הנוף בפארק הלאומי “ג’ושוע טרי” חוזר על עצמו שוב ושוב | [Shutterstock]
כאשר חברים ותיקים בקליפורניה שאלו אותה אם תוכל לשמור על החתולים שלהם בזמן שהם נוסעים לחופשה לשלושה שבועות, היא קפצה על ההזדמנות. החברים התגוררו סמוך לפארק הלאומי Joshua Tree National Park הידוע בשני המדבריות שנמצאים חלקית בתחומו: מדבר מוהאבי ומדבר קולורדו. בעודה אורזת תרמילים לקראת הנסיעה היא תהתה בינה לבינה האם מישהו שמע את תפילתה לצאת לטיול ממושך. נלסון הייתה מנוסה בטיולים בטבע, לבד ועם חברים. הם היו חלק בלתי נפרד מילדותה בניו זילנד, וחסרו לה מאוד בלונדון.
היא החליטה שהפעם היא תיקח מסלולי טיולים בדרגת קושי בינונית. כאלה שיעזרו להחזיר לגופה את הכושר שהייתה רגילה אליו, אבל גם ישאירו לה מספיק אנרגיה לחשוב לאן היא רוצה לנווט את חייה. היא לא ידעה שהטיול הזה יעמיד אותה במבחן קיצוני – חשופה לגמרי מול כל הפחדים והריקנות שאותם ניסתה בכל כוחה להחביא בחייה בלונדון.
שבוע מאוחר יותר, אחרי שמחת הפגישה, על כוס קפה בביתם החמים של החברים, השיחה הפכה לפתע רצינית מאוד. החברים הזהירו אותה שקל מאוד ללכת לאיבוד במדבר. דיונות החול האין-סופיות, ה”מנוקדות” בסלעים ובקקטוסים, נראות כמו פיסות נוף זהות החוזרות על עצמן שוב ושוב עד קצה האופק. לכל כיוון שפונים, כמו ניגון חד-גוני, אין אפשרות לדעת איפה כבר היינו ולאן להמשיך להתקדם. האזהרה של החברים לוותה בסיפורי מקרים טרגיים על מקומיים שהכירו היטב את המדבר, ובכל זאת הלכו לאיבוד. גופותיהם נמצאו ימים רבים מאוחר יותר. הסיפורים העבירו צמרמורת חדה בגופה של נלסון, והיא החליטה להיצמד בקפדנות רק לשבילים מסומנים.
למחרת, כולם השכימו קום. החברים יצאו לחופשה לסקוטלנד ונלסון ארזה במיומנות ובקפדנות תרמיל לטיול של חצי יום במדבר קולורדו. היא ידעה על תנאי האקלים הקיצוניים במדבר הזה והתאימה את הציוד שלקחה לתנאי השטח: חמישה ליטר מים, ערכת עזרה ראשונה, מצלמה דיגיטלית, כריך לצהרים, כובע רחב שוליים, מטפחת בנדנה לצוואר, וחולצה נוספת עם שרוולים ארוכים. בדחף בלתי מוסבר של הרגע האחרון היא לקחה את מקל ההליכה המעוטר של החברים לעזרה בטיפוס על גושי הסלעים. המטרה הייתה להגיע לנווה המדבר הידוע Lost Palms Oasis. היא החנתה את המכונית ליד מרכז המבקרים בפארק, ונכנסה לקחת מפה נוספת של המדבר עם השבילים המסומנים. במחשבה נוספת היא החליטה להשאיר בקבוק מים של ליטר אחד בצידנית במכונית, כך שיהיה לה פחות משקל לשאת על הגב ושתוכל ליהנות ממים קרים כשתחזור מהטיול. היא יצאה לדרך בלב קל.
לאורך כל הקילומטרים הראשונים, השביל היה ריק מאדם. נלסון ידעה שרוב המבקרים מגיעים בסופי שבוע, ולכן היא במכוון בחרה לטייל באמצע השבוע. השקט, המרחבים העצומים והבדידות עזרו לה לרוקן את ראשה ממחשבות. היא הרגישה חיבור עמוק לטבע סביבה, כפי שמעולם לא הרגישה לאנשים שאיתם בילתה זמן כה רב בחייה בעיר. זה גרם לה להיזכר במאמר שקראה על אסטרונאוטים שראו את כדור הארץ מהחלל. הם דיברו על תחושת הפליאה והחיבור העמוק שהם חשו בינות לכל היצורים ביקום – מה שידוע כ”אפקט המבט הכולל”. יחד עם הזיכרון הזה היא הבינה שבחייה האישיים היא איבדה את המבט הכולל. “אולי הייתי עסוקה יותר מדי רק בהתבוננות לתוך עצמי”, היא כותבת בספרה Things I Learned From Falling, 2020.
