כיצד נגטיביות שולטת בכל היבט בחיינו ואיך ניתן לשלוט בה בחזרה

תמונה: Shutterstock

רוי באומייסטר (Baumeister) היה סטודנט מחקר צעיר לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, כאשר החליט לעשות מחקר חלוצי עם מדגם של אדם אחד בלבד – הוא עצמו. באותה תקופה היה לו קשר רומנטי עם אישה מקסימה, מבריקה ואוהבת. רוב הזמן היא אכן הייתה כזאת. אבל מדי פעם היו לה התקפי זעם וצעקות שהשאירו אותו מיואש ומבולבל. היא הייתה יכולה להתעצבן ממה שהיה נראה לו כעניינים שטותיים, כמו טפטוף של מים על רצפת האמבטיה כאשר התקלח או כאשר שכח לנתק את המגהץ מהחשמל.

עם זאת, אחרי כל עימות שכזה היא הייתה ממש מלאת חרטה, התנצלה מכל הלב, לקחה את האשמה על עצמה והסבירה לו בשלווה למה היא התעצבנה כל כך. כאשר הוא הקשיב לה, הוא שוב הוקסם ממנה, כל הספקות שלו נעלמו, והם היו מבטיחים זה לזו להשתדל יותר להתחשב זה בזו. הימים הטובים חזרו, אבל לא לאורך זמן. אחרי מספר ימים היא שוב הייתה מתפרצת בהתקף זעם, הוא היה עוזב, ולמחרת בבוקר הם שוב היו מתפייסים. מה לעשות שקל באומייסטר? האם כדאי לנתק קשר שהביא לו כל כך הרבה שמחה ואהבה? הוא לא סמך על רגשותיו שהיטלטלו בקיצוניות בין אושר לייאוש.

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, אד קוץ’ | תמונה: Stan Honda/AFP via Getty Images

בתור סטודנט מחקר בפסיכולוגיה שחיפש קצה חוט שיעזור לו לקבל החלטה, הוא החליט לאסוף נתונים. בסופו של כל יום הוא רשם לעצמו האם הוא היה מאושר בקשר הרומנטי שלו באותו יום או לא. לאחר מספר חדשים הוא ראה שיש יחס די קבוע בין הימים הטובים והרעים שלהם: היו להם יומיים טובים לכל יום רע. הוא עדיין התקשה להחליט. אמנם הימים הטובים היו פי שניים יותר מהרעים, אבל בימים הרעים הוא הרגיש הרבה יותר גרוע מאשר קודם. בסופו של דבר, בכאב לב גדול, הוא החליט לנתק את הקשר כשהוא מתבסס יותר על תחושת בטן מאשר על הנתונים שאסף. רק בשלב מאוחר יותר הוא נתקל במחקרים שהסבירו את תחושת הבטן שלו, ומדוע לימים הרעים היה משקל רב יותר בשבילו, אף על פי שהיו פי שניים יותר ימים טובים מאשר רעים. הסיפור הזה שבאומייסטר, היום פרופ’ לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת קווינסלנד, מספר על עצמו מופיע בספר החדש שחיבר (יחד עם ג’ון טיראני): ^[1]The Power of Bad.

בהמשך לחווייתו האישית, החל באומייסטר להתעניין בהשפעה היחסית שיש לטוב ולרע עלינו בתחומים רבים בחיים: באירועים שונים ביום-יום, ביחסים בין-אישיים, בלימודים, בעבודה, במדיה ועוד. המסקנה המפתיעה שעלתה ממאות המחקרים שסרק יחד עם עמיתים הייתה ש”יש לבני אדם נטייה אוניברסאלית להיות מושפעים יותר מאירועים ומרגשות שליליים מאשר מחיוביים”^[2].

