סוד המיטוכונדריה

מערך נורות LED אדומות לריפוי היד. טורונטו, קנדה, פבר’ 2019 | תמונה: Shutterstock

הניסוי של פרופ’ טאי הופקינס מאוניברסיטת בריגהאם יאנג שביוטה היה קצת אכזרי. לטובת הניסוי הוא גייס 22 סטודנטים שאותם פצע: באמצעות נייר זכוכית הוא יצר שני פצעי שפשוף בזרוע הלא דומיננטית של כל אחד מהם. שטחם של כל אחד מהפצעים היה 1.27 סמ”ר ולפרופ’ הופקינס היה חשוב שהפצעים האלו ידממו מעט.

למה לעשות דבר כזה? כבר משנות ה-70 הצטברו עדויות שהקרנת לייזר עדינה של אור בתדרים מסוימים, בעיקר באורכי גל ארוכים יחסית כמו של אור אדום ושל אינפרה אדום, יכולה לעזור לפצעים להירפא מהר יותר. הופקינס רצה לבדוק עד כמה הטכניקה הזו המכונה כיום “פוטוביומודולציה” (Photobiomodulation) מבוססת.

מחצית מהנבדקים בניסוי קיבלו טיפולי לייזר (קבוצת הלייזר) באורכי גל של 800 ננומטר, כלומר אור אינפרה אדום על אחד משני הפצעים בזרוע הלא דומיננטית. ואילו קבוצת הבקרה קיבלה טיפול דמה שנראה לכאורה זהה לטיפול הלייזר אך למעשה היה אור אקראי וחסר מיקוד על אחד הפצעים (כלומר אצל כל נבדק היה פצע שלא קיבל שום טיפול). המשתתפים לא ידעו לאיזו קבוצה הם השתייכו.

כך במשך עשרת הימים הבאים, חזרו הנבדקים מדי יום למעבדה וקיבלו שוב ושוב את אותו טיפול (לייזר או דמה, בהתאם לקבוצה אליה השתייכו), פצעיהם צולמו (כדי להעריך את קצב הריפוי שלהם) ונחבשו מחדש. 20 יום לאחר הפציעה היזומה, חזרו הנבדקים למעבדה לצילום אחרון של האזור שכבר נרפא.

כפי שחשד פרופ’ הופקינס, הפצעים שנרפאו הכי מהר היו אלו שקיבלו ישירות את טיפול הלייזר – כעבור עשרה ימים שטח הפצע שלהם היה הקטן ביותר. אך מה שמפתיע הוא שגם הפצעים שלא קיבלו טיפול ישיר אצל הנבדקים בקבוצת הלייזר, נרפאו מהר יחסית. הפצעים של נבדקי קבוצת הביקורת, שקיבלה רק טיפולי דמה, נרפאו לאט יחסית^[1].

טיפול לייזר לדליות ברגל | תמונה: Shutterstock

“האור עוזר לתאים שלנו לייצר יותר אנרגיה”, מסביר לי בריאיון פרופ’ גלן ג’פרי, מהפקולטה למדעי המוח ביוניברסיטי קולג’ שבלונדון. פרופ’ ג’פרי אמנם לא קשור למחקר הספציפי הזה על ריפוי הפצעים בבני אדם, אך מזה כעשור הוא חוקר כיצד אור לייזר אדום בתדרים מסוימים מאט את תהליכי ההזדקנות של תאי המוח ומערכת הראייה, ועוזר להם לשמור על בריאותם. “אנחנו נותנים פּוּלְס שנותן הבזק של אור, ושלוש שעות אחר כך, לא משנה אם זה עכבר, זבוב, או אדם, רמות האנרגיה בתאים מגיעות לשיאן. אני חושב שזה מעורר שרשרת שלמה של מסרים למגוון חלקים של התא. ותחשבי שזה כמעט לא עולה כלום ואין לזה תופעות לוואי”.

נשמע קסום? אולי אפילו מיסטי? בשנים האחרונות מתחילה להתבהר התמונה. מי שממלא תפקיד חשוב בתהליכים האלו נקרא “מיטוכונדריון”, או ברבים “מיטוכונדריה” – אברונים (איבר בתא) המספקים לתאים את האנרגיה הנדרשת. הם שוכנים במעמקיהם של כמעט כל התאים בגוף שלנו, ובאיברים שצורכים יחסית הרבה אנרגיה, כמו תאי המוח או הכבד, יש הרבה מאוד מהם.