לאחר מספר קילומטרים נוספים, הגיעה נלסון למה שנראה לה כקצה השביל המסומן. לא היה ברור היכן הוא ממשיך. היא החליטה לטפס על גוש סלעים קרוב, כדי לתצפת מגבוה. הטיפוס נראה לה קל מאוד, והיא לא הקדישה לו דקה של מחשבה. אבל הביטחון המופרז התברר כטעות גורלית. בדילוג בין סלע אחד לאחר רגלה איבדה את האחיזה בסלע והיא החלה להחליק מטה. בתנועה אינסטינקטיבית ידיה ניסו להיאחז במשהו, אבל לא היה במה להיאחז. בשניות שנדמו כמו נצח היא החליקה מטה לאורך שלושה מטרים, כשהיא שומעת מילים מכות בראשה “את עומדת להיפגע, את עומדת להיפגע”. ואז בקצה הסלע, היא החלה ליפול עוד ועוד מטה לקרקעית של נקיק בין סלעים, בעומק של ארבעה מטרים וחצי. “אני זוכרת את הצליל של חבטת הגוף שלי באדמה […] ואז להבה לבנה של כאב חתכה דרך גופי ומילטה מפי יללה אדירה”.
היא ניסתה לקפל את רגליה ולקום, התגובה האינסטינקטיבית לנפילה, אבל רגליה לא נענו לה. היא ניסתה שוב ושוב לדחוף את עצמה לקום בעזרת הידיים אבל החלק התחתון של גופה הרגיש מנותק, רק שלח כאב חד ומוחץ בכל פעם שניסתה לקום. היא הרגישה שכל האגן שלה התנפץ לחתיכות. כאשר גודל הפציעה חדר למוחה, כך גם השוק והפאניקה הציפו אותה. “הצילו” היא לחשה לעצמה וגיששה בקדחתנות אחר הטלפון הנייד שלה. בידיים רועדות היא חייגה 911 כדי להזמין אמבולנס או עזרה רפואית אחרת, והצמידה את הטלפון לאזנה. מזווית העין היא קלטה את הכיתוב על המסך: “השיחה נכשלה”. היא חייגה שוב ושוב, ובכל פעם אותה תשובה: “השיחה נכשלה”. היא בדקה את הטלפון וראתה לחרדתה שהיא מחוץ לאזור קליטה. היא ניסתה לנחם את עצמה שמטיילים נוספים יעברו בהמשך היום באותו מסלול, אבל כאשר בדקה ב-GPS, שעדיין עבד, היא ראתה שמבלי להבחין בכך היא התרחקה יותר מ-1.6 ק”מ מהמסלול המסומן. אף אחד לא יכול היה לראות אותה בתוך הנקיק העמוק אליו נפלה. “צרחתי לעבר השמים בכל כוחי ‘הצילו, בבקשה’, ושמעתי את ההד מתפורר לתוך הסלעים סביבי, נספג כמו טיפות גשם, עד שכל מה שנותר היה דממה”.
שיא הבדידות
בזמן שנלסון שכבה כך על גבה בלי יכולת לזוז, השמש החלה לשקוע. חלחלה אחזה בה למחשבה שהיא תצטרך לבלות את הלילה לבד באמצע המדבר. היא ידעה שזו עונת הרבייה של עכסנים (סוג של נחש צפע), ושהם יוצאים לצוד בלילה. מה אם אחד מהם ייתקל בה? ומה אם זאבי הערבות יצאו לציד? היא תהיה טרף קל מאוד. בפעם הראשונה חדרה למוחה המחשבה שהיא עלולה למצוא כאן את מותה. כמו בהילוך מהיר של סרט כל חייה חלפו מול עיניה, ואחר כך תמונות של בני משפחתה, חבריה וכל האנשים שהכירו אותה. היא לא רצתה לעזוב אותם, עדיין לא. למרות הבדידות והניתוק שחשה כל חייה, כעת בשיא הבדידות היא הרגישה גל של אהבה עמוקה וחיבור לכל האנשים האלה. היא התחרטה שלא אמרה להם כמה היא אוהבת אותם, את כולם. במצלמה הדיגיטלית שלה היא צילמה סרטון של עצמה נפרדת מהם, בעודה מנסה עדיין לשמור על איפוק בריטי כשהיא מזכירה לעצמה “בלי רגשנות יתר”.