כלומר, למחשבות, לרגשות, לאינטראקציות ולאירועים שליליים או לא נעימים (למשל הפסד של כסף, ביקורת שהוטחה נגדך, נטישה של חברים), יש השפעה גדולה יותר, ולזמן ממושך יותר, מאשר לאירועים חיוביים או אפילו ניטרליים מאותו סוג (זכייה בכסף, קבלת מחמאות, רכישת חברים חדשים), גם כאשר העוצמה בשניהם שווה. בעגה המקצועית התופעה הזו מכונה “הטיית השליליות” או “אפקט השליליות” (Negativity Bias or Negativity Effect).

“ההסבר הטוב ביותר שמצאנו להטיית השליליות”, אומר לי באומייסטר בריאיון, “הוא שיש לכך יתרון הסתגלותי. משחר ההיסטוריה, אם הצלחת ליהנות מיום נאה או מארוחה משותפת, זה היה נחמד אבל לא היו לכך השפעות מרחיקות לכת. אם לעומת זאת, לא שמת לב לנמר שאורב מאחורי העץ, היית עלול לסיים את חייך. לכן המוח שלנו מחווט הרבה יותר לשים לב לדברים שליליים, לא נעימים, מאיימים ומפחידים. עד כה לא הצליחו חוקרים למצוא הסברים נוספים להטיית השליליות”.

איך “הטיית השליליות” הזאת מתבטאת בתחומים שונים בחיינו, וכיצד אפשר למנוע ממנה מלהשתלט עלינו ולהשפיע על ההחלטות שנקבל? לבאומייסטר יש כמה הצעות.

כשאהבה עולה על שרטון

חוקרים מצאו שביחסים בין-אישיים ובנישואין, המשקל הגדול שאנחנו נותנים לרע הוא ברור מאוד. במחקר שרצה לבדוק איך זוגות הנמצאים בשלב הדייטינג (לפני נישואין) פותרים ביניהם בעיות, ביקשו מ-68 זוגות למלא שאלון שבו התבקשו לדמיין סיטואציות בזוגיות, ואיך יגיבו כשבן זוגם יעשה משהו שמעצבן אותם. החוקרים סיווגו את התשובות לארבעה סוגים שונים: (1) “המזניחים” – אלו שמחליקים את העניין ועוברים הלאה. (2) “הדברנים” – אלו שמסבירים מה מפריע להם ומנסים למצוא פשרה. (3) “הנאמנים” – אלו שנותנים לעניינים להצטנן ולהיפטר מעצמו או סולחים לבן הזוג. (4) “הנמלטים” – אלו שמאיימים לנתק את הקשר^[3].

פרופסור רוי באומייסטר | תמונה: באדיבות פרופ׳ רוי באומייסטר

המסקנה של החוקרים הייתה, כותב באומייסטר בספרו, ש”מה שקובע אם הקשר של בני הזוג יעבוד טוב אלו לא הדברים הטובים והבונים שבני זוג עושים זה לזו, אלא הדברים ההרסניים שהם עושים בתגובה לבעיות שצצות”. הוא מסביר שהשליליות שבה מישהו בוחר להגיב כשהוא נתקל בבעיה היא משמעותית יותר כיוון שכאשר אחד מבני הזוג נוטה לתגובות הרסניות, בסופו של דבר גם בן הזוג השני נדבק בהרסנות. “מחקרים אחרים מצאו שכאשר מבקשים מבני זוג לספר על היחסים שלהם, כל אחד בנפרד, הם מקדישים הרבה יותר זמן לדבר על הדברים הרעים מאשר על הטובים”^[4].

במקרה של זוגות נשואים, יש חישוב מתמטי למשקל היחסי של טוב ורע ביחסים בין-אישיים שיכול אולי לעזור לנווט בתחום המורכב הזה. הפסיכולוג והמתמטיקאי ג’ון גוטמן (Gottman), פרופ’ בגימלאות מאוניברסיטת וושינגטון שחקר יותר מארבעה עשורים את מידת האושר בקשרי נישואין, מצא שאצל זוגות שיש להם יחסים בעייתיים, יש להם מספר שווה של אינטראקציות חיוביות ואינטראקציות שליליות. ואילו אצל זוגות המחזיקים מעמד לאורך שנים ארוכות, יש חמש אינטראקציות חיוביות על כל אינטראקציה שלילית^[5]. כלומר, יחס הקסם לנישואים מאושרים הוא 1:5^[6].

