תמונה: Shutterstock
סמוך לקיטי הוק שבצפון קרולינה, ב-17 בדצמבר 1903, האחים רייט היו מוכנים לנסות את גלשן הרוח החדש ובו המנוע שבנו. הקור היה מקפיא, והרוח העזה רק הוסיפה לתחושות הקור, המתח והציפייה. מלבדם, רק חמישה אנשים נוספים היו נוכחים במאורע ההיסטורי. האחים לחצו ידיים, מעין ברכת פרידה, ואורוויל, האח הצעיר, נשכב על ביטנו על הגלשן. בשעה 10:35 שיחרר את החבל שקשר את גלשן האויר, שהתחיל לנוע קדימה במסלול. בסוף המסלול הגלשן זינק לאוויר, ואחד מקהל הנוכחים הקליק במצלמה את אחת התמונות המפורסמות ביותר במאה ה-20.
כשחזרו לביתם, הביע אורוויל פליאה מוחלטת על “ההעזה שהייתה לנו לנסות, בתנאים שכאלה, לטוס במכונה חדשה שלא ניסינו קודם”. אבל העזה היא דווקא משהו שמעולם לא היה חסר בבית האחים רייט בילדותם ולכל אורך שנות בגרותם. לעומת זאת, תנאים בסיסיים לקיום חייהם כן. במשך שנים, היו חסרים בביתם מים זורמים, ביוב, חשמל וכסף. בגלל עבודתו של האב כבישוף נדדה משפחתם לערים ולמדינות שונות בארה”ב, עד שלבסוף התיישבה בבית קבע צנוע בעיר דייטון שבאוהיו. גם כאן, התנאים לא היו לטובתם – הבית היה במרחק בלוקים ספורים מתחנת הרכבת, וצפירות הרכבת היו רעש קבוע בבית כמו גם ריח הפחם שנישא באוויר בכל שעות היום.
במהלך התבגרותם סבלו האחים מקשיים שהיו יכולים לשבור את רוחם, אבל ההיפך הוא מה שקרה. בתנאים קשים, ובלא השכלה פורמלית, הם הפכו לחכמים וחזקים יותר והקדישו את חייהם לאחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שהאנושות ניסתה לפצח בתחילת המאה ה-20 – מכונה ממונעת שתוכל לעוף.
סקרנות אינטלקטואלית
אף על פי שלא היו מים זורמים בבית משפחת רייט, ספרייה ענקית, יוצאת דופן בגודלה, דווקא כן הייתה. היה בה אוסף גדול של ספרי תיאולוגיה, ספרות יפה (דיקנס, מרק טוויין, סר וולטר סקוט ואחרים), שירים של וירגיל, “חיי אישים” של ההיסטוריון והפילוסוף היווני פלוטרכוס, “שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית” של ההיסטוריון אדוארד גיבון, ספרים בהיסטוריה אמריקנית ובהיסטוריה צרפתית, ספרים בידיעת הטבע, מסעות, איות נכון, ושני סטים מלאים של אנציקלופדיות.
הקריאה הייתה הבילוי החביב והקבוע של כל בני המשפחה, כפי שמתאר ההיסטוריון דיוויד מק’קולו McCullough)) בספרו The Wright Brothers (2015). מק’קולו, זוכה פעמיים בפרס פוליצר (1993; 2002), כתב מספר ספרים על אישים ועל אירועים מפורסמים בהיסטוריה האמריקנית.
אורוויל רייט מטיס דאון בקיטי הוק, 1902 | תמונה: National Archive/Newsmakers
נוסף לספרים, האמין האב שגם לצעצועים שהוא מביא לילדיו צריך להיות ערך חינוכי. ערב סתווי אחד ב-1878 הוא חזר הביתה והביא לבניו, וילבור (בן 11) ואורוויל (בן שבע), מתנה מיוחדת שהציתה את סקרנותם הראשונית בתעופה. “הוא נכנס הביתה כשהוא מחביא משהו בתוך ידיו. לפני שהספקנו לראות מה יש בידיו, הוא העיף את הדבר הזה באוויר. אבל במקום ליפול למטה, כפי שציפינו, הדבר הזה עף ועף לאורך החדר עד שנתקע בתקרה, שם הוא פִרפר מעט ולבסוף נפל לרצפה. זה היה צעצוע קטן שהיה ידוע למדענים כ’הליקופטר’ […] אבל אנחנו נתנו לו את הכינוי ‘עטלף'”, כפי שכתב וילבור במאמר שפרסם כמה שנים מאוחר יותר[1].
