איור: מושיק גולסט
אם יש סצנה הממחישה היטב את טבעה ההרסני של הקנאה, היא הסצנה מהסרט “אמדאוס” על המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט שבה רואים את חברו, המלחין אנטוניו סליירי, מתלונן בייאוש בפני אלוהים על הצלחתו של מוצרט ועל כשלונו שלו. “מעתה אנחנו אויבים, אתה ואני”, אומר סליירי לאלוהים, “בחרת להשמיע את קולך באמצעות נער רברבן, תאוותן, שחצן וילדותי, ואילו לי הענקת רק את היכולת לזהות את התגלמותך עלי אדמות. בגלל שאתה חסר צדק, לא הוגן ולא טוב, אני אעצור אותך, אני נשבע. אני אעכב ואפגע ביצור שלך על הארץ ככל שביכולתי. אני אהרוס את ההתגלמות שלך”.
מה שחווה סליירי אינו ייחודי לו, אלא תופעה המאפיינת את מרבית המין האנושי – כעת ולאורך כל ההיסטוריה. אנו חשים קנאה, לעתים קרובות, כאשר קולגה שלנו מקבל קידום בעבודה אף על פי שלא מגיע לו, לתפישתנו; כשחבר מפרסם בפייסבוק תמונות מהחופשה בתאילנד אליה נסע באוגוסט עם משפחתו, בעוד אנו נותרנו בארץ; וכשחבר שלנו קיבל פרס הצטיינות בלימודים, ואנו אף פעם לא זכינו לשבח דומה; אנחנו אפילו מקנאים באנשים פתוחים חברתית ומענישים את עצמנו על הסגירות שלנו.
“קנאה היא דחף הנמצא בלב חייו של אדם, כיצור חברתי, שנוצר ברגע שקיימים שני אינדיבידואלים המסוגלים להשוות את עצמם באופן הדדי”, כותב הסוציולוג האוסטרי גרמני, פרופ’ הלמוט שוק (Schoeck) בספרו [1]“Envy”.
הודעה על סדרי הנישואים בקיבוץ שפיים | תמונה: CC-Public Domain
פרופ’ שוק, אחד מחוקרי הקנאה הידועים בעולם (נפטר ב-1992) הבחין בספרו בשני סוגי קנאה: Envy – בו נתמקד בכתבה ו-Jealousy. שוק מגדיר קנאה מהסוג הראשון כ”טינה לאחרים, אפילו אם אתה לא הולך להרוויח מזה” – כפי שוונדליזם (הרס של רכוש) לא באמת מועיל למי שמבצע אותו. כשסליירי הוביל את מוצרט להרס עצמי הוא גרם לעצמו להיות אומלל עוד יותר. לעומת זאת, קנאה מהסוג השני, מסביר הסוציולוג, היא מצב שבו אנו חוששים שמשהו הנמצא ברשותנו יילקח מאיתנו.
אהרון בן-זאב, פרופ’ לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, שכתב מספר מאמרים בנושא הקנאה ובמיוחד בנושא הקנאה הרומנטית ויצא עם ספר חדש “אהבה, כמעט כל הסיפור”, מחדד בריאיון לאפוק טיימס את ההבדלים בין שני הסוגים: “Envy היא קנאה בזולת – כשאני מקנא במישהו שיש לו מכונית טובה יותר משלי. זו קנאה הכרוכה בהערכה שלילית של נחיתותנו הבלתי מוצדקת.Jealousy היא קנאה לזולת, המתבטאת כשאני נרעש, למשל, כשאשתי מפלרטטת עם גבר אחר – זאת קנאה הכרוכה בהערכה שלילית של האפשרות לאבד משהו”.