איך הנתונים האלו יכולים לעזור לנו? אני שואלת את באומייסטר.

“הדבר הראשון הוא לדעת להימנע ככל האפשר מתגובות שליליות כמו ויכוחים, דחייה או התנהגות הרסנית כלפי בן/בת הזוג. בכיתות שאני מלמד באוניברסיטה אני נוהג לשאול את הסטודנטים שלי: ‘למה מישהו/מישהי ירצה להתחתן איתך? מה הופך אותך לבן/בת זוג ראוי’? והנקודות שהם מעלים כולן חיוביות כמו: ‘אני יודע להקשיב, אני יכול להביא פרנסה טובה, יש לי חוש הומור, אני טוב/ה בסקס’. ואז אני מסביר להם שמה שהרבה יותר חשוב הוא האם, כאשר אתם מתרגזים, אתם עדיין מסוגלים לא להגיד דברים פוגעים או הרסניים? אלו הם הדברים השליליים שחשובים הרבה יותר בטווח הארוך של היחסים”.

באומייסטר מדגיש שגם ההיפך יכול לעזור – ככל שנהיה מודעים למשקל שאנחנו נותנים לדברים רעים אצל בן הזוג שלנו, כך גם נדע לתת יותר משקל לדברים הטובים.

איך לתת פידבק

“יש לי חדשות טובות וחדשות רעות”, אמרה קרן לאחיה רון בשיחה השבועית ביניהם. מה אתה רוצה לשמוע קודם? רון היסס. הדילמה הזאת של רון מופיעה במצבים רבים. מנהלים מתלבטים האם במשוב שנתי לומר קודם את דברי הביקורת או קודם את השבח. רופאים מתלבטים האם לומר קודם את הדיאגנוזה הקשה או את האפשרויות הרבות להחלמה, וחברים מתלבטים האם לספר קודם את החדשות הרעות או את הטובות.

לאורך שנים, נהגו מנהלים במקומות עבודה לתת משוב לעובדים בשיטה המכונה בעגה המקצועית “שיטת הסנדביץ'”. לפי השיטה, המשוב מתחיל בהרבה מילות שבח, באמצע באה ביקורת והצעה לשיפור ולסיום עוד מילות שבח. השיטה הזו הפכה לפופולרית מאוד בעשורים האחרונים כי מנהלים הרגישו הרבה יותר נוח להתחיל בדברי שבח. והם לא היחידים שהרגישו כך. במחקרים שונים כאשר שאלו אנשים מה הם רוצים לשמוע קודם, את החדשות הטובות או את הרעות, יותר מ-75 אחוז מהאנשים רצו לשמוע קודם את החדשות הרעות. ואילו כאשר שאלו אותם באיזה סדר הם עצמם רוצים לבשר חדשות טובות ורעות, קרה להפך: רוב האנשים העדיפו לבשר קודם את החדשות הטובות^[7]. כך שלמעשה מנהלים המתחילים בדברי השבח מיטיבים עם עצמם יותר מאשר עם הכפופים להם.

תמונה: Shutterstock

“עובדים היוצאים מפגישת משוב בשיטת הסנדביץ’, בדרך כלל שוכחים לגמרי את דברי השבח, ורק דברי הביקורת חוזרים ומסתובבים בראשם. הם “נחנקים” עם המילוי של הסנדביץ’. שיחה שהייתה אמורה לתת לעובד השראה לעבודה טובה יותר, משאירה אותו מדוכדך”, כותב באומייסטר^[8].

