תמונה: Shutterstock
מים הם המשאב החשוב ביותר והזמין ביותר בעולמנו. תאלס ממילטוס, מראשוני הפילוסופים היוונים (המאה השישית לפנה”ס), טען שהמים הם הטבע והמקור של כל הדברים בעולמנו – כל מה שקיים בעולם הפיזי נוצר ממים, ובסופו של דבר חוזר להיות מים[1]. אם תיקחו מלפפון, למשל, תרסקו אותו ותסחטו את שאריותיו שוב ושוב תקבלו כמעט ורק מים.
באופן דומה טען הביוכימאי ההונגרי-אמריקני אלברט סנט-גיירגי מהמאה ה-20, חתן “פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה”, ש”מים הם החומר של החיים והמטריצה שלהם”[2].
אבל עד כמה שהמים חשובים, מתברר שהם גם מפתיעים מאוד – בהיבטים רבים המים מתנהגים לא כמו שהיינו מצפים מהם. אנחנו רגילים, למשל, שכאשר חומר קופא הוא מתכווץ ומאבד בהדרגה מנפחו. זו פיזיקה בסיסית. אולם בקבוקים שממלאים כמעט לגמרי במים ומכניסים למקפיא דווקא מתרחבים עד שמאיימים להתפוצץ.
גם טמפרטורת הרתיחה של המים מוזרה. פרופ’ מרטין צ’פלין מאוניברסיטת סאות’ בנק לונדון כותב כי לחומרים בעלי הרכב כימי דומה לזה של מים יש טמפרטורת רתיחה הרחק מתחת לאפס ולא 100 מעלות צלזיוס, ומונה כ-70 תכונות חריגות נוספות שיש למים[3]. הבעיה עם רבות מהתכונות האלה היא שהמודלים הקיימים לגבי מבנה המים פשוט לא מצליחים להסביר אותן.
כששוחחתי לאחרונה עם פרופ’ ולדימיר ווייקוב (Voeikov), סגן ראש המחלקה לכימיה ביו-אורגנית באוניברסיטת מוסקבה, ולשעבר חוקר באקדמיה הלאומית הרוסית למדעים, הוא לקח את הדברים אף שלב נוסף קדימה, וטען: “כל חומר חי למעשה מורכב ממים חיים”.
פרופ’ ווייקוב מעז לטעון זאת אחרי שנים רבות בהן חקר את התפקיד שממלאים מים בתפקוד השוטף של תאי גופנו ברמה הקוונטית (החלקיקים הקטנים). כמובן, רבים עדיין אינם מסכימים איתו, כפי שנראה בהמשך.
ההשקפה הרווחת מציעה שמים הם נוזל פשוט המורכב ממולקולות (H2O). ארבע מולקולות של מים מתחברות זו לזו בצורת פירמידה (טטרהדר) הנעה באופן חופשי ובצורה אקראית לחלוטין. מנגד, נשמעת בשנים האחרונות טענה לפיה מדובר בהנחה שגויה – מים אינם נוזל אחד אלא שניים. הם אמנם עשויים רק מסוג אחד של מולקולות, אבל מופיעים בשני סידורים שונים: אחד זה שנע באופן חופשי ואקראי והשני מופיע במבנה מאורגן ומסודר.
לטענה המהפכנית הזו מצטרפים בשנים האחרונות עוד ועוד כימאים המנסים לפענח את סודות המים. כפי שתראה הכתבה, מדובר במגמה שאם תתקבל תחולל מהפכה בהבנה שלנו מה הם מים ואיזה תפקיד הם משחקים בהשפעה על בריאותנו ועל כל עולמנו, ומנגד עלולה גם לקרוס לתוך עצמה ולהפיל את המדענים שמציגים אותה.
