סיפורם של ארבעה אנשים שהחליטו לעזוב הכול ולהתחיל מחדש

אשת הייטק מצילה את אוכלוסיית האריות

בהתחלה רואים רק רעמה ענקית של תלתלים זהובים. במבט נוסף מבצבצות מתוך התלתלים פנים עדינות עם מבט ישיר וחודר שמפתיע בהחלטיות שהוא משדר. הסיפור שלה נשמע בתחילתו כסיפור של חיים מסודרים ומבטיחים. משרה בכירה בחברת אבטחת המידע "פיין אפ" כאשת שיווק ומכירות ועבודה מול לקוחות גדולים כמו משרדי ממשלה וצה"ל. "אין כמעט נשים בתחום הזה", אומרת לי רשף בראיון וצוחקת.

לי רשף נהנתה להשתמש ביתרונות הנשיים של עוצמה רכה וגמישות בעבודה מול לקוחות. המשכורת השמנה איפשרה לה חיים נוחים ונינוחים. היתה לה זוגיות יציבה ונראה היה שהיא צועדת במסלול בטוח לקראת נישואין וחיי משפחה.

אבל אחרי חמש שנים התחילה לחלחל אצלה התובנה שכנראה בחרה בקריירה הלא נכונה. "בחיים לא הייתי הולכת לתחום ההייטק מתוך עניין. רציתי לעשות כסף, וזה היה התחום", היא מספרת. "אבל אני גם מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בעולם, ואני לא האמנתי שהמהות שלי זה לעשות כסף. זה פשוט לא הסתדר עם סולם הערכים שלי".

רשף החליטה לפקוח עיניים, לחדד אוזניים, להתבונן, להקשיב ולחכות לסימן. והסימן הגיע. יום אחד היא ראתה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק תוכנית שסיפרה על מצב האריות באפריקה. בחמישים השנים האחרונות 95 אחוז מאוכלוסיית האריות נכחדה בגלל ציד והצטמצמות שטחי המחיה שלהם.

"אפשר להזמין חופשה באכסנייה בשמורת צייד פרטית בדרום אפריקה. ביום האחרון של החופשה מסממים קצת את אחד האריות שם שלא יוכל לרוץ מהר, ואז מי שיכול לשלם כמה אלפי דולרים, יכול לירות בו בקלות ולחזור הביתה עם ראש מפוחלץ של האריה", מסבירה רשף. לפי התוכנית, אם לא ינקטו באמצעים דרסטיים, עד 2020 האריות כבר לא יהיו קיימים בטבע. "הסיפור הזה של הכחדת האריות הרס אותי. הרגשתי משהו שאי אפשר להסביר. דיכאון ואושר ביחד. הבנתי שמצאתי את היעוד שלי, להציל את האריות".

יום אחרי שראתה את התוכנית התפטרה רשף מהעבודה. במאה אלף השקלים שהצליחה לחסוך בהייטק היא השתמשה לפרנסה ולמימון מסע למה שנראה מבחוץ נגד כל הסיכויים. הבוס בעבודה, המשפחה החברים והחבר, כולם חשבו שהיא קצת התחרפנה, ועוד מעט תחזור לפסים. אבל מבחינתה לא היתה דרך חזרה.

"הרגשתי כמו גיבורת על, כאילו אין שום דבר בעולם שיכול לעצור אותי. לא משנה מי זה או מה זה או כמה קשה זה יהיה. כי התחושה של השליחות היא כל כך גדולה, הרבה יותר גדולה ממך, אז את כבר לא פקטור".

היא התחילה בשיחות עם וטרינרים וזואולוגים בארץ כדי ללמוד את הנושא. כשהבינה שאין בארץ כמעט ידע, היא החליטה ללכת ישר למקור, לאפריקה, להיפגש עם הצ'יף של שבט המסאי שבטריטוריה שלהם מתבצע חלק גדול מציד האריות.

בפגישה הראשונה עם הצ׳יף, יחד עם מורה דרך שהביא אתה למקום, היה פיצוץ. "הייתי עצבנית, והעלבתי אותו. צעקתי עליו שהם חייבים להפסיק לצוד אריות. כשלוחמי השבט שמעו שמישהו צועק על הצ'יף, הם התחילו להתקרב ולסגור עלינו והיינו צריכים ממש לברוח כי הייתה סכנת חיים". אחרי שנתיים היא חזרה לעשות פיוס, והם התחילו לחשוב על פתרונות אפשריים. "התנצלתי. ראיתי שהחוכמה היא להבין גם את הצד השני".