הצעצוע היה מבוסס על מודל של הממציא הצרפתי אלפונס פנו (Alphonse Penaud), חלוץ בתחום האווירונאוטיקה. השלד של הליקופטר הצעצוע היה בנוי משעם ומבמבוק מכוסה בנייר, והבנים היו מטורפים עליו. הם העיפו אותו שוב ושוב בהתלהבות ובסקרנות. “צעצוע עדין כל כך לא היה יכול להחזיק מעמד זמן רב בידיהם של שני בנים קטנים [ונשבר], אבל הזיכרון שלו נשאר איתנו”, כתב וילבור. כך למשל, כאשר האח הצעיר, אורוויל, התחיל ללכת לבית ספר, “המורה הראשונה שלו בבית הספר היסודי, אידה פאלמר, זוכרת אותו יושב ליד שולחנו ומתעסק עם חתיכות עץ”, כותב מק’קולו בספרו. “כאשר היא שאלה אותו מה הוא עושה, הוא אמר לה שהוא בונה מכונה שיום אחד הוא ואחיו יטיסו”.
צעצועים שבורים היו בשביל הבנים מקור להשראה וגם הזדמנות להתאמן ביצירתיות ובכישרון הטכני שלהם. כאשר הם בגרו מעט, וילבור שִחזר ושִרטט מתוך זכרונו את מבנה צעצוע ההליקופטר, ושניהם החלו לבנות הליקופטרים קטנים בעצמם. וכאשר הילדים של אחיהם הגדול היו באים לבקר, הם היו מתקנים להם את הצעצועים שנשברו, ומשפרים אותם לביצועים מוצלחים הרבה יותר.
שנים מאוחר יותר, כאשר האחים רייט כבר היו מפורסמים מאוד, חבר של אורוויל אמר לו שהוא ואחיו הם דוגמה לכמה רחוק אפשר להגיע באמריקה, גם כאשר אין לך שום יתרון משמעותי, ואורוויל ענה לו בחדות: “זה לא נכון לומר שלא היה לנו שום יתרון. הדבר הגדול ביותר שהיה לטובתנו היה לגדול במשפחה שתמיד עודדה סקרנות אינטלקטואלית”.
וילבור סיפר שנים מאוחר יותר: “אבא דיבר עם ילדיו בחופשיות על כל הנושאים, חוץ מאשר על איך לעשות כסף. לנושא הזה הוא נתן התייחסות מעטה”, כותב מק’קולו.
צרות מגיעות בצרורות
מבין כל ילדי משפחת רייט, וילבור נחשב לגאון של המשפחה. כנער הוא היה ספורטאי מצטיין, במיוחד בכדורגל, בסקטים ובהתעמלות, ותלמיד מצטיין בכל המקצועות. במשפחה הוחלט שבסיום התיכון הוא ילך ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ייל. אבל אז כל התוכניות השתבשו.
בשנתו האחרונה בתיכון נפגע וילבור במשחק הוקי ממקל הוקי שעף מילד אחר ופגע בפניו בעוצמה רבה. הפגיעה הייתה קשה. רוב שיניו הקדמיות של וילבור נשברו והוא סבל במשך שבועות ארוכים מכאבים עזים בפניו. בהמשך התגלו סיבוכים במערכת העיכול, פרפורים בלב והתקפי דיכאון. וילבור התכנס בתוך עצמו וסירב לצאת מהבית במשך שלוש שנים. כל החלומות על אוניברסיטת ייל נגוזו. אבל וילבור לא נתן למצב רוחו הקשה לדכא את סקרנותו האינטלקטואלית. להיפך, במשך תקופה זו הוא קרא עוד הרבה יותר משקרא אי פעם בעבר.