מערבולת פנימית
הסיפור הזה מתחיל בממציא, היערן והפילוסוף האוסטרי ויקטור שאוברגר (Schauberger, 1885-1958) שהרבה לחקור את המים, אבל לא בכלים מדעיים. הוא נולד למשפחת יערנים ותיקה באזור יער בוהמיה, על גבול אוסטריה-צ’כיה. בשעות בהן בילה ביער הפראי הוא התבונן במעיינות, בערוצים ובנהרות, ופיתח תיאוריה הידראולית מעניינת. התיאוריה הציעה שהמים האנרגטיים והבריאים ביותר עבורנו הם אלו הנובעים מהמעיינות במרומי ההרים ובאוויר הצונן של היער. נשמע הגיוני. אבל שאוברגר הוסיף טענה נוספת לתיאוריה: כדי שהמים האלה יצליחו לשמר את האנרגיה הטבעית האגורה בהם עד שהם מגיעים אלינו, יש להבטיח שהם ינועו במעגלים – בתנועת מערבולת[4].
יקטור שאוברגר עם “תחנת כוח ביתית” ניסיונית שפיתח, המבוססת על תנועת | תמונה: [dorofperception.com]
שאוברגר לא רק הציע תיאוריה, אלא גם ניסה לפתח על בסיסה מגוון טכנולוגיות, כמו מכשיר המנצל את תנועת המערבולת כדי להגביר את רמת האנרגיה של מי שתייה כך שיידמו למי מעיינות צלולים. שאוברגר ניסה גם לנצל את המערבולות שבמים ולפתח מכשיר המצליח לגבור על כוח הגרביטציה. עד כמה שזה נשמע הזוי, הרעיון משך את תשומת ליבם של הנאצים שכלאו את שאוברגר במחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה, כדי שימשיך לפתח את הטכנולוגיה עבורם משם.
שאוברגר לא הצליח להתאושש ממלחמת העולם השנייה, ומפיתוחיו כמעט ולא נותר זכר. הוא הלך לעולמו ב-1958 אבל מאז, ובעיקר בעשורים האחרונים, מגוון חברות מיישמות את התיאוריות שלו ומציעות מוצרים שלדבריהן יאפשרו לנו להחיות את מי השתייה שלנו, כלומר להעשיר אותם באנרגיה ולהחזירם כמעט למצב של מי המעיינות.
ייתכן ששאוברגר הקדים את זמנו, כיוון שייקח עוד שנים רבות עד שיעזו מדענים לדבר על החשיבות הרבה של תנועת המערבולת הנוצרת מתנועה סיבובית מתואמת של מולקולות מים רבות. בינתיים ההשקפה המקובלת שמלמדים בבתי הספר, מסביר לי פרופ’ ווייקוב, היא “שכל מולקולות המים משנות כל הזמן את מיקומן במהירות עצומה – כמו סוג של גז נוזלי. סידור כזה הוא מאוד לא מאורגן – כאוטי”.
שאוברגר הציע שתנועת המערבולת של המים שאנו רואים (הקו החיצוני באיור) מקיפה את תנועתה של האנרגיה הנעה בתוך המערבולת (הסליל הפנימי באיור) | תמונה: V_Schauberger_Twitter
בכל זאת, היו לאורך המאה הקודמת חוקרים שהציעו נקודת מבט אחרת. ב-1949, ג’יי. סי. הניקר ממכון המחקר סטנפורד, למשל, סקר מגוון מחקרים המדגימים שמולקולות מים הסמוכות לפני השטח או למשטחים, אינן נעות באקראיות אלא בצורה מסודרת ומתואמת (עד למרחק של אלפיות המילימטר מפני השטח)[5]. ב-1957 גם אלברט סנט-גיירגי, חתן פרס הנובל שהזכרנו, התייחס למבנים הסדורים של מולקולות המים בסמוך למשטחים[6].
המחקר בתחום התקדם צעד אחר צעד, אבל שתי “תקלות” סיבכו את המצב. הראשונה קרתה בסוף שנות ה-60, כשפרופ׳ בוריס דרייגואין (Boris Derjaguin) מהמכון לכימיה פיזיקלית במוסקבה יצא בהכרזה דרמטית: בנסיבות מסוימות, למשל כשמים עוברים בצינוריות דקיקות במיוחד, הם נוטים להיות צמיגיים הרבה יותר מהמים הרגילים, וקשה במיוחד לאדות או להקפיא אותם.