בתוך המיטוכונדריון מתרחש תהליך מורכב בתדירות גבוהה שבו המזון שאנחנו צורכים והחמצן שאנחנו נושמים מנוצלים להפקת מולקולות הנקראות ATP, המשמשות בתור “מטבע האנרגיה” של התא. אלו יוצאות מהמיטוכונדריה ומתפזרות ברחבי התא בדיוק במקומות שזקוקים לאנרגיה.

“אנחנו יודעים שאור בתדרים הנכונים מעלה את רמת ה-ATP בתאים ואנחנו יודעים שאם משפרים את ה-ATP, חל שיפור בהתמודדות עם הרבה מחלות (נושא שנגיע אליו מיד, ר”ת)”, מסביר לי פרופ’ ג’פרי.

היבט נוסף בתהליכי הפקת האנרגיה בתאים שלנו מתרחש כאשר המיטוכונדריה יוצאת מאיזון, מצב שמוביל להתפתחות דלקות. כדי להמחיש זאת, פרופ’ ג’פרי מעלה הקבלה מפתיעה. “בגלל שברשתית יש רמת פעילות מטבולית גבוהה כל כך, היא קצת כמו מכונית ספורט – סובלת משימוש תדיר, ואחד הדברים שקורים ברשתית כשאנחנו מזדקנים זה שמתפתחות בה דלקות. דלקות מתונות. כשאנחנו מסתכלים למשל על העכברים בניסויים שלנו, רואים שאפשר [באמצעות פוטוביומודולציה] להפחית במידה משמעותית את הדלקתיות הזאת. ולא מדובר רק על הרשתית, כשיש יותר מדי דלקתיות גם פצעים לא ירפאו כהלכה”.

מרץ 1930: קבוצת ילדים מטופלת באמצעות מנורות גדולות במכון לטיפולי קרינה | תמונה:Fox Photos/Getty Images

גם בהקשר של הזדקנות יש לפרופ’ ג’פרי מה לומר. “יש הרבה סיבות הגורמות לאדם להזדקן. אחת התיאוריות המובילות לגבי זִקנה – ‘תיאוריית המיטוכונדריה של ההזדקנות’ (The Mitochondria Theory of Aging) אומרת שכשהמיטוכונדריה מזדקנת היא מייצרת פחות אנרגיה ויותר מרכיבים דלקתיים וזה גורם להזדקנות. המחקרים שלנו תואמים לתיאוריה הזאת. אנחנו רואים שכשאנחנו מקרינים אור [באורכי הגל המתאימים] התאים מייצרים יותר אנרגיה, מתוך המיטוכונדריה, וגם מיוצרים פחות מרכיבים דלקתיים. לכן אנחנו מניחים שיש כאן פוטנציאל טוב לטיפול באוכלוסיות מזדקנות”.

מחקרים של קבוצות מחקר אחרות גילו שאור אינפרה אדום יכול לעזור גם בהתאוששות משבץ. פרופ’ יאיר למפל, מהמרכז הרפואי וולפסון, הדגים ב-2007 שטיפול בלייזר כזה הניתן תוך 24 שעות מרגע שהתרחש שבץ מוחי, משפר משמעותית את הסיכויים להתאושש מהשבץ^[2]. פרופ’ ג’והן מיטרופניס (Mitrofanis) מאוניברסיטת סידני שבאוסטרליה הדגים השנה במחקר קטן וראשוני בתחום על שישה חולי פרקינסון שטיפולי לייזר של כ-20 דקות ביום, למשך כשנה, עצרו את קצב ההתדרדרות של מרבית הסימפטומים ולגבי רבים מהסימפטומים אף שיפרו את מצב החולים^[3].

כשלא מצליחים לטפל במחלה עצמה, מתברר שבמקרים רבים טיפול פוטוביומודולציה עוזר לפחות להקל על כאבים. פרופ’ פרנצ’סקה וולונה (Vallone), מאוניברסיטת גנואה שבאיטליה, השוותה במחקר על 100 נבדקים הסובלים מכאב כרוני בגב התחתון מהו הטיפול המועדף. כל הנבדקים ערכו למשך שלושה שבועות מדי יום אימון גופני. אבל כמחצית מהם נוסף על האימונים הגופניים עברו שלוש פעמים בשבוע גם טיפול פוטוביומודולציה באור אינפרה אדום. כעבור שלושה שבועות ההפחתה בכאבים הייתה משמעותית הרבה יותר בקרב הקבוצה שקיבלה גם טיפולי לייזר^[4].