במהלך המסע ההתלהבות שלה הדביקה אנשים נוספים בארץ שנרתמו לעזור לה. כך היא פגשה את מאיה זילבר שהקימה את ריף הדולפינים באילת, וקיבלה ממנה הרבה עצות, ואדם אחר שעזר לה להכין תוכנית עסקית מפורטת מסודרת.

"כשאתה עושה מה שאתה אוהב אתה נהיה כמו מגנט. כל מי שאת צריכה, אנשי מקצוע או אחרים פתאום נכנסים לחיים שלך ועוזרים לך", מספרת רשף. מתוך עצות שקיבלה מניסיונם של אחרים בשימור חיות בר היא הבינה שהא צריכה להתחיל מהתמקדות בנושא אחד ומשם להתרחב. כעת היא נמצאת במגעים עם גורמים בארץ להקמת מכון מחקר בין-לאומי בדרום הארץ לשימור חתולי בר בכל העולם. התוכנית היא שהמכון יהיה גם מרכז הצלה לחתולי בר ויהווה דוגמה למרכזים נוספים שיהיה אפשר לפתוח בכל העולם.

את הניסיון שצברה בדחיפת מיזם נגד כל הסיכויים, הטעויות והלקחים, היא מעבירה בהרצאות ליזמים מתחילים. "עכשיו פנו אלי מהאוניברסיטה העברית. לאמא שלי, שתמיד רצתה שאלְמד באוניברסיטה, אמרתי: 'את רואה, אני באוניברסיטה'".

איש הייטק ממציא מחדש את הגיטרה

"בבית הוריי הייתה תמיד מנטליות של הישרדות קיומית״, מספר ירון נאור לאפוק טיימס, והייתה לכך סיבה. שנים רבות לפני כן, בתקופת העלייה הבלתי לגאלית לארץ, הגיעו שליחים של הנוער הציוני להורי אביו בכפר נידח ברומניה. הם הציעו להורים לקחת את אביו שהיה אז ילד בן עשר לקייטנה ציונית ואולי אחר כך לפלסטינה. ההורים שמחו. הם חשבו שאולי כך הילד לא יסבול מרעב או ימות ממחלה כמו ילדים רבים אחרים בכפר.

כך מצא את עצמו הילד בן העשר על ספינת מעפילים ללא אבא ואמא, לבד בעולם. "מהמקום הזה של לבד בעולם אבא פיתח מנטליות חזקה של השרדות קיומית", הוא כל הזמן חסך כסף. הוא לא הרשה לעצמו לקנות כלי עבודה טובים למרות שהיו לו ידיים מצויינות למסגרות ולנגרות".

נאור אימץ את מנטליות ההישרדות הקיומית של אביו. גם כאשר למד עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון והתחיל לפתח תחביב של עיצוב רהיטים מעץ, הוא לא קנה לעצמו אפילו מברג אחד קטן. "כל דבר לקחתי בהשאלה מחברים. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד כשיהיה לי כסף אני אקנה ציוד טוב, יום אחד כשתהיה לי דירה גדולה אפנה מקום לסטודיו, יום אחד אם מישהו ילמד אותי…"

כאשר אביו קיבל התקף לב והפך לצמח, נאור, אז בן 25, הרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. "הבנתי שאם אני אמשיך את חיי באותו כיוון אני אגמור כמו אבא. באותו יום החליט נאור לעשות את המהפך הראשון בחייו ולא לחכות לשום דבר ולאף אחד. בלי להסס הוא הלך וקנה באותו יום את המקדחה הטובה והיקרה ביותר שמצא, ותלה בעזרתה סוף סוף את המראה שניסה לתלות כבר כמה שבועות ולא הצליח כי המקדחה הישנה שלקח מאביו לא עבדה טוב.

"שיניתי את כל החיים ואת כל סדרי העדיפויות שלי. הפכתי חצי מדירת החדר שלי לסטודיו לנגרות, קניתי ספרי הדרכה וכלי עבודה טובים והתחלתי לבנות רהיטים מעוצבים שנתתי לחברים כמתנות".

