנו באמצע יוני בבקשה לממשל טראמפ שיאשר להן להניף את דגל הגאווה על תורן השגרירות, בסמוך לדגל ארה”ב. ממשל טראמפ סירב. “כשזה מגיע לתורן הדגל האמריקני, לשגרירויות האמריקניות ולבירות מסביב לעולם – דגל אמריקני אחד בלבד מונף”, אמר סגן הנשיא מייק פנס בצדק, ומיד הותקף בטוויטר באמצעות סיסמאות מוכרות: “חשוך”, “פשע שנאה”, “מתקפה בוטה על זכויות הקהילה”.
ובכל זאת, תלתה שגרירות ארה”ב בישראל דגלי גאווה ענקיים על קירותיה החיצוניים והפכה בִּן רגע למעין קופסת מתנה מעוטרת לקראת מצעד הגאווה. “שגרירות ארה”ב בישראל מוכנה למצעד הגאווה מחר!” נכתב בטוויטר של השגרירות. במדינת קליפורניה הניפו את דגל הגאווה בראש בניין הממשל. דבר דומה קרה במדינות ויסקונסין וקולורדו.
יהיו אלה העיריות בישראל, משרד החינוך, הכנסת או בסיסי צה”ל – אף אחד מהגופים לא אמור לעסוק בשאלה איזה דגל לתלות בסמוך לדגל המדינה, או האם לתלות במשך חודש שלם את דגל הדרוזים דווקא או את דגל הגאווה, או כל דגל אחר אם יש. אלא, לקבוע מדיניות אחידה וברורה – לא תולים אף דגל מלבד דגל המדינה. ולא נותנים העדפה לאף קבוצה. רגע, האם זה לא מה שהקהילה הגאה רוצה – לקבל את אותו יחס שווה כמו כל אחד אחר? אז זו בדיוק משמעות השוויון – כולנו מקבלים את אותו הדגל. דגל מדינת ישראל.