כותרות העיתונים רעשו וגעשו ורבים התעניינו במים המוזרים והמפתיעים האלו. בגלל הצמיגות שלהם, שהזכירה מגוון פולימרים, כמו פלסטיק למשל, הם קיבלו את הכינוי “Polywater”.
אך בתחילת שנות ה-70 התיאוריה קרסה. חוקרים מערביים הצליחו להדגים את הכשל בניסויים של פרופ’ דרייגואין. התברר שהמים בניסויים שערך הזדהמו מחלקיקים שמקורם בצינוריות הדקיקות. מאז פרופ’ דרייגואין ועמיתיו למחקר הפכו דוגמה למדע קלוקל[7].
לדברי שאוברגר, פיתולי הנהרות עוזרים למים לשמור על תנועת המערבולת שכה טבעית להם. מים הזורמים בצינורות ישרים מאבדים מחיותם | תמונה: doorofperception.com
ה”תקלה” השנייה התרחשה בשנות ה-80, והיא קשורה לטענה העומדת בבסיס הרפואה ההומאופתית, לפיה למים יש זיכרון. האימונולוג הצרפתי ד״ר ז׳ק בנווניסט (Jacques Benveniste) כבר בנה לו מוניטין עולמי הודות לממצאים קודמים שפרסם, בנושא של אלרגיות. אבל ב-1988 הוא הסתבך, כשטען במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי Nature שלמים יש זיכרון[8]. במאמר הוא הסביר שכשחומר כלשהו מומס במים הוא משפיע על התכונות שלהם. בהמשך, אפילו אם מדללים את התמיסה שוב ושוב, ההשפעה נשמרת גם במים המדוללים. כך בעצם המים “זוכרים” את החומרים שהיו מומסים בהם קודם לכן[9].
ד”ר ז’ק בנווניסט | תמונה: Jacques Benveniste FB Screenshot
ב-Nature התלבטו אם בכלל לפרסם את המאמר. בסופו של דבר הוא פורסם עם הסתייגות, האומרת שכדאי להמתין ולראות האם צוותים אחרים יצליחו לשחזר את הממצאים. המאמר עורר כמובן התרגשות גדולה. סוף סוף ההומאופתים מצאו את הבסיס המדעי לטיעונים שלהם. אבל לאחר שמספר קבוצות ניסו ללא הצלחה לשחזר את ממצאיו של בנווניסט, החליטו ב-Nature לבטל את פרסום המאמר. ד”ר בנווניסט נעלם במהרה מהזירה המדעית והפך גם הוא לסמל למדע קלוקל.
מאז אותן שתי “תקלות”, העיסוק בחקר התכונות החריגות של המים הפך למסוכן. כל כך הרבה פעמים תוצאות הניסויים היו מפתיעות, מבלי שספרי הלימוד המקובלים היו יכולים להסביר אותן. עד היום חוקרים רבים חוששים לפרסם ממצאים מוזרים מדי בתחום.
אבל בכל זאת, בשנים האחרונות מספר קבוצות חוקרים החליטו להסתכן. למשל, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת שטוקהולם שבשוודיה מציעה שמים יכולים להופיע בשני מצבים שונים הנבדלים ברמת הצפיפות שלהם. החוקרים צילמו ברנטגן מה קורה למים כשהם מפשירים בהדרגה, וגילו שמולקולות המים יכולות להסתדר בשני סידורים שונים המתקיימים זה לצד זה. אחד מרווח יחסית – “בצפיפות נמוכה”, בו מולקולות המים נעות בצורה חופשית יחסית במרחב. הסידור השני הוא של “צפיפות גבוהה” – מולקות המים מחוברות בשרשראות שמגבילות אותן[10]. כדי להסביר את ההתנהגות המוזרה של המים, בהודעה לעיתונות החוקרים טוענים שהמים הם לא נוזל מסובך, אלא שני סוגים שונים של נוזלים פשוטים, רק שהיחסים בין שני הסוגים האלו מסובכים[11].