ילדי קיבוץ גן שמואל, 1998 | תמונה: CC-Public Domain
פרופ’ בן-זאב מסביר שהדרגה או המעמד של מושא הקנאה קובע אם אנחנו מקנאים או לא ועד כמה הרגש הרסני. “את יכולה להעריץ סופר או שחקן מפורסם, אבל את לא מקנאה בו כי המרחק בינכם גדול מדי מכדי לקנא. כדי לקנא צריכה להיות לי ההרגשה שהייתי יכול להיות במקום שבו נמצא מי שאני משווה את עצמי אליו. את תקנאי בעיתונאית אחרת שקצת יותר מצליחה ממך, ואני אקנא בפילוסוף שקצת טוב יותר ממני. אמן מקנא באמן, קבצן מקנא בקבצן, מלך מקנא במלך. מלך לא יקנא במשורר. והקנאה הזו תתגבר ככל שנרגיש שהמזל של האחר אינו מוצדק. במצב כזה אנחנו לא רק בנחיתות, אלא במצב של נחיתות לא מוצדקת”.
רגש הקנאה הזה הוא בסיסי ומשותף לכל התרבויות, כותב פרופ’ שוק. לאורך ההיסטוריה התייחסו אליו כאל דבר הרסני וכאל כוח שצריך לרסן. “אמונות טפלות בחברות שונות ראו בקנאה סוג של מחלה. הן ראו באדם הקנאי מישהו חולה באופן מסוכן שממנו האדם או הקבוצה צריכים להישמר […] בשום מקום, מלבד כמה מקרים יוצאי דופן, לא מוצאים אמונה לפיה החברה צריכה להתאים את עצמה לאדם הקנאי, אלא היא תמיד מנסה להגן על עצמה מפניו”[2].
אולם בניגוד לחברות קדומות, פרופ’ שוק טוען כי בעידן העכשווי איננו עוסקים מספיק בקנאה ואיננו מנסים להתגונן מפניה. ויתרה מכך, הרצון שלנו ליצור חברה שוויונית, רעיון שצמח מתוך ניסיון לצמצם את חוסר הצדק ולפתור את בעיות הקנאה בין המעמד הנמוך למעמד הגבוה, מוביל דווקא לתוצאה הפוכה – הוא מעצים את הקנאה בחברה.
הפסד ורווח
כדי להבין את הטיעון האחרון צריך להתעכב על שני היבטים שהבין פרופ’ שוק כאשר חקר את הקנאה בתרבויות העבר: הראשון הוא שבחברות פרימיטיביות מאוד, בהן לא הייתה מחשבה על נושא הקנאה, היא באה לידי ביטוי הרבה יותר. הסיבה לכך, לדבריו, קשורה בהבנה פרימיטיבית מאוד של עיקרון ההפסד ורווח.
“בעולם שבו אדם המחזיק במשהו בהכרח לקח אותו ממישהו אחר, כל מי שיש לו משהו, לא משנה מי, באופן אוטומטי חשוד כגנב. זה נובע מהשקפה המבוססת לגמרי על התפישה שכדי שמישהו אחד ירוויח, מישהו אחר צריך להפסיד”, מסביר הסופר ג’ק דסילס בפודקאסט המנתח את ספרו של שוק[3]. עבור אנשים החושבים כך, מסביר דסילס, אין מצב ששני הצדדים ירוויחו או מצב שבו כולם ירוויחו בדרך אחרת, למשל באמצעות הגברת המסחר, פיתוח, יצירת מקומות עבודה וכו’.
ילדים בקיבוץ אילון, 1963 | תמונה:Berl Shimony/CC BY 3.0
ההיבט השני שפרופ’ שוק כותב עליו הוא סיבתיות – אם משהו רע קורה זה לא בגלל “מזל רע”, אלא בטוח באשמתו של מישהו. פרופ’ שוק מראה בספרו שהתרבות היהודית-נוצרית פיתחה לעצמה מערכת של אמונות ומנהגים לפיה “מזלו הטוב” או “מזלו הרע” של אדם קשורים בגורלו – בגמול על מעשיו הטובים או הרעים – ואינם ב”אשמתו של אדם אחר”. הוא טוען שאמונה מהסוג הזה יכולה להדחיק את הקנאה בחברה[4]. כדי להמחיש זאת הוא כותב על התרבויות הפרימיטיביות: “בתרבויות השבטיות רוויות הקנאה ביותר כמו הדובואן (Dobuan) והנוואהו (Navaho) – לא קיים כלל המושג של מזל (או גורל, מ”מ), ואף לא המושג של מקריות. בתרבויות אלו אף אחד לא נפגע מברק, למשל, מבלי שיהיה לו שכן שרצה שזה יקרה מתוך קנאה”.