הסיבה לכך, הוא מסביר, היא שדברי שבח או חדשות טובות חייבים לעבור במוח מאזור הזיכרון לטווח קצר לאזור הזיכרון לטווח ארוך, כדי שיהיה להם אפקט ממושך. אבל התהליך הזה מופרע כאשר שומעים חדשות רעות או ביקורת. “המוח משתמש בכל כך הרבה אנרגיה כדי להתמקד באיום של המשוב השלילי, עד שהנעימות שהייתה קודם עם המחמאות מתמוססת”, הוא כותב^[9].

אם כך, איך לתת משוב יעיל בעבודה? במקום להתחיל עם שורה ארוכה של דברי שבח “כדאי להתחיל עם הקדמה קצרה ולומר לעובד שהוא עשה כמה דברים טובים ושאתה מצפה לעבודה טובה אפילו יותר בשנה הבאה. חוקרים מצאו שעם כמה מילות חיזוק התחלתיות, לאנשים קל יותר לקבל אחר כך משוב שלילי. בהמשך אפשר לפרט את הנושאים שאתה רוצה לכסות בשיחת המשוב: הצדדים החזקים של העובד, הצדדים הפחות חזקים והדרכים לשיפור”, מסביר באומייסטר, ומוסיף שרוב האנשים יעדיפו לשמוע קודם את דברי הביקורת. אולם אם עובד מסוים מרגיש אחרת, כדאי פשוט לזרום איתו^[10]. את הביקורת עצמה אפשר למתן עם שאלות כמו: “איך אתה מרגיש שהדברים הולכים”? אם יש איזשהו אינדקס מספרי, כמו מספר מכירות או מספר פרויקטים שהושלמו, אפשר לשאול את העובד לדעתו על התוצאות המספריות. כך בעצם נותנים לעובד, אם הוא רוצה, להצביע בעצמו על נקודות הטעונות שיפור, ולהוסיף עליהן במידת הצורך.

כדאי גם לתת לעובד זמן לספוג את הביקורת ולשאול אותו האם היא נשמעת לו הוגנת. בסוף המשוב רצוי להדגיש שוב את הדברים הטובים. וכמו במקרה של יחסים בין-אישיים, צריך הרבה יותר דברים טובים כדי להתגבר על השליליים, אז “אל תתקמצנו במחמאות”^[11].

הבחור עם האצבע המשולשת

אחת ההתלבטויות הנפוצות בנושא של מתן פידבק חיובי ושלילי הוא כמובן בחינוך. איך מלמדים את הילדים לסדר את המשחקים לפני שהולכים לישון? להוריד כלים מהשולחן אחרי הארוחה? האם עדיף לעשות זאת באמצעות פרס (טוב) או קנס (רע)? באחד המחקרים הקלאסיים לגבי למידה, לימדו ילדים מגיל גן ועד כיתה ב’ לצעוד בשקט על גבי לוח עץ שהונח על הרצפה. התמריץ לצעידה השקטה היה גולות. קבוצת ילדים אחת קיבלה קופסה ריקה, ובכל פעם שהם צעדו בשקט הם קיבלו גולה. קבוצה שנייה של הילדים קיבלה קופסה ובה גולות, והם הפסידו גולה בכל פעם שלא צעדו בשקט. לפי תוצאות המחקר, הילדים שקיבלו קנס למדו הרבה יותר מהר מאשר אלה שקיבלו פרס^[12].

אם כך, עונש עדיף מפרס? אני שואלת את באומייסטר.

“בסוגים שונים של למידה ברור שעדיף שיהיה גם פרס וגם עונש, כך שיהיה לגמרי ברור מה נכון ומה לא נכון. אבל אם מאיזושהי סיבה משתמשים רק באחד מהם – קנס או עונש מביאים ללמידה מהירה יותר”.