בברזיל, ד”ר ג’ואאו רוארו (João Ruaro) מאוניברסיטת Estadual do Centro-Oeste בדק כיצד טיפול לייזר באור אדום משפיע על חולי דאבת השרירים (פיברומיאלגיה). במחקר שלו השתתפו 20 נבדקים שמחציתם קיבלו סידרת טיפולים כאלו וניכר שהטיפולים הקלו משמעותית על הסימפטומים בהשוואה למחצית שקיבלה טיפולי דמה בלבד^[5].

הלייזר שמרפא פצעים

כבר מאמצע המאה ה-19 ועד לעשורים הראשונים של המאה ה-20 הדגימו מגוון חוקרים כיצד סוגים מסוימים של אור קשורים מצד אחד לגדילה ולהתפתחותם של מגוון יצורים פשוטים כמו למשל ראשנים של צפרדעים^[6], ומצד שני משפיעים גם על בני אדם בהאצת קצב הנשימה, הן ברמה של כלל הגוף והן ברמה התאית^[7].

רק בשנות ה-60, כשהלייזרים אפשרו למקד את האלומה באורך גל יחיד, ואפשרו לאור להגיע לרבדים עמוקים יותר בגוף, אפשר היה לעשות סדר במחקר וללמוד על ההשפעות המגוונות של אורכי הגל (הצבעים) השונים על הגוף.

פרופ’ גלן ג’פרי, יוניברסיטי קולג’ לונדון

פרופ’ אנדרה מסטר (Mester, 1984-1903) מבית הספר לרפואה באוניברסיטת זֶמֶלְוַויְיס שבבודפשט, הונגריה, היה חלוץ המחקר בתחום, כשניסה ב-1965 להשתמש בלייזר בעוצמה נמוכה כדי להתמודד עם גידולים סרטניים שהחדיר באמצעות ניתוח לחולדות המעבדה שלו. הניסוי לא ממש הצליח, הגידולים המשיכו לשגשג, אבל להפתעתו, במקרים רבים העור הפצוע של החולדה באזור הניתוח נרפא מהר יותר בהשוואה לחולדות אחרות שלא זכו לטיפולי לייזר. פרופ’ מסטר הסתקרן והמשיך את המחקר, ובשנים הבאות גילה שטיפולים כאלו יכולים לעזור לכוויות, לכיבים הנובעים מסכרת, לפצעים מזוהמים ועוד. בהמשך הוא גילה גם את יכולתם של טיפולים כאלו להתמודד ביעילות עם מגוון דלקות^[8].

המחקר בתחום המשיך גם אחריו, אבל בעיקר בגוש המזרחי. פרופ’ טינה קארו (Karu) מהאקדמיה למדעים ברוסיה נכנסה לתחום ב-1981 וצללה לרבדים עמוקים יותר של התהליך. היא חיפשה את הפרמטרים שישיגו את היעילות המרבית: מהן עוצמות האור הדרושות, משך ההקרנה המיטבי, אורכי הגל המועילים ביותר ועוד^[9].

אבל היא עשתה יותר מכך. פרופ’ קארו התעניינה במיוחד בפיענוח המנגנונים הביוכימיים מאחורי תהליכי הריפוי וחילוף החומרים המואץ. היא זיהתה שהם קשורים לתהליכי הפקת מולקולות ה-ATP ואף ידעה לציין מהו החלבון שקולט את האור וכך מגביר את קצב ייצור ה-ATP. היא טענה שמדובר בחלבון בשם cytochrome C oxidase  (CCO).

שחקן קבוצת הכדורגל טוטנהאם הוטספר מקבל טיפול באור חם במועדון הקבוצה, לונדון, 1939 | תמונה:London Express/Getty Images

עד תחילת שנות ה-2000 ההתעניינות בתחום נשארה בעיקר באזור רוסיה ומזרח אירופה. “הרוסים חוקרים את התחום הזה כבר לא מעט זמן, אבל במערב התעלמו מהמחקר הזה. הרבה אנשים לא מפנים תשומת לב למה שעושה המדע הרוסי”, אומר לי פרופ’ ג’פרי.

