צילום: MIGUEL MEDINA/AFP
צילום: PATRICK KOVARIK/AFP
יום אחד מיוצ'ה פראדה נכנסה לחנות, רפרפה בין הקולבים ומצאה ז'קט יפהפה של המעצב הספרדי בלנגסיאה. הז'קט כל כך מצא חן בעיניה שהיא רכשה אותו מיד וגם בחרה להעתיק אותו לקולקציה שלה. האם מה שהיא עשתה אינו חוקי? האמת שבדרך כלל ניתן להגן על יצירה מקורית על ידי סימן מסחרי, רישום של פטנט או של מדגם, אבל זה לא פרקטי בתחום שמתחדש מהר כל כך כמו עולם האופנה, ובמילא הרישום תקף רק לאותה מדינה. כך שבתעשיית האופנה כל אחד יכול להעתיק כל בגד של כל אחד ולמכור אותו כאילו הוא עצמו עיצב אותו.
הטענה הרווחת בעד זכויות יוצרים היא שללא הגנה על קניין רוחני לא תהיה חדשנות. אולם דווקא בעולם האופנה שבו תעשיית החיקויים משתוללת, החדשנות באופן
פרדוקסלי פורחת. החיקויים פשוט מחייבים את המעצבים לחשוב רחוק יותר, מקורי יותר ומחוץ לקופסה. למשל קולקציית החורף של המעצב האמריקני ריק אוונס סיפקה השראה והועתקה במלואה על ידי מעצבים רבים. כשהוא נשאל האם זה מטריד אותו הוא השיב כי החיקויים לא מטרידים אותו אלא דווקא נותנים לו מוטיבציה להמשיך לחדש.
צילום: MIGUEL MEDINA/AFP
למעשה אחד מסיפורי האהבה המעניינים באופנה העילית התחיל מחיקוי. בוקר אחד בשנת 1977 יצאה פראדה בכעס מחנות המשפחה במילאנו. פניה היו מועדות לשוק המקומי לאחר שהגיעה לאוזניה שמועה מטרידה – סוחר טוסקני חצוף החל למכור חיקויים לתיקי היוקרה שייצרה משפחתה. כשבאה למקום ראתה פראדה את פטריציו ברטלי, צעיר חם מזג ונלהב. לא רק שהוא לא הכחיש שמכר תיקים דומים, הוא אף הסביר לה מדוע השינויים שהכניס בעיצוב שיפרו לאין ערוך את המוצר הסופי. המריבה בין השניים הובילה לעבודה משותפת ולנישואין.
היום כשהעיצובים של פראדה זוכים לשלל של חיקויים זולים היא עדיין קצת מוטרדת. "חיקויים מחייבים אותך ליצור משהו חדש. אתה לא יכול ליהנות משום דבר, כי זה תמיד בכל מקום ואז בן רגע זה נגמר".
מעצבי העל יודעים כי כוחם וכישרונם טמונים ביכולתם לנבור באוצרות האופנה לאורך ההיסטוריה ולהרים דווקא את אותו הז'קט שאינו דורש שום שינוי, ועדיין יישאר מעודכן ועכשווי. הם יכולים לקחת אלמנטים מכל בגד בתולדות האופנה ולשלבו בעיצוב שלהם.
צילום: PATRICK KOVARIK/AFP
בעונה הקודמת למשל ראינו על המסלולים שלל גלביות. למי במקרה זה חייבים המעצבים את זכויות היוצרים? או המעצב הספרדי מריאנו פורטוני שהמציא את שמלת הקפלים הקלה והנשפכת בהשראת הפסל המפורסם "הרכב מדלפוי", מתקופת יוון הקלאסית, או העיצובים של ז'יבנשי לקיץ 2014 שכוללים מראה של סמוראי יפני ולבוש אפריקני מסורתי, כמה מקורי היה המקור? לכן מקובל בעולם האופנה שכל מעצב שואב רעיונות מן העבר וגם ממעצבים אחרים.
דוגמה לחדשנות ודרך מקורית להתמודדות עם החיקויים נתן מעצב הנעליים סטויארט וייצמן. בזכות תרבות החיקויים הוא המציא את עקב המשולש, "משולש באודן" שחייב להיות עשוי מפלדה או טיטניום. אם מייצרים אותו מחומר זול יותר, הוא פשוט נסדק לשניים.
יש הטוענים שהחיקויים הם באופן פרדוקסלי הדלק והמנוע של תעשיית האופנה. במאמר "פרדוקס הפיראטיות: חדשנות וקניין רוחני בענף האופנה" כותבים המשפטנים קאל ראוסטילה וכריס ספרינגמן כי החיקויים תורמים לתעשייה משום שהם מאפשרים ליצור טרנדים באופנה. יכולתה של תעשיית האופנה לייצר מגמות מתבססת לדעתם על החירות היחסית של המעצבים להעתיק. אם החוק יאסור העתקה כזו, לתעשיית האופנה יהיה קשה הרבה יותר ליצור מגמות ולהגיב להן.