תמונה: Shutterstock
לפני 600 שנה, אישה בשם מרג’ורי קאמפ עזבה את ביתה בקינגס לין שבאנגליה ונסעה לפגוש את הנזיר הקדוש ג’וליאן. רבים באו לג’וליאן כדי לקבל ייעוץ רוחני, ומרג’ורי הגיעה אליו כי כבר זמן מה היא שמעה קולות בראשה. לפעמים הקולות היו ברורים וחזקים – כאילו עוד אדם עומד לצידה, ולעתים הם היו מופשטים ולא מזוהים.
הנזיר ג’וליאן חי בחדר קטן שהיו בו שני חלונות. מחלון אחד הוא דיבר עם אנשים שבאו להתייעץ איתו, וחלון שני השקיף אל הכנסייה. גם לג’וליאן עצמו היו בעבר התנסויות של שמיעת קולות. הם היו כה חזקים, שאת רוב ימיו מאז הוא העביר במדיטציה עליהם. מרג’ורי וג’וליאן בילו מספר ימים בשיחה על הקולות ששמעו בראשם, והשיחה הזאת שינתה את חייה של מרג’ורי. לבסוף, היא העלתה את סיפורה על הכתב.
600 שנה מאוחר יותר קרא הפסיכולוג והסופר צ’רלס פרניאו (Fernyhough) את הגרסה המודרנית של ספרה בפליאה ובהפתעה: “גם אני שומע קולות״, הוא חשב לעצמו. ״אני שומע את מרג’ורי וג’וליאן מדברים בעודי קורא עליהם״. הוא גם שמע קולות כשקרא רומנים או כשכתב על דמויות בדויות שהמציא. ככל שחשב על כך, הוא הבחין שהוא מקדיש זמן ניכר מחיי העֵרות שלו כדי לייצר ולנהל דיאלוגים עם עצמו שרק הוא שומע. ״אני חושב במילים, ולפעמים כשאני מנסה למצוא פתרון לבעיה אני אפילו מדבר לעצמי בקול רם״.
הדיבור או הקולות שהתרוצצו בראשו של פרניאו מוכרים לרבים מאיתנו: אנו שומעים אותם בעת שאנו חושבים על סדר יומנו, מנהלים בראשנו שיחות עידוד או ביקורת עצמית, מתכוננים לריאיון, משחזרים שיחה עם חבר או שיר שקיבל חיים משל עצמו וחוזר ומתנגן בראשנו. יש גם אלו שממש שומעים פיזית את הקולות.
על אף שהחוויה נפוצה כל כך, פרינאו טוען שאף אחד לא חקר אותה בכלים מדעיים. כשראיינתי אותו בשנת 2016, הוא סיים לכתוב את ספרו The Voices Within שבו ניסה לחקור את שורשי הדיבור הפנימי ולהבין אותו. לדעתו, ניתוח הדיבור הפנימי יכול לסייע לנו בהתמודדות עם מצוקות היום-יום ובפתרון בעיות. ופרניאו אינו היחיד שחושב כך. היום כבר מקובל, אצל מטפלים ומדריכים, להתייחס לדיבור הפנימי בתור אלמנט מרכזי בשיפור התקשורת הבין-אישית, בעבודה או בבית.
כשהביפ מצפצף
פרינאו שאב השראה למחקרו מהפסיכולוג הרוסי לב ויגוצקי שהתמקד במהלך המאה ה-20 בחקר הדיבור הפנימי של ילדים. כולנו מכירים ילדים בני שנתיים המדברים אל עצמם בזמן משחק: “עכשיו אשים את הפיל בתוך הקופסה” או “עכשיו אוציא אותו מהקופסה”. הדיבור החיצוני הזה, טוען פרינאו, מתפתח והופך בהדרגה לדיבור פנימי ולקולות שאנו שומעים מאוחר יותר בתור מבוגרים. “כשהילד מגיע לבית הספר המורה תגיד לו לשמור על שקט והוא יתחיל ללחוש את מה שברצונו לומר. לאחר זמן מה הוא יעביר פנימה את כל הדיאלוג שהוא רגיל לעשות עם עצמו. אנחנו יודעים מעט מאוד כיצד הדיבור הפנימי מתפתח מעבר לשלב הזה, אבל אנחנו יודעים שדיבור כזה ממשיך גם בבגרות”, אמר לי פרינאו.
