תנועת הנאורות לא הייתה עשויה מקשה אחת. בתמונה: “הקְלָסִיצִיזְם של ויימאר” – תנועת נאורות שהורכבה מאינטלקטואלים רבים ושונים | תמונה: Theobald von Oer
בעולמם של היסטוריונים קיים ויכוח מתמיד לגבי השאלה עד כמה ניתן לפרש את אירועי העבר לאור המצב האנושי בהווה. אמנם לכל העוסקים במלאכת כתיבת העבר ברור שהם אחוזים בהקשר בו הם חיים בעודם כותבים. ועדיין, לעולם עומדת השאלה מתי טועים כותבי ההיסטוריה כשהם מציגים תרבויות, אירועים ודמויות שכבר עברו חלפו מהעולם, על פי אמות מידה או מושגים של החברה והתרבות שלהם.
הנה שלוש דוגמאות לוויכוחים ידועים בהקשר זה:
האם ניתן להציג את ישו כ”מתקן חברתי” או כ”פמיניסט”, כפי שאכן עשו היסטוריונים מסוימים, או שמא אלו מושגים שלא היו קיימים בתרבות היהודית בימי בית המקדש השני – כפי שטענה, למשל, חוקרת נצרות חשובה בשם פולה פרדריקסון.
האם נכון להשתמש במושג “סובלנות” כדי לתאר את יחסה של התרבות המוסלמית ליהודים בימי הביניים? – ההיסטוריון ברנרד לואיס חשב, למשל, שזהו “תיאור אווילי” של המציאות של אותם ימים.
האם הייתה מלחמת האזרחים באנגליה במאה ה-17, מאבק על ענייני דת וממשל, או בעצם “מלחמת מעמדות” כלכלית? – מי שהעלו את האפשרות השנייה בהחלט הרגיזו היסטוריונים שלא אהבו את אסכולת “ההיסטוריה המרקסיסטית” ואת נטייתה להשליך את מציאות המאה ה-19 (על פי פרשנותה) אל מחוזות העבר.
את רשימת הדוגמאות הזו ניתן להמשיך עוד ועוד.
גרטרוד הימלפרב
בדצמבר האחרון הלכה לעולמה בגיל מופלג היסטוריונית יהודייה – אמריקנית דגולה בשם גרטרוד הימלפרב. לאורך חייה המקצועיים היא התפרסמה בביקורת שמתחה על היסטוריונים בני זמנה שפירשו אירועים מהעבר על פי מושגי ההווה. ניתן לומר שאחת מהמטרות של עבודתה הייתה הפוכה לחלוטין מגישה זו: עבורה נועד חקר ההיסטוריה בראש ובראשונה לשם לימוד לקחים מהעבר עבור ההווה.
הימלפרב נולדה בניו יורק בשנת 1922 למשפחה יהודית שהגיעה לארצות הברית מרוסיה. היא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת שיקגו, ובאמצע שנות ה-60 החלה ללמד באוניברסיטת העיר ניו יורק וכתבה ספרים רבים שהצטיינו בלמדנות רחבה ועמוקה, חשיבה מורכבת, וכתיבה בהירה ומאופקת. לאורך השנים זכתה הימלפרב באותות הוקרה רבים על הוראתה וספריה: היא הייתה חברה באקדמיה הבריטית, בחברה ההיסטורית המלכותית, באגודה הפילוסופית האמריקנית ובאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים. בשנת 2004 קיבלה הימלפרב את המדליה הלאומית למדעי הרוח, אות ההוקרה הגבוה ביותר הניתן בארצות הברית בתחום זה.
הימלפרב קנתה את עיקר תהילתה כהיסטוריונית של התרבות ושל החברה באנגליה הוויקטוריאנית, אך לאורך השנים, וביתר שאת בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים, היא החלה לכתוב ספרים ומאמרים על מצב התרבות באמריקה ובעולם המערבי בכלל. עם כתיבתם של כל אלו הפכה הימלפרב לדמות בולטת בעולם המחשבה השמרני בארצות הברית. ואגב כך, ראוי להזכיר שבעלה אירווינג קריסטול, היה מראשיה של התנועה הניאו-שמרנית באמריקה. כמבקרת תרבות כתבה הימלפרב בחריפות נגד אידיאולוגיות פרוגרסיביות-רדיקליות, וידועה במיוחד התקפתה של הימלפרב על הגישה ה”פוסט – מודרנית” בתחום ההיסטוריוגרפיה.
