אלכס מייטליס
צילום: תקווה מהבד
שכונת פלורנטין בשעת בוקר מאוחרת לא נראית מזמינה. הרחובות ריקים, נראים קצת מוזנחים ועזובים. רוב החנויות סגורות, לא ברור האם הן עומדות להיפתח מתישהו. כנראה טעיתי, אני חושבת לעצמי. אני בודקת שוב את הכתובת ומתקרבת בהיסוס לכניסה. "את מי את מחפשת?" שואל אותי אחד הדיירים. "אלכס? תעלי עד לקומה האחרונה".
התחלתי לטפס במדרגות גבוהות לקומה הרביעית. כל קומה נראית כמו משטח ענקי של עזובה. מרפסות באורך של עשרות מטרים, קופסאות קרטון מלאות בחפצים וערמות בגדים זרוקים. שוב הספק מנקר בליבי. את המעלית שנמצאת מאחורי הבית גיליתי רק כשירדתי.
בקומה הרביעית דלת ברזל לבנה עם שלט מבהיק: "אלכס מייטליס". אני מצלצלת באינטרקום, הדלת נפתחת ואני נזרקת בבת אחת לעולם אחר. מרחב ענקי מבהיק מלובן של קירות ורהיטים, כתמי צבע של יצירות וחפצי אמנות, חלונות ענקיים פונים לחוץ. תחושה של מרחב ואוויר ואור.
חזית בניין הפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, באר שבע
צילום: יניב גולן
מאיר בחשכה: בניין הפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע
צילום: יניב גולן
מייטליס מקדם את פני בחיוך. "אני נהנה מאוד לראות את האנשים שנכנסים. מצחיקה אותי התדהמה על פניהם", הוא אומר לי כשאנחנו מתיישבים לראיון. הוא לא יכול בלי סיגריה, ואנחנו מתמקמים מול אחד החלונות הענקיים שכאילו מזמינים את החוץ אבל באופן מוזר גם יוצרים בועה של פרטיות.
"אני אוהב הפתעות וניגודים. בעיני אין דבר יותר משעמם משכונה הומוגנית. אני אוהב מאוד דברים שלא נראים כמו שהם באמת".
לאן אני שייך
למייטליס יש רקורד מרשים של עבודות בארץ ובחו"ל. בין הפרויקטים שלו אפשר למנות את מסעדת הגורמה מסה בתל אביב, מתחם האירועים אגדתא הסמוך לצומת ראם, הפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, בתי מלון בניו יורק, בפראג ובברלין, שכונת וילות בבוקרשט, מגדל מגורים בסאו פאולו וחנויות ברחבי העולם. שניים מהפרויקטים האחרונים החשובים שלו הם "אוטולנגי" בלונדון, רשת "טייק אווי" גורמה ומסעדת נופי השייכת לאותה רשת.
צילום: Keiko Oikawa
מסעדת נופי באנגליה. נבחרה כמסעדה היפה בעום ב-2011
צילום: Keiko Oikawa
מסעדת נופי באנגליה. "השתמשנו בחומרים שמזדקנים טוב".
צילום: Keiko Oikawa
מייטליס כנראה נולד עם גן של אדריכלים שגם בשבילו הוא מסתורי ובלתי ברור. "בתור ילד בהרצליה, מגרש המשחקים שלי היה אתרי בנייה. משום מה זה ריתק אותי. הייתי מסתובב עם מחברת ומשרטט את התוכנית של הבתים ואת החזית. אני לא יודע איך, אבל ידעתי לשרטט. כשהגעתי לבצלאל התפלאתי כשנודע לי שצריך ללמוד שרטוט".
מייטליס הגיע לפלורנטין לפני כ-14 שנה. הוא חזר משהות ממושכת בלונדון. לימודים בבית הספר לאדריכלות AA, עבודה כשנתיים עם האדריכל ריצ'רד רוג'רס וחמש שנים ועם האדריכל-המעצב הישראלי הידוע רון ארד.