הוא עצמו נכנס למחקר בתחום די במקרה. כבר שנים רבות שהוא חוקר את מערכת הראייה במוח ואת תהליכי ההזדקנות של רשתית העין. ב-2009 נשלח לו מאמר בנושא פוטוביומודולציה כדי שיסקור אותו במסגרת “ביקורת עמיתים”, לקראת פרסום המאמר. “בתמצוּת, המאמר הזה אמר: ‘גרמנו נזק למוח, הארנו את המוח באור באורך גל של 670 ננומטר (בתחום האור האדום) והפציעות השתפרו מהר מאוד’. הכרתי את האנשים שכתבו אותו והבנתי שהם אומרים את האמת. למעשה, אחד מהעמיתים שלי התבדח ואמר שאין להם דמיון מפותח מספיק כדי לשקר לגבי זה.

“אז התחלתי לחשוב – אם הם אומרים את זה, כדאי שאפנה לזה תשומת לב. התחלתי מניסויים קטנים בעכברים ולהפתעתנו קיבלנו תוצאות טובות”. מאז, חלק גדול ממחקרו מתמקד בהשפעות של אור באורך גל של 670 ננומטר על רשתית העין ועל מערכת הראייה.

“כשרק התחלתי עם הניסויים היה לי די קשה לפרסם מאמרים. כיום כבר אין לי בעיות כאלו כך שבשבע השנים האחרונות אנחנו לאט לאט מקבלים יותר תשומת לב. היום אנשים בדרך כלל כבר כן לוקחים אותנו ברצינות”.

מדריך למשתמש

פרופ’ ג’פרי מתמקד במחקרו בתחום הראייה. הוא בוחן כיצד טיפול פוטוביומודולציה משפר את הראייה של אנשים מבוגרים יחסית. עד כה הוא גילה שאם מקרינים את האור למשך דקה לפחות, זה משפר את הראייה, בין היתר למשל את ההבחנה בניגודיות של הצבעים, והשיפור נשאר באותה רמה למשך שלושה ימים. אבל אז, ביום הרביעי המצב פתאום חוזר לקדמותו, כאילו לא היה טיפול בכלל.

“יש כאן מתג כלשהו והמתג הזה מחזיק מעמד למשך ארבעה ימים. אם תקריני 15 דקות תקבלי אותה השפעה כמו לחשיפה של דקה, אבל אם מקרינים את האור יותר מדי זמן – האפקט מתחיל להיחלש”, מסביר פרופ’ ג’פרי. גם לאורכי הגל של האור המוקרן, במילים אחרות לצבעים שלו, יש השפעה על יעילות הטיפול. במעבדה של פרופ’ ג’פרי אמנם עורכים את מרבית המחקרים על אורכי גל של 670 ננומטר, אבל לדבריו, הטווח המתאים רחב יותר – “בסביבות 660 ועד ל-1,000 ננומטר”, כלומר באורכי גל של אדום ואינפרה אדום.

במחקר שפרסם לפני חודשים ספורים, גילה פרופ’ ג’פרי שהדרישות של המיטוכונדריה לפעולה מיטבית אפילו ספציפיות יותר: יש לה שעות המועדפות עליה. את המחקר הזה הוא ערך על זבובים. במשך שבוע הוא הקרין עליהם אור באורך גל של 670 ננומטר למשך 20 דקות. לחלקם הוא הקרין את האור הזה בשעות הבוקר ולאחרים בשעות אחר הצהריים. מתברר שהטיפולים האלו יעילים הרבה יותר בשעות הבוקר – כמות מולקולות ה-ATP שהופקה בקרב הזבובים שקיבלו את הטיפול בשעות הבוקר הייתה גבוהה ב-40 אחוז בהשוואה לאלו שטופלו בשעות אחר הצהריים^[10].

אור השמש מכיל גם את אורכי הגל הקצרים כמו סגול וכחול, שפחות מועילים לנו | תמונה: Shutterstock

“ראינו שלמיטוכונדריה יש שעון ביולוגי משלה”, אומר פרופ’ ג’פרי. “שמנו לב לזה לא מזמן, כשסיימנו ניסויים קליניים לגבי מחלות עיניים דלקתיות, וראינו שאצל שלושה נבדקים זה פשוט לא עבד. אז חזרנו אליהם ושאלנו אותם לגבי אופן השימוש שלהם במכשיר (לייזר ביתי, ר”ת), והתברר שהם לא עשו מה שביקשנו מהם, הם לא עשו את הטיפול בשעות הבוקר. הם השתמשו בזה בשעה אקראית ביום, על פי רוב בשעות אחר הצהריים”.

