הביולוג ד"ר ברוס ליפטון. תמונה: אשר דהן יח"צ
ד"ר בריאן דיאס לימד את העכברים שלו לפחד מריח מסוים. בכל פעם שחשף אותם לריח הזה, מייד הם קיבלו מהחוקרים שוק חשמלי לא נעים. כמובן שבמהרה הם היו מפוחדים ברגע שהריחו את אותו הריח. אבל מדוע גם הצאצאים שלהם, אפילו אם בכלל לא הכירו את ההורה שעבר את סדרת החינוך הטראומטית הזו, היו רגישים במיוחד לריח הזה?
מתברר גם שהצאצאים בכלל לא נטו לבהלה, אלא רק כשהם נחשפו לאותו ריח ספציפי שהפחיד את ההורים. מתברר שאפילו ברמה הנוירולוגית התגלתה אצלם רגישות מוגברת לריח הספציפי הזה. קולטני הריח באף של הצאצאים הכילו קולטנים רבים יותר לאותו ריח ספציפי וגם באזור ההרחה במוחם הוקצה אזור נרחב יותר לעיבוד אותו ריח. האם זה אומר שאנחנו יכולים להוריש את הזכרונות שלנו לצאצאים, לפחות את אלו הטראומטיים?
במהלך המאה ה-20 מי שהיה מציע רעיונות כאלה היה זוכה לזלזול רב. לפני כ-200 שנה אמנם הייתה מקובלת ההנחה שאנחנו יכולים להוריש לצאצאים שלנו גם תכונות נרכשות, מאפיינים שרכשנו במהלך חיינו בתגובה לחוויות שלנו. אבל מאז שפורסמה תורת האבולוציה של דארווין במאה ה-19, ובמיוחד כשהתברר כיצד מנגנוני ההורשה מעבירים את הגנים שלנו מדור לדור כמעט ללא שינוי, התפיסה המקובלת השתנתה לחלוטין. במאה השנים האחרונות הדעה הרווחת הייתה שאנחנו יכולים להוריש לצאצאים רק את הגנים שקיבלנו מההורים, בלי תוספות, מלבד טעויות קלות בהעתקה שאולי קורות במקרה מדי פעם.
מגוון מחקרים בשנים האחרונות מראים לנו שלמרות הזלזול הרב והממושך שהופנה לרעיונות האלו, טעינו בנושא הזה. כיום כבר ידוע שמצבי מצוקה שעוברים על ההורים במהלך חייהם וזכרונות טראומטיים שהם צוברים, יכולים להשפיע על המטען הגנטי שהם מורישים לדורות הבאים. אמנם לא על הגנים עצמם, כלומר לא על הוראות הייצור של החלבונים, אבל כן על מערכות הבקרה שמווסתות את תפעול הגנים. תחום המחקר של מערכות הבקרה האלו קיבל עם השנים את השם "אפיגנטיקה".
האמונות מנהלות לנו את הגנים
לפני שנצלול לתופעת ההורשה המיוחדת הזו, כדאי להתעכב על דבר מעניין נוסף, נסתר מהעין, שמשפיע על הגנים בגוף שלנו. בשנים האחרונות מתברר שהמחשבות והאמונות שלנו משפיעות על הגנים שלנו עצמנו, וכתוצאה מכך על מצב בריאותנו. הביולוג האמריקני, ד"ר ברוס ליפטון מרבה לדבר על הקשר הזה.
כפרופ' לביולוגיה התפתחותית הוא נהנה מקריירה מצליחה כמרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וויסקונסין שבארה"ב. למרות זאת, חיי הנישואין שלו החלו להתפרק והוא מצא את עצמו חסר בית. אבל ממצאים שמצא מתחת למקרוסקופ הובילו אותו לתגלית מפתיעה שהצליחה לשנות כליל את השקפת עולמו המדעית, ובעקבות זאת גם את חייו האישיים.
אחרי ששנים פעל בהתאם להשקפה המקובלת, לפיה מצב גופנו מושפע כמעט רק מהגנים שלנו שהורשו לנו על ידי ההורים, הוא הופתע לגלות שגם הסביבה שלנו יכולה להשפיע על תפעול הגנים שלנו.
בריאיון לאפוק טיימס הוא מספר על הניסוי שהפתיע אותו, שגרם לו להבין עד כמה המחשבות שלנו יכולות להשפיע על הפעילות של הגנים בתאים שלנו, ובעצם אפילו על הגורל של התאים…
עוד בהמשך הכתבה:
- האם המחשבות שלנו באמת יכולות להשפיע על הכימיה בדם ובגנים? והאם זה מסוגל לעבור גם לדורות הבאים?
- כיצד פועלים מנגנוני ההורשה, והאם אנחנו יכולים למנוע מילדינו לפתח נטייה להשמנה למשל? או לפיתוח מחלה מסוימת?