"פלורנטין היה המקום היחיד שבו יכולתי להרשות לעצמי לקנות חלל גדול בזול. את הבית הנוכחי קניתי לפני כשבע שנים. בהתחלה קניתי רק 100 מ"ר. אחר כך קניתי דירה מעוד שכן ומעוד שכן עד שהגעתי לדירה של היום שיחד עם הסטודיו שלי היא מפלס אחד של 400 מ"ר.
"באותם ימים פלורנטין גם הייתה מרכז לכל התעשייה שהייתי זקוק לה. כל ענף הרהיטים הישראלי היה פה בשכונה. מקסטיאל עד נגרים הכי פשוטים, רפדים, בדים, חומרי בניין. אהבתי שהכול היה מיידי. זה נתן לי חופש אדיר לעשות דברים לפי הזמנה מיוחדת שבדרך כלל זו אופציה הרבה יותר יקרה, מאשר לייבא דברים מוכנים. לדוגמה, מסעדת מסה שכולה משדרת יוקרה ופאר, כולה עוצבה פה בשכונה. כל בורג וכל כיסא בא מהשכונה הזאת".
הפריצה של מייטליס לעולם התחילה מהדירה בפלורנטין. תמונות של הדירה התפרסמו ביותר מעשרים ספרים בעולם ומשם התחילה לזרום העבודה.
דלפק הגשה במסעדת נופי באנגליה.
צילום: Keiko Oikawa
עם רקורד כזה למה אתה ממשיך לגור בפלורנטין?
"אני אוהב את מה שיצרתי פה. את ההפתעה ואת הפרטיות. 400 מטר כאן שונה מ-400 מטר בסביון. פלורנטין זו גם פינה שאני שייך לה איזושהי צורה מוזרה. נולדתי באיסטנבול ובגיל שלוש עברנו לארה"ב. עד גיל תשע הייתי ילד אמריקני לכל דבר. בשנת 1966, כשהייתי בן תשע, עלינו לישראל. אחרי לימודים בבצלאל נסעתי לעשר שנים ללונדון. אז מצד אחד אני איש העולם הגדול. מצד שני, לפה אני מרגיש שייך. שייך לא שייך כי אני ציפור מאוד נדירה או מוזרה".
למה הסטודיו יחד עם הדירה?
"אני חי את העבודה שלי, לא מפריד בין החיים האישיים לחיי העבודה. גם רוב החברים האינטימיים שלי הם קליינטים לשעבר. כל העסקים שלי הם עם חברים טובים, עד היום. אני שותף איתם בעסקים של 20 שנה ואנחנו החברים הכי טובים. הסיבה היא אולי שאני טוטלי בעבודה שלי וגם בחברות שלי. לפני שנה חגגתי יום הולדת 55 ביוון. הזמנתי 22 חברים מכל העולם ומתוכם 12 היו קליינטים לשעבר או קליינטים נוכחיים".
כמה אנשים עובדים בסטודיו היום?
"עשרה. היינו הרבה יותר גדולים והצטמצמתי אחרי המשבר הכלכלי העולמי ב-2008. אני אולי אחד האנשים הבודדים בעולם שהיה מאושר מהמשבר. עד אז עבדתי ב-17 מדינות במקביל. רק כשהפסקתי הבנתי שזה היה יותר מידי. בהתחלה זה היה ממש שוק, אבל תוך חודש חודשיים הבנתי פתאום שזו הייתה מתנה מאלוהים".
סגנון לא ברור
קיבלת השראה מהשכונה?
"גם קיבלתי וגם נתתי לה בחזרה. כשעבדתי כאדריכל התחילו להזמין ממני גם עיצוב פנים. גיליתי שאני גם אוהב עיצוב פנים".
כך מייטליס התחיל להיות אורח קבוע אצל קסטיאל שהסטודיו שלו היה בשכונה. "התחלתי לבקש מקסטיאל לעשות כל מיני שינויים ברהיטים שמצאתי אצלו. הוא אהב את השינויים שעיצבתי וכך התחלתי לעבוד אצלו ובמשך 15 שנה עיצבתי לו רהיטים".
איזה פרויקט מעניין עשית לאחרונה?