פרופ’ שוק מציין שבחברות מפותחות – החל מהעמים בעת העתיקה דרך התרבויות הגבוהות של המזרח הרחוק ועד לאירופה של ימי הביניים ותקופת הרנסנס, התקיימו “חוקי ויסות” (Sumptuary Laws). החוקים נועדו להסדיר את הצריכה ולהגביל אותה בקרב מעמדות מסוימים. החוקים אסרו על אנשים ממעמד או דרג מסוים בחברה ללבוש בגדים מסוימים ולשים קישוטים מסוימים. בדרך כלל, הפרוות הנדירות ביותר היו שמורות למשפחות המלוכה, פרוות קטנות יותר לאצילים ופרוות נחותות עבור פשוטי העם[5]. פרופ’ שוק הבחין ש”חוקי הוויסות” סייעו לרסן את הקנאה. מכיוון שאנשים מקנאים בעיקר באלו הקרובים אליהם מבחינה מעמדית וחברתית, הם התקשו לקנא באריסטוקרט או במלך. כך גם התאפשר לשמור על המשך קיום המעמדות השונים.
אולם מאז שנות ה-80 של המאה ה-19 חוקי הוויסות שינו את פניהם עם עלייתה של התנועה הקומוניסטית, שדגלה בביטול המעמדות וקידמה את רעיון השוויון. פרופ’ שוק טוען שרעיון השוויון אמור היה להגן על החברה מאנשים קנאים, כי הרי אם כולנו שווים, לא קיימת סיבה לקנא. בפועל, קרה בדיוק ההפך.
על שוויון וחיתולים חד פעמיים
מקרה בוחן מעניין של חברה המבוססת על שוויוניות הוא כמובן הקיבוץ. הפסיכולוג האמריקני ד”ר ג’וש גרסל (Gressel), שחי בעצמו מספר שנים בקיבוץ, ניסה להבין איך הניסיון ליישם שוויוניות בקיבוץ השפיע על הקנאה, והאם השוויון מפחית אותה או שלהיפך – היא דווקא התגברה[6]. במחקרו הוא ראיין כ-17 אנשים בגיל 34 עד 85. היו בהם אנשים שנולדו וגדלו בקיבוץ ולעולם לא עזבו אותו, כאלו שהתחילו בקיבוץ עברו לעיר וחזרו לקיבוץ, ואחרים שגרו בעיר, עברו לקיבוץ וחזרו לעיר.
המחקר שלו מתחיל עם סיפורה של יוכבד, בת 50 בזמן הריאיון, שעזבה את הקיבוץ 15 שנה קודם לכן. ד”ר גרסל פותח את הריאיון עם שאלה פשוטה: האם אי פעם חווית קנאה בקרב החברים בקיבוץ? רשימת ההתנסויות של יוכבד הייתה ארוכה ובהם היה גם הסיפור על החיתולים החד פעמיים.
סלפי של החופשה האחרונה. הרשתות החברתיות מגבירות את המוביליות ועקב כך את הקנאה | תמונה: Shutterstock
“כשילדינו היו קטנים, קיבלנו עזרה כספית מהורינו שחיו בעיר ורמת החיים שלנו לפיכך הייתה גבוהה יותר. למשל, היו לנו חיתולים חד פעמיים כשלחברי קיבוץ אחרים לא היה. אבא שלי תמיד היה קונה לנו אותם… כתוצאה מזה התייחסו אליי בקרירות ובעוינות בבית התינוקות”.