כעת, על סף המוות, היו לה חרטות נוספות: הזמן האין-סופי שהיא בזבזה בשוטטות סתמית באינטרנט וברשתות החברתיות. “בזבזתי כל כך הרבה זמן על משהו שלא העניק לי שום דבר בחזרה, וזו הייתה אמת מכאיבה. ציוצים בטוויטר, פוסטים באינסטגרם. כל הזמן מעדכנים, כל הזמן מהבהבים, כל הזמן מושכים אותנו מהיכן שהיינו למשהו אחר ולמקום אחר. […] מדוע אנחנו מפחדים כל כך להיות משועממים? הבנתי שאנחנו למעשה מתוכנתים לפחד משעמום ולהימנע ממנו בכל מחיר. […] בסופו של דבר “ענדתי” את הסמארטפון שלי כמו תותבת שעמום […] כמו טיח דיגיטלי המרוח במרווחים שבהם מחשבות היו יכולות לפרוח. יום אחר יום עיכלתי ברעבתנות מידע שאפילו לא עניין אותי […] כשאני חושבת על כל הדברים שהייתי יכולה לעשות עם הזמן הזה. הספרים שיכולתי לקרוא, המיומנויות שיכולתי ללמוד, הדברים שיכולתי להשיג, הדברים שיכולתי לכתוב! לוּ רק נתתי למוח שלי הזדמנות להיות משועמם ונוכח. להציע לו מרחב לשוטט בחופשיות ובלא מטרה […] בזבזתי כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה חיים”.
בעוד נלסון שקועה במחשבות על מוות והחרטות של חייה, ירדה החשכה ואיתה צנחו גם הטמפרטורות. שיניה נקשו וכל גופה רעד מקור. החולצה הנוספת עם השרוולים הארוכים הייתה עכשיו הצלה. אבל רגליה החשופות גם הן היו זקוקות לשכבה נוספת. היא רוקנה את שקית הפלסטיק מהאוכל שהביאה לארוחת צהרים, קרעה את שולי השקית והפכה אותה למעין שמיכה שאותה פרשה על רגליה. היא עדיין רעדה מקור והפאניקה המוחלטת לא הניחה לה לישון. הנחמה והתקווה היחידה הייתה שעם אור בוקר איכשהו מישהו ימצא אותה.
בקשה לעזרה
אור הבוקר והשמש שהחלה לעלות שלחו חמימות נעימה בכל גופה. אבל ככל שהתארך היום, התקווה הקלושה שהייתה לה הלכה והתפוגגה. המים שהיו לה כמעט נגמרו, וככל שנקפו השעות, החלה השמש להכות בחום קיצוני וצורב על גופה החשוף, כמו תנור לוהט. מקל ההליכה, אותו לקחה בהבזק של הרגע האחרון, היה עכשיו הכלי העיקרי שעזר לה. בעזרת המקל היא גררה קרוב אליה את התרמיל, הוציאה מתוכו קרם הגנה, שמה על קצה המקל כמות נדיבה מהקרם, ומרחה אותו בעזרת המקל על רגליה שחשו הקלה מיידית. אחר כך גררה אליה ענף של שיח שהיה זרוק במרחק מה ממנה, הורידה את הגומייה שהחזיקה את שערה, חיברה את המקל והענף למעין צלב. על הצלב הזה היא פרשה את שקית הפלסטיק, שבה התכסתה בלילה, והדביקה את הקצוות שלה למקלות בעזרת פלסטרים שהיו לה בערכת העזרה הראשונה. את השמשייה המאולתרת הזו היא החזיקה כל הזמן מעל ראשה להגנה מזערית מהשמש שהכתה יותר ויותר באכזריות.
נלסון נזכרה שקראה על אנשים שהלכו לאיבוד באזורים נידחים, בלי מזון ובלי שתיה, והתחילו לשתות את השתן שלהם. היא כבר התחילה להתייבש, ונותר לה רק חצי ליטר מים. היא התחילה לאסוף את השתן של עצמה בבקבוק שהתרוקן ממים, והחלה לשתות ממנו.
כעת, במצב הנואש שבו נלסון הייתה נתונה, היא הבינה לפתע עד כמה קשה לה לבקש עזרה. היא נזכרה איך לילה אחד, בדירתה בלונדון, היא קמה לשירותים, נתקלה במשהו, נפלה ונחבלה קשה בפניה. היא לא העזה להעיר את חברתה לדירה והזמינה בעצמה אמבולנס שהגיע רק לאחר ארבע שעות. “למה לא הערת אותי?” שאלה אותה חברתה לדירה בפליאה, “הייתי לוקחת אותך מיד לבית החולים”. נלסון רק מלמלה משהו לא ברור בתגובה וחשבה לעצמה שאסור לבקש עזרה, אסור להראות פחדים, כאב, מצוקה. אסור לבקש עזרה כי זה סימן של חולשה. כעת במצב הפגיעות והחולשה הקיצוניים שבו הייתה נתונה, היא הבינה ששריון החוזק כביכול שעטתה על עצמה רק הרחיק מעליה אנשים והשאיר אותה בבדידות. אם היא רק הייתה מרשה לעצמה להיפתח, להשיל מעליה את השריון, אנשים היו נפתחים לעזור לה בעת מצוקה. “אנשים אחרים רוצים לעזור. הם באמת רוצים. וכאשר את מבקשת מהם לעזור […] את יוצרת הזדמנות. את מזמינה אותם פנימה. אנחנו באים מהיסטוריה של שבטים. […] אנחנו הכי משגשגים בתוך קהילה. אנחנו בנויים למשוך כולנו יחד”. כעת היא בכתה בלי מעצור בתחושה של הכרת תודה על האבן הענקית שהתובנה הזו הורידה מליבה.