תאונת טיסה קטלנית ב-17 בספטמבר 1908 פצעה את אורוויל רייט והביאה למותו של הנוסע שאיתו, תומס סלפרידג’ | תמונה:Hulton Archive/Getty Images
בינתיים, אורוויל שהיה עדיין בבית ספר תיכון, התחיל להתעניין בדפוס. ולאחר שני קיצים שעבד כשוליה בחנות דפוס, הוא תכנן ובנה מכונת דפוס משלו כשהוא משתמש באבני מצבה ישנות שנזרקו, בגרוטאות מתכת ובקפיץ של עגלת תינוקות. וילבור, שכבר היה מוכן לחזור שוב לחיים הצטרף אליו. יחד הם קנו מכונת דפוס קטנה והתחילו להוציא ידיעון חדשות של העיר, כאשר וילבור משמש בתור העורך הראשי. אולם, כשהופיעו האופניים החדשים – אלה עם שני הגלגלים באותו גודל והפכו לשיגעון החדש – פתחו האחים רייט עסק חדש: תיקון ומכירת אופניים. כאשר התחרות בענף גברה ורווחיהם הצטמצמו, הם החליטו לעלות מדרגה והתחילו לבנות אופניים חדשים בעצמם. הם הוציאו שני דגמים שונים בכל הצבעים, והרווחים שלהם טיפסו שוב.
אבל אז, בדיוק כשנדמה היה שהעסק מתייצב והכול מתנהל כשורה, נחתה עליהם מכה קשה. בסוף קיץ 1896 אורוויל, אז בן 25, חלה בטיפוס. הסיכויים להחלים מטיפוס באותה תקופה היו קלושים ביותר.
לומדים קסמים מקוסם
במשך ימים ארוכים שכב אורוויל קודח מחום עם הזיות, מתנדנד בין חיים למוות. רופא המשפחה שטיפל באם, שנפטרה שבע שנים קודם לכן משחפת, אמר לבני המשפחה שאין הרבה מה לעשות. וילבור וקתרין, האחות הצעירה, לא משו ממיטתו, יושבים לצידו יומם וליל במשמרות. בתקופה זו וילבור פנה שוב לסקרנות האינטלקטואלית כעזר וכדרך למצות את הטוב בימים הקשים האלה. הוא התחיל לקרוא, ואחר כך גם להקריא לאורוויל על חלוץ התעופה הגרמני אוטו ליליינטל (Lilienthal) שנהרג זמן קצר לפני כן, כאשר התרסק עם הגלשן שבו התקין מנוע קיטור[2]. הם קראו על כך שליליינטל “תכנן ובנה יותר מתריסר גלשנים שונים”, דבר שהצית מחדש את סקרנותם מהילדות כששיחקו עם צעצוע ההליקופטר שלהם.
דגם המטוס הראשון של האחים רייט, מ-1903, כפי שמוצג במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון | תמונה: Mtim Sloan/AFP via Getty Images
אורוויל החלים לחלוטין לאחר כחודשיים. בכל רגע פנוי שהיה להם מעסק האופניים, הם החלו לקרוא כל מה שיכלו למצוא בנושא תעופה. הם קראו שליליינטל התעמק בלימוד ובהתבוננות אינטנסיבית בציפורים עפות. האחים החלו בעצמם לצפות שעות ארוכות בציפורים, ועם זרועותיהם מונפות לצדדים הם ניסו לחקות את תנועת הכנפיים של הציפורים. בעיני אנשים שצפו בהם מרחוק הם נראו מוזרים ומגוחכים, אבל האחים לא שמו לב לזוטות כאלה. “אורוויל אמר לימים ש’ללמוד את סודות התעופה מציפורים היה דומה מאוד ללימוד סודות הקסם מקוסם'”, כותב מק’קולו.
מתוך ההתבוננות בציפורים, הסיק וילבור שציפורים מקמטות את קצות הכנפיים שלהן כדי לגלגל את גופן מעט ימינה או שמאלה בזמן תעופה. האחים הסיקו שזו תהיה דרך טובה “להכניס את האווירון לסיבוב” בדיוק כמו שציפורים עושות, או כפי שעושה רוכב אופניים שמטה את גופו ימינה או שמאלה, לתוך הסיבוב. אבל איך עושים קימוט כזה לכנפיים מעשה ידי אדם? ההשראה באה לווילבור כאשר יום אחד גלגל בין ידיו בהיסח דעת גליל ארוך מקרטון שאחד הקונים השאיר בחנות.