מי שמכיר את הקיבוץ או סיפורים של אנשים שחיו בקיבוץ לא מתפלא לקרוא סיפור מהסוג הזה. כפי שנתן, בן 55 בזמן הריאיון, מקיבוץ גדול בארץ, מסביר לד”ר גרסל: “כל עוד יש סטנדרט לדברים, ולכל אחד יש פחות או יותר אותה כמות, אז העניינים רגועים. אבל ברגע שמישהו שובר את הסטנדרט, זה מתחיל להטריד אנשים”.
כשנשבר השוויון הקהילה דורשת מאדם שהביא לראשונה טלוויזיה לקיבוץ לתת אותה למועדון, לחבר או להחביא אותה מתחת למיטה ולא לצפות בה. והצעיף החדש שמישהי קיבלה מאמריקה יצטרך להישאר בארון כדי לא למשוך עין צרה.
“בקיבוץ, בגלל היומרה לשוויון, אנשים דווקא רגישים יותר לרגשות של אי-שוויון”, מסביר נתן ומוסיף, “יש מרירות, יש הרבה חרחורי ריב. למשל, כאשר המנהלים של המפעל [בקיבוץ], העובדים שעות ארוכות וימים ארוכים, רואים חברים העובדים פחות קשה וימים קצרים יותר והם חופשיים יותר כדי להיות עם המשפחות והילדים שלהם, אז הם מקנאים ורוצים איזשהו פיצוי כספי או מכונית או סוג של תגמול שיפצה על ההשקעה הגדולה שלהם […] אני חושב שהקנאה מגיעה כהסוואה בבקשה לפיצוי. אבל זאת קנאה. החברים מצד אחד רוצים עבודה מאתגרת, חשובה ותפקיד ניהולי, ומצד שני הם מקנאים באלו שיש להם פחות אחריות ונמצאים יותר זמן בבית”.
הסיפור של יוכבד על החיתולים התגמד לעומת התקופה שהייתה בהיריון ורצתה לבצע בדיקת מי שפיר. “זה עלה 600 שקל”, היא מספרת לד”ר גרסל, “הייתי צריכה לעבור הרבה כי לא הייתי בגיל הסטנדרטי שמאשרים בו בדיקה שכזאת. אז עברתי ועדה אחרי ועדה [בקיבוץ]”. בסוף קיבלה יוכבד אישור, אבל נתנו לה גם להרגיש שהיא לא בסדר והיא הוטרדה מכך מאוד. “הטריד אותי שהם לא מבינים אותי וגם הטריד אותי שהייתי צריכה להסביר את עצמי לאנשים אחרים. זה היה משהו שאתה ובת זוגתך [בעיר] הייתם יכולים להחליט עליו במטבח שלכם”.
הרעיון הזה – שאנשים בני או בנות גילך שגדלו איתך מחליטים אם תצא ללימודי חינוך או אנתרופולוגיה, בהתאם לצרכי הקיבוץ, או אם אתה באמת צריך רכב או לא – הוא מתכון לסיר לחץ של יחסים מורכבים ורגשות מבעבעים בין אנשים.
פרופ’ אהרון בן זאב, מומחה לרגשות | תמונה: רביב צלמים
“בקיבוץ, השוויוניות הייתה גדולה מאוד”, אומר פרופ’ בן-זאב, “הבתים היו דומים, הטיפול הרפואי היה דומה, החינוך דומה, התזונה דומה, שירותי הכביסה דומים. כלומר השוויון היה די מהותי. ואז מה שונה? דברים קטנים שקיבלו משמעות גדולה. מה פתאום שמישהי שקרובה אליך תהיה מעליך? אנחנו רואים שחברה עם ערכים תרבותיים של שוויון לא הצליחה להפחית את הקנאה. למה? בגלל העובדה הפשוטה שיש הבדלים טבעיים בקרב האנשים שאותם אי אפשר לשנות. הקיבוץ טיפל בהבדלים השטחיים – בית זהה, כביסה זהה וכו’. אבל קיימים הבדלים מהותיים בקרב אנשים שבהם הוא לא יכול לטפל – הופעה חיצונית, חוכמה, חוש הומור. אלה הבדלים הרבה יותר משמעותיים. ופה הבעיה”.