לקראת הלילה השני במדבר החלה נלסון לאבד את תחושת הזמן. החום הקיצוני התיש אותה והיא הרגישה שגופה הולך ומתייבש. מדי פעם היא הרגישה שהיא מאבדת את ההכרה, והתקווה שהייתה לה שימצאו אותה הלכה והתפוגגה. כך עבר עליה עוד לילה לבד במדבר. לקראת הלילה השלישי היא הרגישה שהיא משלימה ומתפייסת לגמרי עם פרידתה מהעולם. היא הרגישה שיורדת עליה שלווה גדולה, ובפעם הראשונה היא ישנה שינה עמוקה, בלי פחדים ובלי דאגות. כשפקחה את עיניה ביום הרביעי היא התפלאה למצוא את עצמה עדיין בחיים.
כאשר שמעה לפתע רעש של מסוק, היא חשבה שהיא הוזה. ואז הרעש הלך וגבר, והיא שמעה ברור מאוד שקוראים בשמה. “קלייר נלסון, איפה את?” בפרץ מפליא של אנרגיה, היא הרימה את השמשייה המאולתרת שלה לגובה ונופפה בה בכל כוחה. ולאחר מספר דקות היא שמעה שוב: “אוקיי, אנחנו רואים אותך, אנחנו באים לאסוף אותך”. קלייר נלסון ניצלה.
כששמעה לראשונה את רעש המסוק היא חשבה שהיא הוזה | [Shutterstock]
אל נווה המדבר
נלסון נפגעה קשה בתאונה והייתה מרותקת לכיסא גלגלים מספר חודשים עד שהחלימה. אחרי התאונה היא קיבלה פרספקטיבה חדשה לחיים. היא הבינה שהיא הציבה חומות כדרך לגונן על עצמה כדי שלא תיפגע ושזה רק הותיר אותה עם הרגשת בדידות. “ידעתי שהגיע הזמן להיפתח לאנשים ולתת להם להיכנס”, היא כתבה.
במהלך הקיץ של 2019 היא כתבה את הספר על התאונה ואז חזרה ללונדון, חזקה יותר ופתוחה יותר – “לא פחדתי יותר להרגיש פגיעה”, היא כתבה. בינואר 2019 היא חזרה לאותו מקום שבו נפלה כדי לסיים את המסלול ולסגור מעגל – “הפעם הלכתי לשם עם חברים. כשהגענו לנווה המדבר, הבנתי שהטיפוס במסלול הזה לבדי כמעט הרג אותי, אבל שברגע שנתתי לאחרים להיכנס פנימה, יכולתי להשלים אותו”.
נלסון הבינה שהיא נתנה לרשתות החברתיות להפוך לחיבור העיקרי שלה עם אנשים. למעשה היעדר הפוסטים שלה בזמן שהיא נעדרה, הם אלו שעוררו בחבריה את החשש שקרה לה משהו. אולם הפוסטים היו בשבילה דרך להתחבא, להגן על עצמה, וכלפי חוץ “להראות שאני יותר מצליחה ומאושרת ממה שהייתי”.
בריאיון לטלוויזיה נלסון מנסה לתאר כיצד ההתנסות הזאת שינתה אותה: “החוויה הזאת הביאה אותי להתמודד עם מה שגרם לי לצאת למסע מלכתחילה, וזה לנסות להישיר מבט לדברים שמעכבים אותי בחיים – בעיקר פחדים, כמו חוסר ביטחון, חרדה, ספק עצמי – שהם בעצם צורות אחרות של פחד[1]. עכשיו אני עדיין יכולה להרגיש את הפחדים האלו, אבל אני מזכירה לעצמי שאני זאת ששולטת בהם כי הם פחדים שאני המצאתי, כמו כאשר דמיינתי שנחשים יצאו בלילה מהסלעים, זה הכול בא מהדמיון שלי”.
ובריאיון לרדיו היא אמרה ש”הרצון לחיות הוא כוח חזק מאוד, ולא הערכתי אותו מספיק עד שזה היה כל מה שנותר לי”.
- Woman Who Survived the Impossible Reveals Her Near Death Experience | Good Morning Britain, YouTube