במשך עשרים שנה פיתח נאור את התחביב שלו לצד קריירה מצליחה בהייטק כמעצב בכיר למולטימדיה בחברות ידועות כמו סייטקס ו-SAP. המשכורת השמנה שקיבל אפשרה לו חיים נוחים ונינוחים. לרהיטים המעוצבים כבר היה ביקוש והוא התחיל למכור אותם, ובכסף שקיבל קנה עצים וכלי עבודה עוד יותר טובים. נראה היה לו שאכן חייו שונים מאוד מאלו של אביו, והוא היה מוכן להסתפק בכך. אבל המהפך הבא כבר חיכה מעבר לפינה.

באמצע החיים, בגיל ארבעים, התעורר לנאור החלום הרדום של נגינה בגיטרה. כמי שלא מחכה לאף אחד הוא קנה גיטרה והתחיל לאט לאט ללמד את עצמו אקורדים ותווים דרך האינטרנט. אבל הגיטרה שקנה היתה גדולה מעט למידותיו. עם הכשרה בעיצוב תעשייתי וידע בהתאמה של מוצר למשתמש, נאור החליט שהוא יכול לבנות לעצמו גיטרה נוחה בהתאמה אישית.
כשהתייעץ עם מומחה הוא שלח אותו ללמוד את המקצוע בעיר קרמונה שבאיטליה, העיר של המומחים לבניית כינורות. לנאור לא היה כסף ללימודים האלה אבל הוא זכר שהוא לא מחכה לאף אחד. אחרי שלושה חודשים בלבד של לימוד עצמי באתרים ובפורומים ועזרה טכנית של מומחה לבניית ויולות, הגיטרה הראשונה שלו היתה מוכנה. "המומחה שהתייעצתי איתו היה בהלם״, נזכר נאור. ״הוא חשש שהגיטרה תתפרק אחרי זמן קצר והנה היא מחזיקה מעמד כבר שמונה שנים".

״אמרו לי לעשות מה שכולם עושים״
הבנייה של הגיטרה האישית הייתה מרגשת ומלהיבה, אבל נאור חשב עדיין שיחזור לשגרת ההייטק. אחרי שהוכיח שהוא יכול לבנות גיטרה לפי כל הכללים, נאור התחיל לשאול הרבה שאלות. הוא רצה להבין למד שפת הגיטרה שעליה מונחת היד לא מעוגלת, למה החיזוק של הדופן הוא בצורת X, ולמה הפתח בתיבת התהודה הוא מלפנים ולא בצד או מאחור – הרי זה פוגע באיכות הצליל.
"אמרו לי להפסיק עם כל השאלות ופשוט לעשות מה שכולם עושים", הוא מספר. נאור החליט גם הפעם לא לחכות לאף אחד. הוא צייר סקיצה של גיטרה עם שפה מעוגלת, פתח בצד של תיבת התהודה ותמיכה פנימית כמו שיש לעלה בטבע  – עמוד מרכזי וענפים שיוצאים לצדדים, ושלח אותה למומחים בארץ ובעולם. "אמרו לי שזה לא יעבוד. בכל זאת בניתי אותה, הקלטתי את הצליל ושלחתי לכולם". אנשים ששמעו את הצליל הייחודי של הגיטרה של נאור התחילו להגיע אליו מהארץ ומחו"ל וביקשו שיבנה בשבילם גיטרות. עוד גיטרה ועוד גיטרה, ופתאום הוא מצא את עצמו מייצר גיטרות במקום רהיטים.

יום אחד הגיע קליינט עם בקשה יוצאת דופן: לבנות לו עוּד ערבי. "אמרתי לו שאני לא יודע לבנות עוד, והוא הזכיר לי שגם גיטרה לא ידעתי לבנות", הוא מספר. הוא הרים את הכפפה. תוך לימוד עצמי ועזרה מבוני עוד מקצועיים הוא הצליח להתקבל לחוג המצומצם של בוני עוד שהידע המיוחד שלהם עובר בדרך כלל רק מאב לבן. כיום הכלים שלו מוצגים בפסטיבלים מקצועיים לנגני עוד.
בעוד הוא עסוק בבניית קולקציית העודים, אחד המומחים שסייע לו בתחילת דרכו סיפר לו שקיים ביקוש בארץ לכלי נגינה עתיקים מתקופת הרנסנס והבארוק: לאוטה, מנדולינה עתיקה וגיטרת בארוק. מתוך שרטוטים שקיבל ממוזיאונים בעולם הוא התחיל לבנות את הכלים האלה, והיום הוא אולי האדם היחיד במזרח התיכון שבונה העתקים של כלי נגינה עתיקים.