"עיצבתי את רשת המסעדות אוטולנגי בלונדון ששייכת לידיד ותיק שלי, ישראלי לשעבר, יותם אוטולנגי. לפני ארבע שנים הוא היה ברשימת ה'טיימס' של אלף האנשים המשפיעים באנגליה. בזכות הרשת הזו השם שלי מוכר באנגליה.
"ההשראה לעיצוב מסעדות הרשת נוצר הגיעה ממסעדות ישנות בנות 80-70 שלא שיפצו אותן ומצליחות להזדקן טוב. כל הזמן חשבנו איך החומרים שאנחנו משתמשים בהם יראו בעוד 30-20 שנה. כל עניין העל-זמניות מעסיק אותי מאוד. גם בדירה שלי, למרות שהשתמשתי בחומרים זולים כמו ברזל וגבס, השימוש היה כזה שישאיר אותם מעבר לזמן. כמו בתים ערביים שבנויים מאבן ונשארים מעבר לזמן".
איך היית מגדיר את הסגנון שלך?
"אני מקווה שיהיה קשה להגדיר את הסגנון שלי. אני רואה את עצמי כמו מי שמצייר פורטרט. כל וילה שבניתי משקפת את השוני בין האנשים ואת הסביבה שבה היא נבנתה. מסעדה שעיצבתי בלונדון לא דומה למסעדה שעיצבתי במוסקבה. זה קשה ומאתגר להיות מעבר לטרנד מסוים, כי אני צריך כל הזמן לפרוץ את הגבולות של עצמי".
הדירה-משרד של מייטליס היא אולי פורטרט עצמי: סטודיו גדול ומרווח, מלא אור ואוויר; חדר ישיבות במרכז הקומפלקס עם שולחן מוארך שנראה כמו גזע עץ. כאן מקיימים את הישיבות ואפשר גם לארח לארוחת ערב; מחיצת זכוכית נפתחת אל סלון ענקי; והמון מרחב עם פריטי אמנות כמו כתמי צבע.
למה יש פה כל כך הרבה לבן?
"בעיני לבן זה הצבע הכי מתאים לאור של המדינה שלנו שהוא מאוד לא סלחני. לבן הוא הצבע היחיד שלא מאיים ותמיד נראה רענן ונותן תחושה של רכות, של רקע, של רוגע. בעיקר כשהחלונות הענקיים פונים לצפון. בעיני האור היחיד שאפשר לחיות אתו בארץ הוא האור הצפוני שאין בו קרינה ישירה".
החלונות הענקיים יוצרים תחושה של שיח מתמיד עם העיר על כל מה שמתרחש בה. "מהחלונות הגדולים אני יכול לראות את כל תל אביב, מהים ועד רמת גן, ובשעת זריחה אני יכול לראות את הרי ירושלים".
יש לך פה אוסף מדהים של צלחות פרסיות שנראות דומות אחת לשנייה
"זה הייחוד שלהן. הן נראות כאילו אותו דבר כי הן עשויות מאותו חומר וכולן בשני גוונים של כחול ולבן. אבל כל אחת היא אישיות בפני עצמה. רק כשמסתכלים מקרוב רואים את העושר. אלו הם הדברים הסמויים מהעין במבט ראשון. זהו סוג של צניעות".
מה נותן לך השראה?
"לראות עבודות של יוצרים אחרים שאינם אדריכלים. זה יכול להיות תערוכה במוזיאון או להסתובב בחנות הבגדים של ימאמוטו, או אפילו להתבונן שעה ארוכה איך צעיף זרוק כביכול על כורסה. התנועה של הבגד על הרהיט נותנת לי השראה. אני גם עוסק במגוון של דברים שנושקים לאדריכלות שנותנים לי השראה. למשל, אני עובד כעת בשיתוף פעולה עם חברת 'הצורפים', על כלי בית למיניהם מפליז. הפונקציה של כל כלי כזה, אגרטל למשל, היא מאוד מצומצמת, לעומת אינסוף האפשרויות כאשר בונים למשל וילה. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא הצמצום הזה יוצר המון חופש ואינסוף רעיונות חדשים".