פרופ’ ג’רלד פולק
הצעות כאלו, המדברות על מים בצפיפות שונה, קל יחסית לקהילה המדעית לקבל, לדברי פרופ’ ווייקוב, כי אותם מבנים בצפיפות גבוהה מופיעים רק בסדרי גודל קטנים יחסית. לעומת זאת, מי שמאתגר בשנים האחרונות את הקהילה המדעית עם המודלים שלו הוא פרופ’ ג’רלד פולק מאוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל, ארה”ב, שמדבר על מערכים גדולים הרבה יותר של מים מסודרים וצמיגיים, שבמצבים מסוימים אפילו מתפרסים על סדרי גודל של מילימטר.
במחקרים שערך במעבדה שלו בסוף שנות ה-90 הוא ראה כיצד בסמיכות למשטחים מסוימים הולכת ונבנית בהדרגה שכבה רחבה של מולקולות מים הערוכות ביניהן בסידור מאורגן, ונראה שבתהליך הזה הן גם דוחקות הצידה את כל הלכלוך שהתמוסס במים קודם לכן. סרטון שמוצג באתר האינטרנט שלו ממחיש את התהליך הזה בבירור[12].
פרופ׳ פולק נתן לשכבה הנקייה של המים את הכינוי Exclusion Zone או “אזור הרחקה” בתרגום חופשי, ובקיצור מי (EZ” (EZ Water”. בריאיון שערכתי איתו הוא הסביר שבאזור מי ה-EZ מולקולות המים מסתדרות ברשת סבוכה ומסודרת של משושים הצמודים זה לזה, שכבה על גבי שכבה. כשמולקולות המים מסתדרות ברשת הצפופה, אין ביניהן מקום למולקולות המומסות (“הלכלוך”) שנדחקות הצידה.
תמונה: Shutterstock
פרופ’ פולק מצביע על רעיון מהפכני נוסף. “גילינו שלמים יש מצב צבירה רביעי, מעבר למוצק, לנוזל ולאדים. מצב הצבירה הזה מסודר, טעון חשמלית ונבנה על ידי גלים אלקטרומגנטיים שמגיעים אליו, כלומר אור”, הוא הסביר לי בריאיון. בתחילה רבים זלזלו ברעיון הזה או לכל הפחות התעלמו ממנו בשתיקה רועמת. אבל נראה שבשנים האחרונות עוד ועוד קבוצות חוקרים משלבות את התיאוריה של פרופ’ פולק בעבודתם ובהסברים שלהם לתהליכים המתרחשים במעמקי התאים. פרופ’ פולק, מבחינתו, סיפר לי שכיום הוא אינו פוסל את שתי הטענות שהפכו בסופו של דבר לדוגמאות של מדע קלוקל – הוא חושב שמים צמיגיים וזיכרון של מים אינם רחוקים מהמציאות.
פרופ’ פולק גילה גם מאפיין מפתיע נוסף של שכבת המים המכונה EZ – יש לה נטייה להיטען במטען אלקטרוני שלילי. עקב כך שכבת המים הרגילים שלצדה נטענת במטען חשמלי חיובי ונוצר מתח חשמלי. ובמילים פשוטות – שכבת המים המכונה EZ מסוגלת לשמש בתור סוג של סוללה פנימית בתאים שלנו. כשבמעבדה של פרופ׳ פולק חיברו בין שתי השכבות האלו בעזרת שתי אלקטרודות וחוט חשמלי שחיבר ביניהן, התברר שהמים תפקדו כסוללה: המטענים השליליים עברו אל האזור הטעון במטען חשמלי חיובי, וכך הפיקו בדרך זרם חשמלי.
מה שמעניין עם הסוללה הזו שהיא נטענת באמצעות אור. חשיפה לאור, בעיקר בתדרים של אינפרה אדום, מרחיבה את שכבת מי ה-EZ, טוען פרופ’ פולק, כשעוד ועוד מטענים שליליים נצברים בה. כאן פרופ’ פולק מחזיר אותי לתאים שבגופנו ומציע שלסוללות הפנימיות האלו יכולה להיות השפעה מכרעת על בריאותנו, ועל התחושה הכללית שלנו – עד כמה אנחנו מרגישים אנרגטיים. למעשה, פרופ’ פולק מציע שהתאים שלנו מלאים בסוללות כאלו ובעזרתן “אנחנו מנצלים את האנרגיה האלקטרומגנטית ואת האור שתמיד נמצאים בסביבה”.