וילבור רייט | תמונה: CC-Public Domain
כאשר האחים סיימו לקרוא כל מה שמצאו בספריית ביתם על ציפורים, כתב וילבור ל”מכון סמית’סוניאן” שבוושינגטון וביקש רשימה מפורטת של כל חומר שיש למכון, כתוב או תמונות, הקשור בתעופה. ושניהם צללו ללימוד תאורטי ממושך ומעמיק בנושא שלא ידעו עליו כמעט דבר. אביהם סיפר ש”הם התעמקו בספרי התעופה, כפי שרופא היה מתעמק בספרי רפואה”, כותב מק’קולו.
מהרשימה הארוכה שקיבלו מ”מכון סמית’סוניאן” “עזרו להם במיוחד הכתבים של אוקטב שאנוט (Octave Chanute), אמריקני יליד צרפת, מהנדס שבנה גשרים ומסילות ברזל והתמחה בבניית גלשנים; כתביו של סמואל פיירפונט לנגלי, אסטרונום בכיר והמזכיר השלישי של ‘מכון סמית’סוניאן’ […], ואוטו ליליינטל”, כותב מק’קולו. יחד איתם “היו עוד כמה מבין המהנדסים, המדענים וההוגים הבולטים ביותר במאה ה-19 שעבדו על הבעיה של טיסה מבוקרת. בהם אלכסנדר בל, תומס אדיסון ועוד, אבל אף אחד מהם לא הצליח”, כותב מק’קולו.
כישלונותיהם של החוקרים הגדולים לא הרתיעו את האחים רייט. גם לא הרתיעה אותם העובדה ש”לשניהם לא הייתה השכלה של קולג’, שום הכשרה טכנית פורמלית, שום ניסיון מעבר לניסיון שלהם עצמם, לא חברים במקומות גבוהים, לא תמיכה פיננסית, לא סובסידיות ממשלתיות ורק מעט כסף משל עצמם. וגם לא האפשרות המאוד סבירה שבאיזשהו זמן הם עלולים להיהרג, כמו אוטו ליליינטל”, כותב מק’קולו. להיפך, ההמצאות והניסיונות מהעבר רק הגבירו את הסקרנות, ההתלהבות והנחישות שלהם לחבר יחד את כל מה שכבר ידוע מהעבר כדי לחולל קפיצה נחשונית קדימה.
אורוויל רייט | תמונה: CC-Public Domain
בקיץ 1899 החליטו האחים לבדוק את התיאוריה של קימוט הכנפיים על “עפיפון” שבנו בחדר, מעל חנות האופניים שלהם. הוא היה עשוי מעץ במבוק ומנייר עם כנפיים ברוחב 1.5 מטר. הייתה לו גם מערכת של כבלים שבעזרתם אדם על הקרקע היה יכול לשלוט על מידת הקימוט של הכנפיים, בעזרת מקל שהחזיק בכל אחת מידיו. הניסוי של העפיפון בשדה מחוץ לדייטון היה מספיק מוצלח, והם החליטו שהגיע הזמן להתחיל לעבוד על גלשן מאויש.
הם חיפשו מקום בארה”ב שבו נושבת רוב הזמן רוח ויש בו גם חול המאפשר נחיתה רכה, ובחרו בדיונות הנמצאות במקום בשם קיטי הוק שבצפון קרולינה. באוקטובר 1900, אחרי כמעט ארבע שנים של לימוד מעמיק, הם ניסו בפעם הראשונה לשלח את הגלשן שלהם כשהוא מאויש, והפעם הם התחילו גם לתעד בצילומים את כל ניסיונות התעופה שלהם. וילבור טס עם הגלשן מספר פעמים “למרחק של עד כ-400 רגל (כ-120 מטר), ובמהירות נחיתה של כ-30 מייל לשעה (כ-48 קמ”ש)”, כותב מק’קולו.
מעוּדדים מהתוצאות הראשוניות, החליטו לחזור לקיטי הוק בשנה הבאה לשיפורים נוספים בביצועים. אבל ב-1901 הניסויים לא עלו יפה והאחים חזרו לביתם מדוכדכים. “לא רק שהמכונה שלהם עשתה ביצועים גרועים”, כותב מק’קולו, “אלא גם כל הטבלאות והחישובים הכביכול מהימנים שהכינו אנשים כמו ליליינטל, לאנגלי ואחרים, שהאחים התייחסו אליהם באדיקות דתית, התבררו כמוטעים. אורוויל כתב שנים מאוחר יותר שווילבור היה מדוכדך כל כך שהוא הכריז: ‘גם בעוד אלף שנה האדם לא יוכל לעוף'”. אבל לאחר כמה ימים בבית הם התאוששו וחזרו בנחישות לעבוד על שיפור הגלשנים.