נעמה וקסמן, מסייעת להורים להיעשות מודעים לקולות הפנימיים שלהם | תמונה: באדיבות נעמה וקסמן
כדי לבחון מה קורה בבגרות, ראיין פרינאו פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וערך ניסויים שאפשרו לו להתחיל להבין את מקור הקולות שאנו שומעים. הוא נעזר במחקר שערך ראסל הורלברט, פרופ’ לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נבדה. הורלברט פיתח שיטה שבה נתן למשתתפים, נשים וגברים בני כל הגילים ומכמה ארצות, להתהלך עם ״ביפ״ שמצפצף בזמן לא צפוי במהלך היום. לארה מברלין, שהשתתפה בפרויקט, נשאה עימה לכל מקום את הביפ וגם מחברת שבה כתבה מה חלף בראשה ברגע שצפצף הביפ. ״בדיוק הנחתי על השולחן את כוס הבירה הריקה שלי וחשבתי: האם אני רוצה עוד אחת? ואז הביפ צפצף״, סיפרה בהתנסותה. “והאם שמעת את המילים האלה כמו קול?” שאל הפסיכולוג, ״האם קראת אותן או ראית אותן?״ ״כן, שמעתי אותן בקולי, כאילו שמישהו שאל אותי שאלה”.
פרניאו הגיע למסקנה שקיימים מספר סוגים של דיבור פנימי. אחד, למשל, מתבונן בעבר ומנסה לשחזר את ההתנהגות של עצמנו. סוג אחר הוא זה שמתכנן, לדוגמה את מסלול הריצה שלנו במגרש כדורגל. סוג אחר הוא כזה ש״מגיב״. הוא מסדיר את הרגשות שלנו באמצעות עידוד או ביקורת כמו: ״יהיה בסדר״, ״אני אצליח לעשות את זה״.
“הקטע של הדיבור הפנימי זה שהוא קופץ לך במחשבה”, מסבירה לי נעמה וקסמן (40), עובדת סוציאלית, מדריכת הורים וילדים, ואם לשלושה, הרואה במודעות אליו כלי לשיפור התקשורת בין הורים לילדים. “האפקט של הדבר הזה, במיוחד כשאתה לא כל כך מודע אליו, זה שאוטומטית עולה מתוכו גם רגש. רגש גורר אחריו תגובה והתנהגות. ככל שאני עובדת יותר בלהקשיב לדבר הזה, כך מתרחב הזמן בין הרגע שעלה בי הדיבור הפנימי – שיכול להיות ביקורתי, חיובי, שלילי, או כל סוג שלא יהיה – לבין הרגע בו אני בוחרת בתגובה. כיום, כשמשהו עולה בי, אני מעכבת אותו ושואלת את עצמי: ‘רגע, אולי אני יכולה להחליף אותו במשהו אחר? אולי יש לי אלטרנטיבה? אולי יש תגובה שתועיל לי יותר?'”
יש אנשים שיגידו שלנהוג לפי הרגש זה להיות אותנטי.
“זה לא אומר שאני מפסיקה להרגיש את הדברים שבאים. הרגש נוכח, אני לא מתנגדת לרגשות אף פעם. אני נותנת לרגשות לעלות, אבל רגע אחרי שהרגשות עלו, ואני מודעת לדיבור הפנימי שבא במקביל להם, אני יכולה לבחור תגובה. זה עניין של שניות. כשאני בכעס מול הילדים שלי, למשל, אני אומרת להם ‘אנחנו נשים את זה רגע בצד עד שאני אוכל לעבד את זה'”.