סיבוב בלתי פוסק
בשנות ה-90, פרופ’ אמיליו דל גווידיצ’ה (Del Giudice, 2014-1940) מהמכון האיטלקי הלאומי לפיזיקה גרעינית הגיע למסקנות דומות לאלו של פרופ’ פולק, אבל מכיוון שונה לחלוטין. בתור פיזיקאי תיאורטי בעל היכרות מעמיקה עם מכניקת הקוונטים הוא ניסה להבין מה קורה למולקולות המים ברמה הקוונטית כשפועל בסביבתן כוח חשמלי, כלומר כשהן נחשפות לפוטונים – חלקיקי אור.
המשוואות הובילו את דל גווידיצ’ה למסקנה שכוח כזה גורם להן לחבור זו אל זו ולהסתובב בקצב מתואם. איך בעצם? תחשבו על מים כעל אוסף מולקולות שנעות ללא הרף ומסתובבות סביב עצמן. בהפשטה גסה, כאשר מופעל עליהן כוח חשמלי הן מגיבות לו ובאופן דומה – הן מתחילות להסתובב סביב עצמן בקצב אחיד, מתואם[13].
מי ה-EZ (בתכלת) טעונים במטען שלילי ומימינם (בכתום) מים רגילים, חופשיים, הטעונים חיובית. פרופ’ פולק טוען שהשילוב הזה מתפקד כסוללה | תמונה: Ethan Pollack
מאוחר יותר, כשפרופ’ דל גווידיצ’ה נתקל במאמרים של פולק על מי ה-EZ, הוא הבין ששניהם בעצם מדברים על תופעות דומות למדי – אזורים של מים המתנהגים בצורה מתואמת, בעיקר ליד משטחים מסוימים. ואילו הרחק מהמשטח, למשל באזורים בהם הכוח החשמלי כבר לא יכול להשפיע, רואים מולקולות מים שמתנהגות אחרת, הן חופשיות ועצמאיות יותר.
מסקנותיו של פרופ’ דל גווידיצ’ה הן בדיוק אלו שהכניסו את פרופ’ ווייקוב לתמונה. לאורך שנותיו כביו-פיזיקאי החוקר כיצד שדות אלקטרומגנטיים משפיעים על הרקמות הביולוגיות, הוא הבין שלא יוכל להשלים את הפאזל, בלי לשלב בו את ההשפעות של שדות אלקטרומגנטיים על המים שבתאים שלנו. “התחלתי להבין שבפקולטה לביולוגיה אנחנו לומדים הכול, חוץ מאשר את החומר הביולוגי החשוב ביותר – מים”, הוא מספר.
במאמר שכתב ביחד עם פרופ’ דל-גווידיצ’ה ופורסם ב-2015 (לאחר שדל-גווידיצ’ה הלך לעולמו), הם טענו שהדרך היחידה להסביר רבות מההתנהגויות החריגות של המים היא להתייחס גם להתנהגויות המתואמות של מולקולות המים[14].
כדי להסביר עד כמה מי ה-EZ נפוצים בתאים שלנו, פרופ’ ווייקוב מזכיר לי שמים נוזליים תמיד מוקפים במעטפת כלשהי. “אי אפשר לדמיין מים שאינם מכילים שום גבול, אפילו לטיפת מים יש גבול כלשהו. וזה לא רק זה, מים הם גם הממיס הטוב ביותר שאנחנו מכירים. כך שמומסים בתוכם גזים, מלחים ומולקולות אחרות, ולכל אחד מאלו ישנם הגבולות שלו ובקרבתם מופיעים מי EZ”.