בשלב הבא הם בנו בבית המלאכה שלהם מנהרת רוח, שהשימוש בה כבר היה ידוע, ובתוכה הם בדקו וניסו מודלים של גלשנים “עם כ-38 סוגים שונים של כנפיים”, כותב מק’קולו. בספטמבר 1902 הם חזרו לקיטי הוק מוכנים לנסות את הגלשן החדש שבנו מתוך מה שלמדו מהניסויים במנהרת הרוח. “במשך החודשיים שהם שהו שם, הם ביצעו כמעט אלף גלישות והגדילו את מרחק הטיסה עם הגלשן ליותר מ-600 רגל (182 מטר), וגם פתרו את הבעיה האחרונה בבקרה על הגלשן. […] הם רכשו את הידע ואת המיומנות לטוס. כעת נותר רק לבנות מנוע”.
האחים פנו למספר יצרני מנועים, אבל אף אחד מהם לא היה יכול לעמוד בדרישה של מנוע במשקל קל מספיק בשביל גלשן. הם פנו שוב לתושייה והיצירתיות של עצמם ובנו מנוע בנזין בבית המלאכה של חנות האופניים שלהם.
כשחזרו לקיטי הוק ב-17 בדצמבר 1903, לאחר שהתקינו את המנוע, הניסיון הראשון לא היה מוצלח. הגלשן שעליו היה אורוויל התנדנד מעלה מטה בלא סדר, נתקע בחול, התרומם ושוב נתקע מספר פעמים, במשך 12 שניות, בסך הכול טס למרחק של 120 רגל (37 מטר) עד שנשאר דומם על האדמה. הם סחבו את הגלשן חזרה לתחילת המסלול והפעם וילבור עלה עליו. “הוא התרומם כמו ציפור והצליח לטוס למרחק של 175 רגל (53 מטר). אורוויל עלה אחריו וטס למרחק של 200 רגל (60 מטר)”, כולם בגובה של כשלושה מטרים. הניסיון האחרון באותו יום היה של וילבור שטס למרחק של 852 רגל (300 מטר) במשך 59 שניות.
“בדרך חזרה הביתה, האחים היו בטוחים לגמרי שהם פתרו את הבעיה של טיסה ממונעת. אבל הם גם הבינו, כפי שאף אחד אחר לא היה יכול להבין, כמה רבה העבודה שעוד לפניהם. כמה שיפורים עוד נחוצים, כמה הם צריכים ללמוד עוד לגבי תעופה, ושכל זה יכול לבוא רק עם עוד הרבה מאוד ניסיון”, כותב מק’קולו.
“האחים וילבור ואורוויל רייט נחשבים, ובצדק, לאבות המטוס המודרני. עד להמצאתם, היגוי וכיוון ה’מכונות המעופפות’ היו ברובם המוחלט על גבי גלשנים שהשליטה בהם הייתה באמצעות הטיית גוף הטייס, התלוי מהגלשן ושינה כך את מרכז הכובד”, מסביר לי ערן דובדבני, טייס במטוסי מנהלים, מהנדס מכונות והבעלים של חברת “דרך הסילון” לטיסות פרטיות. “האחים רייט היו הראשונים שייצרו מטוס מונע במנוע כבד מן האוויר, בעל משטחי היגוי ושליטה על שלושת צירי הטיסה”.
אך כנראה שסודם האמיתי של האחים, כפי שאמר אחד מתושבי קיטי הוק שעקב אחריהם במשך כל השנים בהן ערכו את הניסויים שלהם, היה זה: “זה לא היה מזל שהם הצליחו לעוף. זו הייתה עבודה קשה והיגיון בריא. הם שמו את כל ליבם ונפשם, ואת כל האנרגיה שלהם ברעיון, והייתה להם האמונה”.
- Orville and Wilber Wright, The Wright Brothers Aeroplane, The Century Magazine, Sept 1908
- אייל בירנברג, כמעט והצליחו. בטאון חיל האוויר, 2002