אם נצא רגע מהקיבוץ ונחזור לחברה הרגילה, נוכל להבחין שגם בה השוויוניות הופכת עוד ועוד לערך עליון. בחברות העבר היו מעמדות שונים וכל אדם חתר להצליח בקהילה ובמעמד שלו. היום עדיין יש מעמדות, אבל קיימת אשליה חזקה שזה יכול להיות אחרת.
“את צודקת. בחברה של היום הרבה יותר קל לשנות את המעמד שלך, להתקדם, לעומת פעם – כשהמעמדות היו קבועים. וזה בהחלט גורם לחיזוק הקנאה. למה? כי זה בהישג יד שלנו. אנחנו מקנאים יותר במשהו שהוא בהישג ידנו. את לא מקנאה בסופר שאת מעריכה, הוא מחוץ להשוואה שלך. הרי מה עומד בלב הקנאה? הרגשת הנחיתות, והמחשבה היא שאם נבטל את הנחיתות, נצמצם את הקנאה. אבל זה למעשה בדיוק הפוך. צמצום האי-שוויוניות מגביר את הקנאה, בגלל העניין של הקירבה. יש פה שני גורמים. גורם אחד שאת נחותה, וגורם שני שהאדם הזה קרוב אליך ואז תרגישי שהנחיתות אינה מוצדקת”.
הרבה מחקרים מדברים על הקנאה שמתגברת בעידן שלנו בגלל הרשתות החברתיות. אתה חושב שזה באמת הגביר אותה?
“זה שייך לאותו נושא שהזכרת. הרשתות החברתיות יוצרות תחושה של מוביליות. את יכולה לשנות יותר בקלות את המצב שלך. ברגע שאת תקועה במעמד שלך, בעבודה שלך, פחות סביר שתקנאי כי זה לא ביכולתך. לעומת זאת, אם יש מוביליות ואת קוראת ברשתות החברתיות שההוא הצליח פה, וההיא קיבלה קידום שם – תקנאי. הקפיצות בחברה המודרנית, בגלל שהיא גמישה ומגוונת יותר, הן קפיצות גדולות יותר וזה גורם ליותר קנאה כי זה בהישג ידך.
“אחת הדרכים להתגבר על זה אגב היא מצווה בתנ”ך – ‘היה שמח בחלקך’. אל תשווה את עצמך כל הזמן. תהיה שמח במה שיש לך ותוציא את המיטב ממה שאתה עושה. בספר שלי, ‘בסוד הרגשות’, אני מביא דוגמה של דוגמנית יפהפייה שאולי שמונה אחוזים מכל האוכלוסייה מתקרבים ליופייה. היא אולי אפילו נמצאת באחוז העליון, אבל היא הלכה ועשתה ניתוח להגדלת שדיים. כלומר זה עדיין לא הספיק לה, והיא רצתה להיות ב-0.5 אחוז העליון”.
בעשור הקודם פורסמו כתבות כלכליות רבות נגד הטייקונים. נוצר “עליהום” נגד העשירים בגלל קומץ טייקונים מושחתים. אתה חושב שזה קשור בקנאה?
“זאת שאלה מעניינת, כי לרובנו קשה להשוות את עצמנו לטייקונים. הפערים בינינו לטייקונים גדולים מאוד, ובמצב כזה קשה לקנאה להתבטא. היה מחקר באוסטרליה שהגיע למסקנה שאנשים שמחים לְאֵיד כאשר אנשים בעמדה גבוהה יותר נכשלים. כלומר יש להם הרגשה של כאילו נעשה צדק, שמגיע להם להיכשל. דבר דומה קורה עם פוליטיקאים שההתנהגות שלהם בעייתית. יש גם הרגשה שההבדלים הגדולים בינינו לבין הטייקונים אינם ראויים, ולכן הקנאה יכולה לצאת. אבל יותר סביר שפועלים כאן רגשות שליליים כמו טינה, כעס, אפילו שנאה מעוותת כלפי הטייקונים. ברגע שאמרת ‘טייקון’ זה כאילו אמרת ‘אדם רע'”.