“את ההטיה הזאת לשליליות מוצאים בתחומים נוספים. למשל, ברושם הראשוני שיש לנו על אדם שאנחנו פוגשים בפעם הראשונה”, מוסיף באומייסטר. “חוקרים מצאו שלמידע שלילי על אדם מסוים יש הרבה יותר השפעה על הרושם הכללי ממנו מאשר למידע חיובי על אותו אדם. או כאשר אנחנו מתבוננים בקהל אנשים, אנחנו מבחינים הרבה יותר בפנים כועסים מאשר בפנים שמחים.

“אנקדוטה בהקשר הזה סיפר מי שהיה בזמנו ראש עירית ניו יורק, אד קוץ’. כאשר רונלד ריגן הגיע באחד הביקורים שלו לניו יורק, עשרות אלפים הריעו לו כאשר מכוניתו נסעה לאיטה לאורך הרחובות כשקוץ’ יושב לצידו. ריגן הציץ החוצה מבעד לחלון וצעק לקוץ’: ‘תסתכל, הבחור הזה עושה לי אצבע משולשת’. וקוץ’ ענה לו: ‘אל תתרגז כל כך. אלפים מריעים לך ורק אדם אחד עשה לך אצבע משולשת’. וריגן ענה: ‘כן, זה מה שאשתי ננסי אומרת שאני תמיד רואה את ההוא עם האצבע המשולשת'”^[13].

היבט נוסף שכולנו מתנסים בו קשור בשאלה “איך היה לנו היום?” כאשר יש לנו יום טוב אנחנו מרגישים טוב, וכאשר יש לנו יום גרוע אנחנו מרגישים רע. עם זאת, באומייסטר מסביר שליום הגרוע ולהרגשה הרעה שלנו יש יותר משקל. היא זולגת מהיום הגרוע גם ליום הבא, ואילו ההרגשה הטובה נשארת רגעית ואינה עוברת ליום הבא. פוליטיקאים היודעים על הכוח שיש לרע להשפיע על אנשים, מסביר באומייסטר, משתמשים בהפחדות ובאיומים על עתיד מבהיל כדי להמריץ בוחרים להצביע עבורם.

הילדה שכבשה את לב העולם

כמו שהמוח שלנו מחווט לשים לב לאירועים שליליים יותר מאשר לחיוביים, מתברר לפי מחקרים שיש לנו גם יכולת מולדת להתגונן מהשליליות, חלקה מודעת וחלקה לא מודעת. היכולת הזאת מכונה “עיקרון פוליאנה” – על שם גיבורת ספרה של אלינור פורטר מ-1913.

פוליאנה, גיבורת ספרה של אלינור פורטר מ-1913 (ארה”ב) | תמונה: daveynin/CC-BY-2.0 Images

פוליאנה לא נכנעת לטרגדיות הקשות שפקדו את חייה, היא תמיד מלאת שמחה וחיוכים, ומוצאת בכל דבר נקודה חיובית ועוד סיבה לשמחה. השמחה שלה מדביקה את כל התושבים בעיירה הקודרת שאליה נשלחה לאחר מות הוריה, ואפילו דודתה חמוצת הפנים מתחילה לחייך. הספר הפך לרב מכר קלאסי של ספרות ילדים ונכתבה לו סדרת המשך, הוא עובד לספרי קומיקס, לסרטים, לסדרות טלוויזיה ולמשחקי לוח בגרסאות שונות. מדוע כבשה פוליאנה את לב כולם? כדי להסביר זאת צריך לקפוץ לרגע לתופעה מפתיעה אחרת.