למרות שהעסק הצדדי של בניית כלי נגינה הלך והתפתח, נאור היה עדיין רחוק מלהתפרנס ממנו. ואז הגיעה המכה שהכריחה אותו לחשוב שוב על סדר העדיפויות שלו. חברת ההייטק שבה עבד עברה סבב של פיטורים, והוא מצא את עצמו בחוץ. במקום להתחיל לשלוח קורות חיים, נאור החליט לקחת זאת כהזדמנות פז להפוך את העסק הצדדי שלו למקור פרנסה עיקרי. השנתיים הראשונות היו מלאות בלילות ללא שינה וחרדות, אבל הלב אמר שהוא "עושה את מה שנועד לעשות".

"האם היום אתה מצליח להתפרנס?" אני שואלת את נאור. "זה לא משכורת של הייטק. אני עובד מאוד קשה. והפסדתי שנתיים כסף. עכשיו אני מתאזן. אבל אני לא מצטער. ואני גם ממליץ לכל אחד ללכת עם הלב שלו. לא לחכות לשום שופט פנימי שיגיד לך מה לעשות. וברגע שהחלטת, צריך לעשות באופן מאוד מקצועי ולאורך זמן, ואז יש סיכוי סביר להצליח".

רופא שיניים פותח גלידריות

"במחזור שלי בתיכון במגמה לביולוגיה היה טרנד כזה שכולם רצו ללכת ללמוד רפואה. מתוך 30 תלמידים במחזור 13 התקבלו ללימודי רפואה ורפואת שיניים בארץ", מספר דני כותאני לאפוק טיימס. כותאני עצמו ידע שהוא חייב ללכת לעתודה בגלל קשיים כלכליים בבית, אבל חיים שלמים כרופא בבית חולים לא משכו את לבו.
רפואת שיניים, לעומת זאת, נראתה כפשרה מוצלחת יותר. במהלך הלימודים צצו להם נבטים של ספק, אבל הם נדחקו הצידה. כותאני העדיף להתמקד בהנאה ובאתגר שהלימודים הציבו לו. בתום הלימודים הוא החל לעבוד כרופא שיניים בצבא, ובהמשך פתח גם קליניקה פרטית מצליחה. הצבא הציע לו השתלמות בחו"ל לשנתיים, ונראה היה שהוא ימשיך את חייו בקריירה מצליחה כרופא שיניים.

אבל הספקות שעלו קודם המשיכו להציק לו במשך שמונה וחצי השנים של הקריירה שלו. "באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מתלהב. לא ראיתי את עצמי מבלה ככה כל החיים בחדר אחד. בסוף קמתי ואמרתי ׳לא! אני לא רוצה יותר את המסגרת הזאת׳. ולא ידעתי לאן אני הולך". בחסכונות שהצליח לצבור הוא קנה ספינה קטנה ורעועה, שהוא שיפץ בכוחות עצמו, והפליג מישראל למשך שמונה חודשים של טיול וחיפוש עצמי.

באחת התחנות הוא עצר בהאג, בהולנד. כאשר טייל ברחובות העיר, הוא עצר לפתע, בדחף בלתי מוסבר ליד דוכן גלידה. בארץ הוא כמעט לא אכל גלידה, היא לא היתה טעימה לו. הגלידה בהאג היתה טעימה, וכאן התחיל ליפול לו האסימון. "התחלתי לחשוב מה ההבדל, למה בהולנד הגלידה טעימה יותר. כשחזרתי לארץ נתקלתי במקרה בכתבה בעיתון על גלידות איטלקיות, ואמרתי ׳אופס! אולי יש פה משהו לעשות – גלידה איכותית׳".

למה גלידה ולא עוגות, למשל, אני שואלת את כותאני. "אני לא יודע. כנראה שאני לא מתכנן יותר מידי בחיים. אני עובד לפי אינטואיציה. אני חושב שאנחנו לא נותנים לה מספיק מקום בחיים. אפילו היום, אחרי 27 שנים של עבודה בתחום, כשאני רוצה לאתר סניף חדש לגלידריה, אני מבין שיש כל כך הרבה משתנים שהמוח האנושי לא מסוגל לעבד את כולם. אז אתה יכול להחליט שאתה פשוט קופץ למים, ואני אחד שקופץ למים. כך היה לגבי הבחירה ברפואת שיניים, וכך היה לגבי הגלידה".