פרופ’ ולדימיר ווייקוב
למעשה המורכבות גדולה אפילו יותר. פרופ’ ווייקוב מחזיר אותי אל המולקולות הטעונות המסתובבות במרץ, ומסביר שמתרחש מעבר דינאמי ובלתי פוסק בין שני מצבים: “מי EZ נוצרים ולאחר מכן נהרסים ושוב נוצרים ונהרסים. החיים הם התהליך הדינמי הזה של המעבר המתמיד מהכאוס למצב המסודר ולהיפך”. מחלות לדבריו מופיעות כשמופר האיזון הזה, ואחד משני המצבים – מי ה-EZ המסודרים, או לחילופין המים החופשיים וחסרי הארגון, בא לידי ביטוי יתר על המידה.
איך בעצם נראים מי ה-EZ האלו ברמה הפיזית?
“את יכולה לתאר את הסידור שלהם באמצעות מערבולות, המון המון מערבולות, חלקן מופיעות זו לצד זו, אחרות נמצאות האחת בתוך השנייה. במבנה הזה של מערבולת יש הרבה יציבות וכוח דינאמי”.
אז זה בעצם מחזיר אותנו לתיאוריה של שאוברגר, של המערבולות האנרגטיות שלו.
“נכון. אני חושב שכל הטכנולוגיות שלו היו מבוססות על ההתנהגות הזו של המים, שאנחנו מדברים עליה. אלה רעיונות שעדיין רחוקים מאוד מהידע המקובל. היום במדע נוטים לחשוב שהיקום מורכב מדברים שהם סטטיים – למשל מחלקיקים, אבל אני מאמין שבמוקדם או במאוחר נשנה את השקפת העולם הזו”.
לא כולם מסכימים עם הרעיונות של ווייקוב ודל גווידיצ’ה. פרופ’ מרטין בייר מאוניברסיטת מזרח קרוליינה טוען שההשפעה של משטחי EZ מצומצמת ולמעשה זניחה. לדבריו, אמנם בצמוד למשטחים מופיע מעטה קשיח של שכבה אחת של מולקולות מים, ושתי השכבות הבאות הצמודות לה רכות ממנה מעט. אבל כבר השכבה הבאה, לדבריו, אלו הן מולקולות מים חופשיות הנעות באקראי, כך שהן מרוחקות זו מזו וכבר לא מציגות שום תנועה מתואמת[15].
כך או כך, נראה שהמסע לפענוח סודות המים לא מסתיים כאן, ועוד יישמעו טיעונים ורעיונות כאלה ואחרים. מעניין לראות אילו מהפכות הדיון הזה עוד יתרום להבנה שלנו לגבי התאים בגופנו, ואולי אפילו לגבי החיים בכלל.
- Thales of Miletus, The Internet Encyclopedia of Philosophy
- SZENT-GYÖRGYI, BIOLOGY AND PATHOLOGY OF WATER, Perspectives in Biology and Medicine, 1971
- Martin Chaplin, Water Structure and Science, http://www1.lsbu.ac.uk/water/water_structure_science.html
- Schauberger, The Water Wizard, Gill Books, 1999
- HENNIKER, The Depth of the Surface Zone Of Liquid, Rev. Mod. Phys, 1949
- Szent-Gyorgyi, bioenergetics, Academic Press, 1957, p 35-37
- Grant, Corrupted Science: Fraud, Ideology and Politics in Science, See Sharp Press, 2018
- Jacques Benveniste, Encyclopaedia Britannica
- Davenas, Beauvais, Amara, +10, Human basophil degranulation triggered by very dilute antiserum against IgE, Nature, 1988
- Perakis, Amann-Winkel, Lehmkühler, Diffusive dynamics during the high-to-low density transition in amorphous ice, PNAS, 2017
- “Water Exists as Two Different Liquids”, Stockholm University, 2017
- https://www.pollacklab.org/research
- Del Giudice, Voeikov, Tedeschi, +1, The origin and the special role of coherent water in living systems, Fields of the Cell, 2015
- כנ”ל
- Bier, Pravica, Limits on Quantum Coherent Domains in Liquid Water, Acta Physica Polonica, 2018