לפי העיקרון שכוחו של הרע גדול יותר משל הטוב, ציפו חוקרים שיהיו יותר מילים המתארות רגשות שליליים מאשר חיוביים. ואכן חוקרים בארה”ב ובאירופה שנברו במילונים, מצאו שיש בשפות שלהם הרבה יותר מילים המתארות רגשות שליליים (למשל כעס או פחד) מאשר חיוביים (למשל שמחה)^[14]. אולם חוקרים מברקלי מצאו שאנשים דוברי עשר שפות השונות במקורן ובתרבותן, משתמשים בהרבה יותר מילים חיוביות מאשר בשליליות, בשפתם השוטפת^[15]. במחקר אחר, מתמטיקאים מאוניברסיטת ורמונט פיתחו אלגוריתם בשם “הֶדוֹנוֹמטר” (hedonometer) כדי למדוד תכנים המתארים רגשות בעשר שפות שונות. האלגוריתם סרק ספרים, מאמרי חדשות, שירים, תסריטים בסרטים ובטלוויזיה, אתרי אינטרנט ופוסטים ברשתות חברתיות^[16]. הם גילו שה”פוליאניזם” שלט בכל המדיות, בכל השפות. כלומר, בכל התחומים האלה השתמשו בערך בפי שלוש יותר במילים חיוביות מאשר במילים שליליות, אף על פי שבשפה עצמה יש יותר מילים המתארות רגשות שליליים.

מתברר שאנשים מצליחים להשיג יתרון חברתי כאשר הם עצמם משדרים או מדגישים צדדים חיוביים בהתנהלות שלהם. למשל, חוקרים מצאו שכאשר מוסיפים באמצעים דיגיטליים חיוך לתמונה של אדם, נבדקים אמרו שהוא נראה יותר מושך, נדיב, בריא, ונעים להיות בחברתו^[17]. במחקר אחר, על מידת הפופולריות בטוויטר, חוקרים מצאו שיש יותר עוקבים לאנשים עם ציוצים חיוביים מאשר לאלו עם ציוצים שליליים^[18]. וגם בימים עם החדשות הגרועות ביותר (למשל התקפת טרור), אנשים משתמשים ביותר מילים חיוביות מאשר בשליליות^[19]. ההטיה הזו לחיוביות, מסביר באומייסטר, מופיעה גם כשאנשים זוכרים את העבר והופכים לנוסטלגיים. “אנחנו משתמשים בנוסטלגיה לעבר שלנו כדרך להרגיש טוב בהווה”, הוא כותב. “הרע תמיד ישפיע עלינו יותר מאשר הטוב, אבל פיתחנו גירסה מודעת ולא מודעת ל’משחק השמחה’ של פוליאנה כדי להקהות את ההשפעה של הרע”^[20].

ואולי בעצם, הסיבה האמיתית לכך שלרע יש משקל רב יותר, היא כדי לעודד את כולנו להיות טובים וחיוביים יותר.

1. John Tierney and Roy Baumeister, The Power of Bad, 2019, kindle p-19
2. כנ”ל ע’ 1
3. Caryl Rusbult et al Impact of couple patterns of problem solving on distress and nondistress in dating relationship. Journal of personaliyy and social psychology 1986, vol. 50
4. The Power of Bad (2019), kindle, p-46
5. כנ”ל ע’ 23
6. The Magic Relationship Ratio, According to science, The Gottman Institute, 2017
7. The Power of Bad (2019), kindle, p-96
8. כנ”ל ע’ 96
9. כנ”ל ע’ 98
10. כנ”ל ע’ 102
11. כנ”ל ע’ 102
12. כנ”ל ע’ 115
13. Edward L. Koch, Reagan’s afterlife on Earth, Jewish World Review, 2004
14. Roy Baumeister, The Power of Bad, 2019, kindle p.181
15. Dodds, M.Clark, Desu, R.Frank + 10, Human Language reveals a universal positivity Bias, 2015
16. F-Bombs Notwithstanding, All Languages Skew Toward Happiness, The University of Vermont, 2015
17. Salminen. M.Santos, Jung, J.Jansen, The effect of Smiling Pictures on Perceptions of Personas,2019
18. The Power of Bad (2019), kindle, p-184
19. כנ”ל ע’ 187
20. כנ”ל ע’ 188