אולם למרות הידע שהצטבר מהניסויים השונים, עד היום המדענים לא באמת הצליחו להבין מהם האלמנטים במיטוכונדריה שקולטים את האור ואיך פועלת הדינמיקה של כל התהליך. שנים האמינו לתגליתה של המדענית הרוסייה, פרופ’ טינה קארו, שטענה כי מה שקולט את האור הוא אנזים השוכן במיטוכונדריה בשם cytochrome c oxidase (CCO בקיצור) הממלא תפקיד חשוב “בפס היצור” של מולקולות ה-ATP. כעת מתברר שהיא טעתה. “זה מה שכתוב בכמעט כל מאמר שתפתחי, גם אני פרסמתי מאמרים שאומרים את זה”, אומר פרופ’ ג’פרי, “אבל היום אני כבר יודע שזה לא נכון”.

“האסימון” נפל לפרופ’ ג’פרי לפני כשנה כשהוא נחשף למאמר שפרסמה קבוצה של פיזיקאים כימיים מאוניברסיטת אסקס (Essex) שבבריטניה. במאמר הם הדגימו שאור באורך גל של 670 לא נקלט על ידי ה-^[11]CCO.

ד”ר אנדרי סומר (Sommer) מאוניברסיטת אולם (Ulm) שבגרמניה הציע רעיון חלופי, שמתבסס על “מצב הצבירה הרביעי” של המים שהתגלה בשנים האחרונות וכתבנו עליו בעבר^[12]. בשנים האחרונות התגלה שבסמיכות למשטחי פנים, כמו למשל ממברנות (קרום) של תאים או זו של המיטוכונדריה, המים נוטים להיות צמיגיים יותר. ד”ר סומר טוען שהמים הצמיגיים הסמוכים לממברנת (מעטפת) המיטוכונדריה הם אלו שקולטים את הפוטונים (את האור), וכשזה קורה, זה הופך אותם לפחות צמיגיים. למה זה קריטי? כי בדיוק שם פועלים האנזימים שמייצרים את ה-ATP. אנזים מרכזי בתהליך הזה נקרא “ATP סינתאז”, הפועל בדומה למנוע רוֹטוֹרי המסתובב במהירות של כ-9,000 סיבובים בדקה. כפי שמסביר ד”ר סומר, הפחתה כזו בצמיגות מקלה על “המנוע הרוטורי” להסתובב מהר יותר, וכך להגביר את קצב ייצור ה-^[13]ATP.

“זה רעיון מעניין מאוד אבל אני עדיין לא יודע אם הוא נכון. אני אוהב אותו כי הוא מגיע מבית ספר להנדסה. שם חושבים קצת אחרת מאתנו”, אומר פרופ’ ג’פרי. “כך שבסיכומו של דבר, אנחנו עדיין לא יודעים איך הפוטוביומודולציה בדיוק עובד, אלא רק יכולים לומר שזה עובד – אנחנו רואים שזה משפר את עוצמת הסוללה”.

כשהתחלתי לקרוא על הנושא זה הזכיר לי קצת את הפוטוסינתזה של הצמחים. האם יש קווי דמיון בין שני התהליכים האלו?

“אתמול ישבנו שלושה בחדר והתווכחנו בדיוק על הנקודה הזאת. אנחנו לא יכולים עדיין לראות את כל הפרטים הקטנים, אבל התמונה הרחבה היא שאנחנו משתמשים באור באורך גל של 670 ננומטר שזה גם אורך הגל שצמחים אוהבים. 670 זה אורך גל מקובל מאוד במובנים של פוטוסינתזה. אנחנו רואים שגם המיטוכונדריה אוהבת את אורך הגל הזה. נראה שיש משהו בכל צורות החיים שראינו, הנעות בכל הטווח שבין צמחים ועד לבני אדם, שאוהבות את אורך הגל הזה – אז כנראה שיש כאן משהו משותף”.

אז אולי כדאי שנצא החוצה לשמש כל יום לזמן מה?

“שאלה יפה. אלו ניסויים שאנחנו עושים ממש בימים אלו, אבל זה לא כל כך פשוט. אור השמש שמגיע אלינו (“אור אטמוספרי”) מכיל גם את האור הכחול וגם את האור האדום. אם ניקח את האור הכחול שבאור האטמוספרי ונשתמש באורכי גל כאלו במעבדה, נראה שהוא מזיק למיטוכונדריה. אם לעומת זאת ניקח את האור האדום שבאור האטמוספרי, אז רואים שהוא מועיל לה. כך שתמיד עולה הנושא של האיזון בין האור האדום לאור הכחול. לכן היום אני מתעניין בשאלה מה קורה בשעות בין הערביים.