תני לי דוגמה נוספת.
“הנה דוגמה בנאלית מעולם ההורות. הילד שלי רץ לכל הכיוונים בבית ופתאום נפלה המנורה שאני נורא אוהבת. יש לי באותו רגע דיבור פנימי שיוצר פרשנות מידית: ‘את הכול הוא הורס’, ‘הוא לא מקשיב’, ‘הוא לא שם לב’, ‘לא אכפת לו מאף אחד’. ברור איזה רגש מעלה הדיבור הפנימי ברגע הזה ואיזו תגובה הוא יגרור: אני יכולה לכעוס, אני יכולה להעניש, להטיל סנקציות. אבל אם אני שומעת בראש את המלל הזה ועוצרת, אני יכולה להסתכל על אותה סיטואציה ולשאול את עצמי אם יש מצב שזה משהו אחר. למשל, אולי זה קרה כי הילד שלי סקרן מאוד וכזה שמתלהב? אולי הוא נרגש כל כך ממה שאנחנו הולכים לעשות עוד כמה דקות שהוא שכח את עצמו? ברגע שאני מעלה את האפשרות לדיבור פנימי אחר – אוטומטית ההרגשה משתנה. במקרה כזה הוא לא עשה לי דווקא, הוא לא רצה להזיק לי, זה לא שלא אכפת לו מהדברים שלי.
“אחרי שהבנתי את זה אני יכולה לומר לו, ‘אתה נרגש כל כך שאתה לא שם לב למה שאתה עושה’. אני יכולה לתת לו לפרוק את האנרגיה בחדר אחר ואז לאסוף יחד איתו את כל מה שנפל. אני כבר לא במקום של ‘תראה מה עשית! לך לחדר!’ זה גם מאפשר לי ללמד אותו משהו על עצמו. למשל, לומר לו: ‘מתוק, שים לב, כשאתה נרגש אתה לא שם לב כלל למה שאתה עושה. אתה צריך להיות זהיר יותר’ או ‘בוא, אני אעזור לך’. כל העניין זה להרחיב את המרחב הפנימי שלי כדי שאוכל לתקשר טוב יותר עם הילד. זאת אחריות גדולה. אחריות על הרגָשות וההתנהגויות שלך”.
כיצד לגלות את הדיבור הפנימי
זוג הורים מגיע אליך. איך את עוזרת להם באמצעות הדיבור הפנימי?
“השלב הראשון הוא לגלות מה הם חושבים על הילד שלהם. ‘הילד שלי אלים’, ‘הילד שלי לא חברותי’, הם חושפים די מהר את הדיבור הפנימי שלהם עליו. יש משפחות החושפות את הדיבור הפנימי באמצעות סיטואציה מסוימת. לדוגמה, ‘הילד שלי הולך לגן שעשועים וברגע שמגיע ילד אחר הילד שלי נהייה לא חברותי ופחדן’.
“פעמים רבות כשאני חוקרת לעומק את הדברים האלו, מקורם בדברים שהילד ספג בעבר. יכול להיות שהילד מפחד מהמתקן, וזה עדיין לא אומר שהוא פחדן. יכול להיות שהוא רוצה שתלמדו אותו, יכול להיות שיש לו חשש מאנשים זרים. אז אני שואלת את ההורים: ‘תגידו, בגן הוא משחק עם ילדים?’ והם עונים לי שכן. ‘וכשהוא הולך לסבתא ומגיעים בני הדודים שהוא לא ראה מזמן, הוא מעז לדבר איתם?’ כן. ‘ועל הנדנדה הזאת הוא עולה?’ כן. ‘אז יש מצב שהוא לא פחדן’.
“תוך כדי התהליך, הדיבור הפנימי של ההורים משתנה מעצמו. את רואה את השפה של ההורים משתנה. כבר לא מתאים להם לחשוב ולומר שהילד פחדן”.