אחד מספריה הפופולריים ביותר – “הדרכים למודרניות”, ראה אור בשנת 2004. בבסיסו של ספר זה מונחת טענה שאינה ידועה לרבים, והיא שתנועת הנאורות של המאה ה-18 לא הייתה מקהלה הרמונית, לא הייתה עשויה מקשה אחת, ולא ניסחה מצע אחיד ושיטתי. אדרבה, היו בה קולות רבים ואף מנוגדים. בכדי להמחיש טענה זו הפנתה הימלפרב את תשומת הלב להבדל משמעותי בין ההוגים המרכזיים שעיצבו את רעיונות הנאורות בבריטניה במאה ה-18, לבין ההוגים המרכזיים שהובילו את תנועת הנאורות בצרפת באותם דורות. אמנם, בין ההוגים שמשני צדי התעלה היו קשרים אישיים, והם חלקו אמונות ודעות מסוימות, ועם זאת היו בין הנאורות נוסח צרפת לנאורות נוסח בריטניה הבדלים דרמטיים.
רבים וחשובים ממובילי הנאורות הצרפתית הציבו את התבונה והרציונליזם על המדרגה הגבוהה ביותר של החוויה האנושית, וביקשו לעצב את החברה על פיה. אנשי נאורות בריטית, לעומת זאת, הבינו שלא די בציוויי השכל הצוננים כדי לקיים סדר מוסרי ומדיני ראוי. במקום הרציונליות, הם דיברו על הנחלתם של “חמלה”, “מידות טובות”, “סימפטיה” ו”ערבות הדדית”. גם ביחס לדת – האמונה עצמה, המצוות המנהגים והמוסדות הדתיים – מתגלה הבדל עקרוני בין צרפתים לבריטים. בעוד שבנאורות הצרפתית היה ממד מובהק של איבה לדת ולמוסדותיה, עד כדי רצון לחסלם, הרי שבנאורות הבריטית התקיים יחס שונה לגמרי. בבריטניה היו אנשי נאורות אדוקים בדתם, ואחרים שלא היו דתיים, בוודאי האמינו שיש בכוחן של האמונה הדתית, המסגרת הדתית ואף ההתלהבות הדתית, להעניק לבני אדם מידות טובות, מוסריות ומהוגנות.
הימלפרב הסבירה שהבדלים עקרוניים ומשמעותיים אלו (ועוד אחרים שלא אוכל למנות כאן) מלמדים הרבה על דרכן ההיסטורית השונה של בריטניה וצרפת. בעוד החברה הבריטית של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19 כולה, נעה בנתיבי הצמיחה הכלכלית (הודות לאימפריה ההולכת וגדלה שלה), הרפורמה הזהירה, והליברליות הדתית, הרי שצרפת נקלעה למהפכה עקובה מדם ולזעזועים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים כבירים.
תיאורה של גרטרוד המילפרב את הדרכים השונות למודרנה זכה להדים בעולם המחקר ההיסטורי ואף מעבר לו. בניגוד לתפישה ההיסטוריונית המודרנית, הקובעת כי “הנאורות” הינה דבר מסוים, וזאת על פי מושגים מסוימים שרווחים בימינו, הביטה הימלפרב לתרבות של המאה ה-18 וראתה שם גיוון ומורכבות. במקום לפרש אירועים מהעבר על פי מושגי ההווה, היא ראתה את העבר כפי שהיה, ואף ניסתה ללמוד ממנו לקחים עבור ההווה.
* עשהאל אבלמן הוא ד”ר להיסטוריה המלמד במכללה האקדמית שלם ובמכללת הרצוג