“יש לנו מחקר עכשיו, נפרסם אותו בשנה הבאה, והוא יאמר שבמצבים מסוימים אור אטמוספרי יכול לעזור, אבל האטמוספירה דינאמית כל כך. אפילו באותו מקום, דקה אחרי דקה מתחוללים שינויים, כך שזה נושא מורכב מאוד”.

התועלות שדיברנו עליהן קודם רלוונטיות לכל סוגי התאים בגוף? 

“בגדול כן, אבל ההשפעה תלויה בסוגי הרקמות. יש תאים שיש בהם הרבה יותר מיטוכונדריה בהשוואה לתאים אחרים [כך שבהם הטיפולים האלו יעילים יותר]. הכי הרבה מיטוכונדריה מופיעה בתאים קולטי האור שברשתית העין. אצלם מוצאים את השיעור המטבולי הגבוה ביותר בגוף, לכן הם מזדקנים הכי מהר ואצלם טיפולי הפוטוביומודולציה הם היעילים ביותר.

“הבאים בתור הם תאי המוח, גם בהם יש כמות עצומה של מיטוכונדריה. אחר כך הכבד ואז יורדים לרקמות נוספות שיש בהן פחות ופחות מיטוכונדריה, ובהתאם לזה, רואים שלאור יש פחות ופחות השפעה”.

אתה חושב שביום מן הימים תהליכי הפוטוביומודולציה יוכלו לעורר שינויים גדולים ברפואה המונעת שלנו?

“כן. אני חושב שהיבט חשוב מאוד בסיפור הזה הוא לא ריפוי המחלות אלא היכולת לעצור את תהליכי ההתדרדרות של המיטוכונדריה שמובילים בסופו של דבר למחלות הזקנה. זה החזון הגדול שלי. אני חושב שאנחנו לא רוצים רק לרפא מחלות, אלא גם למנוע מהן להתפתח. במיוחד בתחום של רפואת עיניים – אנחנו רוצים שהקשישים לא יצטרכו יותר לבוא למרפאה. בגלל זה אני מנסה לקדם את הרעיון של נורות חשמליות שקורנות באורכי גל מתאימים”.

1. Hopkins, McLoda, Seegmiller, +1, “Low-Level Laser Therapy Facilitates Superficial Wound Healing in Humans”, J Athl Train, 2004
2. Lampl, Zivin, Fisher, +9, Infrared Laser Therapy for Ischemic Stroke: A New Treatment Strategy, Stroke, 2007
3. Hamilton, Khoury, Hamilton, +2, “Buckets”: Early Observations on the Use of Red and Infrared Light Helmets in Parkinson’s Disease Patients, Photobiomodul Photomed Laser Surg. 2019
4. Vallone, Benedicenti, Sorrenti, +2, Effect of Diode Laser in the Treatment of Patients with Nonspecific Chronic Low Back Pain, Photomedicine and Laser Surgery, 2014
5. Ruaro, Fréz, Ruaro, +1, Low-level laser therapy to treat fibromyalgia, Lasers Med Sci, 2014
6. J. S. Schnetzler, “De 1’influence de la lumiere sur le developpement des larves de grenouilles,” Archives des Sciences Physiques et Naturelles, vol. 51
7. Karu, Photobiological fundamentals of low-power laser therapy, IEEE Journal of Quantum Electronics, 1987
8. Gáspár, Professor Endre Mester, the Father of Photobiomodulation, J Laser Dent 2009
9. Karu, Molecular mechanism of therapeutic effect of low-intensity laser radiation Lasers in the Life Sciences, 1988
10. Weinrich, Kam, Ferrara, +3, A day in the life of mitochondria reveals shifting workloads, Scientific Reports, 2019
11. Mason, Nicholls, Cooper, Re-evaluation of the near infrared spectra of mitochondrial cytochrome c oxidase, Biochim Biophys Acta. 2014
12. המדען שמעז לדבר על מצב הצבירה הרביעי של המים”, אפוק טיימס, 2014″
13. Sommer, Haddad, Fecht, Light Effect on Water Viscosity: Implication for ATP Biosynthesis, Scientific Reports, 2015