רוני ויינברגר, מסייע למנהלים לפתור קונפליקטים ולקבל החלטות באמצעות מודעות לקול הפנימי שלהם | תמונה: באדיבות רוני ויינברגר
הדיבור הפנימי של ההורה שמתייג את הילד כפחדן יכול להיות המקור לקשיים שהילד מתמודד איתם?
“ברור. ההשפעה של זה עליו חזקה מאוד. אם להורה יש אכזבה מהילד והוא חושב ‘אתה ילד אלים’, ‘ברור שהרבצת’, ‘ברור שהמורה התקשרה אליי ואמרה לי שאתה מושהה כי עוד פעם הרבצת’. אם זה כך, כשהילד יגיע למסגרת הבאה זאת הכותרת שהוא יביא איתו. אני ילד אלים. אני אמשיך לממש את התיוג הזה כי זה כבר חלק מהזהות שלי, כך לימדו אותי בבית. וילד צריך זהות. אם זה מה שאמא ואבא שידרו לי, אני לוקח את זה איתי”.
את גם מנסה להבחין בדיבור הפנימי של הילד?
“זה תלוי מאוד בגיל. אצל קטנים עד גיל ארבע אפשר לזהות לפי ההתנהגות שלהם מה הם חושבים. ילד בן שש או שבע כבר אומר: ‘אוף, איזה גרוע אני’. ‘אוף, תמיד זה נופל לי’. ‘אוף, אף פעם לא אוהבים אותי’ או ‘תמיד נותנים לאחות שלי’. כך מקבלים הצצה לדיבור הפנימי שלו – שהיא הצצה נדירה לעולמו הפנימי.
“כשאנחנו שומעים שילד אומר על עצמו שהוא עצלן, אפשר לשאול אותו: ‘למה אתה חושב שאתה עצלן?’ אם הוא עונה שזה בגלל שהוא אינו אוהב להכין שיעורי בית, אפשר לשאול: ‘האם זה אומר שאתה עצלן? בוא נחשוב על זה ביחד. האם אתמול כשביקשתי ממך לאסוף את המשחקים ואספת היית עצלן?’ כך אפשר להרחיב אצלו את הדיבור הפנימי”.
הדיבור הפנימי של מנהלים
רוני ויינברגר מסייע למנהלים לפתור בעיות בין אישיות, בין השאר באמצעות עבודה על הדיבור הפנימי. הוא עושה זאת במשרה חלקית באינטל שבה הוא אחראי על פיתוח תרבות ארגונית ופיתוח מנהלים. נוסף לכך הוא מלווה ארגונים עסקיים, חברתיים וחינוכיים ומעביר הרצאות וסדנאות.
“לפעמים מזמינים אותי לעזור במשברים נקודתיים או במשברים מתמשכים. זה יכול להיות בין מנהל לעובד, בין שני מנהלים או בקבוצה גדולה יותר כמו קבוצת הנהלה”, הוא אומר לי.
כיצד אתה ניגש לבעיות כאלה?
“כשאני עובד עם מנהלים שאינם מכירים אותי המפגש הראשון חשוב מאוד. בזמן יחסית מהיר, צריך להיווצר איזשהו אמון וחיבור ראשוני. אחרת הם שואלים את עצמם ‘אולי הוא בכלל שליח ההנהלה’, למה שאפתח בפניו את הדברים הכי רגישים שלי? אז ברגעים הראשונים אני עסוק מאוד בהקשבה ומתמקד בהבנת האדם שמולי מבלי לנסות להשפיע עליו. אני מנסה להבין את הסיטואציה מנקודת מבטו. אם אני מצליח, האדם שמולי מקבל תחושה שרואים ומבינים אותו. יכול להיות שעד עכשיו הייתה לו תחושה שלא רואים אותו ושלאנשים אפילו לא אכפת ממנו. לאחר מכן אני מנסה להבין מה חשוב לו או למה משהו מפריע לו? ממה הוא נפגע?”