איך אפשר להפחית את הקנאה? באמצעות חינוך?
“ראשית, האידיאל ש’לכולם צריך להיות אותו דבר’ זה אידיאל מופרך. כי אנשים הם לא שווים. כשאתה נותן שווה לכולם, ייתכן שאתה מפלה אנשים שצריכים לקבל הרבה יותר מאשר אחרים. הדרך לטפל בזה היא על ידי פיתוח הכְּשָרים של כל אחד. כלומר, שאם לך יש כישרון מוסיקלי, לתת לך הזדמנות להתפתח בכיוון הזה. זו אפשרות חשובה הרבה יותר מאשר לתת לכל אחד את אותו ערך כספי. אם אני רוצה שלכל הילדים תהיה הזדמנות שווה לקבל את מה שהם אמורים לקבל, פירושו של דבר שיהיו ילדים שיקבלו יותר. כי ארצה לחזק את הכשרים גם אצל החלשים וגם אצל החזקים.
“נוסף לכך, צריך לראות מהו אותו היבט שאנו רוצים שיהיה שוויוני. הוא לא יכול להיות אוטומטי. כל אחד שונה. הקביעה האוטומטית שכולם אותו דבר היא קביעה בעייתית, לא מוסרית, כי היא מתעלמת מצרכים גדולים הרבה יותר. לכן אני אומר שאני בעד שוויון, שוויון במונחים פשוטים של מתן הזדמנויות שוות לפיתוח כשרים. רק כך תפחת הקנאה. אם מפתחים את יכולותיו של משורר, הקנאה שלו תפחת כי מפתחים משהו שהוא חזק בו. ביסודה של הקנאה יש ההיבט ההשוואתי ולכן צריך להפחית את ההיבט ההשוואתי הזה”.
אז אם בתור מחנכת הייתי רוצה באמת לעודד את הדברים האלה, איך הייתי מנהלת את זה?
“ראשית היית צריכה לראות את הפרט, ושנית היית צריכה לפתח בו עמדות חיוביות כלפי הזולת. יש שני סוגי אנשים בעולם: את מגיעה אל הראשון ואת אפילו לא מספיקה לבקש ממנו משהו והוא אומר: ‘לא, לא, אני לא יכול’. ואז הוא אומר: ‘אבל תגידי לי בדיוק מה את צריכה’. כשאת באה לסוג השני לבקש משהו הוא אומר: ‘כן, כן, אני אעזור לך, אבל תגידי לי בדיוק מה את צריכה’. אפילו אם שניהם יעזרו, מה שאנחנו צריכים לעשות בחינוך זה קודם כל לפתח את התגובתיות הראשונית החיובית הזאת. עמדה חיובית כלפי הזולת. קנאה היא אינה עמדה חיובית. אנחנו עצובים בהצלחת הזולת. אבל אם העמדה כלפי הזולת תהיה מההתחלה תגובה חיובית, קיים סיכוי שהקנאה תפחת. ואת זה אפשר לחנך”.
- Helmut Schoeck, Envy, A Theory of Social Behavior, 1987, Kindle edition, location 227
- ראה 1, מיקום 2461 במהדורת קינדל
- Jake Desyllas, Envy: a Theory of social behavior, The Voluntary life , 2015
- ראה 1, מיקום 338 במהדורת קינדל
- Encyclopedia.com, Sumptuary Laws
- Josh Gressel, Disposable Diapers, Envy and the Kibbutz, From the book Envy at Work and in organization, Oxford University Press, 2017