רוני ויינברגר, מסייע למנהלים לפתור קונפליקטים ולקבל החלטות באמצעות מודעות לקול הפנימי שלהם | תמונה: באדיבות רוני ויינברגר
איזו חשיבות יש בעיניך למילים שאותו אדם מבטא?
“כשאנו מנסים לדייק את מה שקורה, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה מאוד. לדוגמה, מישהו אומר לי ‘המנהל שלי מסנן אותי, התקשרתי אליו שלוש פעמים והוא לא ענה’. ‘מסנן’ זאת מילה שמכילה בתוכה הנחה שהמנהל לא ענה בכוונה. אבל למעשה מה שקרה, אם מסתכלים מנקודת מבט אובייקטיבית, זה שאותו עובד התקשר שלוש פעמים למנהל שלו והמנהל לא ענה. אבל לא בהכרח כי הוא סינן אותו. יכול להיות שהמנהל היה בישיבה שבה הוא לא יכול היה לענות או שטיפל במשבר גדול ותכנן להתקשר לאותו עובד לכשיתפנה לו זמן. כשמצליחים לדייק את מה שקרה בפועל ולא מציגים פרשנויות, אפשר להוריד חלק מהמטענים וחלקם עדיין יישארו”.
תן לי מקרה ספציפי.
“מנכ”ל חברה ביקש לעבוד איתי בגלל שהוא הרגיש שהוא מגיע הרבה פעמים לחוסר סובלנות שמתבטא בהתפוצצות וכעס על אנשים. אחרי שזה קורה הוא מצטער, אבל תוך כדי שזה קורה הוא לא מצליח לתפוס את זה בזמן. אכפת לו מאוד מהעובדים, הוא מעריך אותם ורוצה שיהיה להם טוב, אבל יש מצבים שמקפיצים אותו ואז הוא מגיב בצורה של כעס שאנשים נפגעים ממנו. בדיעבד הוא מצטער על זה וצריך אחר כך לטפל בנפגעים.
“בעבודה מולו קודם כל בדקנו ביחד אם הוא לא שיפוטי כלפי עצמו כשהוא כועס על עצמו שהתנהג כך. בדקנו האם בדיבור הפנימי הוא אומר לעצמו ש’הוא לא אמור להתנהג כך’, ו’הוא כבר אמור להיות במקום אחר’. אני מגלה שהרבה פעמים אנשים שהם שיפוטיים כלפי אחרים, השיפוטיות והביקורת הכי גדולה שלהם היא כלפי עצמם. זה גם תהליך פנימי שהוא צריך לעבור – להיות בחמלה כלפי עצמו”.
הוא הסכים איתך?
“זה פתח לו את העיניים והדיבור הפנימי שלו החל להשתנות ל’אני מקווה שעם הזמן יקרו פחות מקרים כאלה'”.
כלומר, במקום דיבור פנימי של “אני לא בסדר”.
“בדיוק. ברגע שמתפתחת קצת פחות שיפוטיות וקצת יותר חמלה פנימית, זה מאפשר לעשות את אותה עבודה החוצה. ואז, אני מנסה לעבוד איתו על דוגמה ספציפית. משהו שקרה בשבוע האחרון שבו הוא הגיב בצורה שהוא קורא לה ‘התפוצצות’. הוא מתאר לי מקרה שקרה. אני מקשיב טוב למילים ומבקש ממנו לדייק מאוד במילים. אנחנו מנסים להסתכל על זה יחד מהצד ולזהות את הטריגר שבעצם הביא ל’התפוצצות’.
“באותה דוגמה הוא אמר: ‘נפגשתי עם הצוות שלי, הם עבדו שבועיים על איזושהי מטלה שביקשתי שיעשו. כשהם נכנסו למשרד והציגו לי את מה שעשו בשבועיים האלה, התפוצצתי עליהם כי בעצם שום דבר ממה שהנחיתי אותם לפני שבועיים לא בא לידי ביטוי. הם עשו בדיוק הפוך. והתפוצצתי’.
“אז אני אומר לו, ‘יופי, מעולה, זיהינו את הטריגר. אנחנו יודעים מה קרה ברגע שאיבדת את זה. בוא ננסה להבין מה היה ברגע הזה עבורך. ייתכן שמישהו אחר לא היה ‘מאבד את זה’. למה זה היה כה משמעותי עבורך עד שזה הביא אותך לפיצוץ? כשהם הציגו את מה שהציגו וראית שזה שונה ממה שהנחית לפני שבועיים, מה נפגע פה עבורך?’ ואז הוא ענה: ‘זה אומר שאני מבזבז זמן, שאני לא יכול לסמוך עליהם, ושאני צריך לעשות את העבודה בעצמי’.
“זה חשף את הצרכים החשובים עבורו – לסמוך על האנשים, להיות מסוגל לקבל מהם עזרה, לעבוד איתם בשיתוף פעולה ולדעת שיש לו עם מי לעבוד. לכן מופיע תסכול כשזה לא המצב והוא מרגיש שאיבד זמן יקר. כשאנחנו מבינים שזה הדבר החשוב אפשר להבין מה עושים. אני שואל אותו אם הוא ירצה בפעם הבאה שזה קורה להגיב בדרך אחרת וכיצד – כי ברור שעדיין חשוב לו שהם יעשו עבודה טובה והוא אינו מוכן להתפשר על איכות. אנחנו עושים סימולציה ואז הוא אומר לי: ‘אולי אגיד להם שאני מאוכזב כי הכיוון הזה שונה מאוד ממה שביקשתי לפני שבועיים; שאני מרגיש מופתע כי אני מבין אותו רק עכשיו ואף אחד לא עדכן אותי במהלך השבועיים שזה מה שהולך לקרות’. אני אומר לו ש’זה נשמע לי משהו שיהיה להם הרבה יותר קל להבין. ואז מה היית רוצה להגיד?’ הוא אומר: ‘הייתי רוצה להסביר להם פעם נוספת מה עליהם לעשות ולעצור את הישיבה בו במקום כאיזשהו אקט חינוכי. ולהגיד בואו ותעשו את העבודה הזאת מחדש בשלושה ימים’.
“אני אומר לו: ‘אחלה, זו יכולה להיות דרך אחת. דרך שנייה אפשרית, אם אתה באמת רוצה להעמיק הבנה, זה במקום להגיד את מה שחשוב לך, אולי לנסות להבין מהם למה הם עשו את מה שעשו. איך קרה שפירשו אותך בצורה הפוכה – כי אולי שם מתחבא משהו חשוב עבורך’. גם פה נדרשת פתיחות מסוימת מצד המנהל כי אם המנהל מאמין שאנשים הם טיפשים ולא ממושמעים, אז אין מה להבין. הם פשוט טיפשים ולא ממושמעים. אבל אם הוא מאמין שאולי חלק מהדבר נובע מסיבות שהוא אינו מבין עד הסוף אז הפתיחות תוביל להבנה של מה היה שם”.
יכול להיות שהוא יברר ויגלה שזה קשור בכלל אליו.
“יכול להיות. יכול להיות שהוא יגלה שהם חששו לגשת אליו כי בכל פעם שהם ניגשים עם משהו לא מבושל עד הסוף הוא מתעצבן עליהם שהם לא סגורים על עצמם. אז הם העדיפו להתבשל במשך שבועיים עם משהו ולבוא אפויים יותר כי הם פחדו מהתגובה. אותה תגובה שהוא מנסה לשנות כי באמת אכפת לו. בעצם אחת הסיבות שנוצרה אי ההבנה הזאת היא שהאנשים עצמם מונעים מתוך פחד. אם הוא יבין את הדבר הזה, תיווצר בו מוטיבציה עוד יותר גדולה להשתפר. המודעות לדיבור פנימי יכולה להשפיע מאוד על התקשורת עם אנשים אחרים”.