את הניסיונות הראשונים עשה כותאני בכוסות פלסטיק בבית, כי אי אפשר היה להשיג מכונה ביתית לגלידה. שפני הניסיון היו חברים וקרובים. בהמשך הוא קנה את מכונות הגלידה בחנות של משפחת חינאווי ביפו, והתחיל להציע ללקוחות של החנות טעימות כדי לקבל חוות דעת.

"את חצי השנה הראשונה שעברתי אני לא מאחל לאף אחד. עבדתי לבד עבודה מפרכת וללא רווחים. לא היה לי כסף להעסיק אנשים, וגם לא ידעתי את מי להעסיק, ולא ידעתי להדריך אחרים, כי בעצמי לא ידעתי כלום. עבדתי 18 שעות ביום. כמה אנשים מוכנים לעשות את זה?״ מה שהחזיק אותו בתקופה הזאת היה "דרייב מטורף" לא להיכשל שבהמשך הפך ל"דרייב להצליח".

לאנשים שראו את כותאני בתקופה המטורפת הזאת ושאלו האם לא חבל שזרק את ההשקעה הענקית בלימודי רפואת השיניים יש לו תשובה: שום דבר לא היה לשווא. "הלימודים נתנו לי המון, הם נתנו לי כלים ללמוד. ואת כל העסק הקמתי בסופו של דבר מלימוד עצמי. לקחתי חומר מקצועי שלא הכרתי, למדתי אותו ויישמתי אותו".

הוא קנה מחינאווי את החנות יחד עם חבר עם תואר במנהל עסקים ומשרה מכובדת בבנק שחיפש גם הוא שינוי בחיים והצטרף אליו. יחד הם שיפצו את המקום והתחילו להתכוונן לנישה של גלידות למסעדות ובתי קפה. "ואז הסתבר אחרי כמה חודשים שעשינו טעות של מאה שמונים מעלות. שבעצם הביזנס הגדול שלנו היה הגלידריות, אלה שמוכרות גלידה לעוברים ושבים ברחוב, ולא השוק המוסדי".

היום יש להם עשרים סניפים של גלידריות תחת המיתוג של "ד"ר לק" בכל הארץ. לפי האתר של ד"ר לק יש כל שנה יותר ממיליון וחצי מבקרים בסניפים.

הביולוג שמלמד ילדי גן לשחק שחמט

ד"ר ברוך קרניול (45), דק ושרירי, נראה כמו המדריך המושלם בחברה להגנת הטבע – אולי בגלל הידע האנציקלופדי ששופע ממנו, אולי בגלל הדיבור הישיר ומאור הפנים – אבל הוא לא. את האהבה שלו לביולוגיה הוא התחיל לממש בלימודים אקדמיים לתואר ראשון והמשיך במרתון עד לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ויסקונסין, אחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, שקרניול מכנה אותה גן עדן עלי אדמות.

את המשוכות האקדמיות של פרסומים הוא עבר בהצלחה כאשר במהלך הפוסט דוקטורט מאמרים שלו התפרסמו בכתבי העת היוקרתיים ביותר בתחומו. עם החזרה לארץ הוא המשיך בקרייה מצליחה של חוקר בטכניון ובפארק המדע בנס ציונה. מקומות העבודה היו מצויינים ותחום הביולוגיה היה מדהים בעיניו. אבל לחיים יש פיתולים משלהם.

הבטחות מקצועיות וכלכליות שלא מומשו גרמו לו להתפטר ולחפש מקום חדש להמשיך את קריירת המחקר שלו בביולוגיה. התקופה היתה מאתגרת, המשבר הכלכלי של 2008, וקרניול שכבר היו לו הישגים מכובדים, היה בררן. במשך אותם חודשים ארוכים של חיפושים הוא החליט להעמיק את המעורבות שלו בעשייה חברתית שתמיד עניינה אותו. כך הוא הגיע ללמד בהתנדבות בעמותת ״פוש״ שנותנת שיעורים פרטיים ללא תשלום לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. בהדרגה הוא התאהב בהוראה ובחינוך.

אבל היה עוד שלב לעבור. באותם ימים הוא נתקל בכתבה: "ילדים, עזבו את ארגז החול, התחילו לשחק שחמט", ונפל לו אסימון. "אפשר לומר שבאה לי הארה. מקריאה בספרות מקצועית הבנתי שלמידה דרך משחק היא אפקטיבית מאוד, ושחמט, שאהבתי מגיל צעיר, התחבר לזה היטב".

את הפיילוט הראשון שלו בהוראת שחמט הוא עשה בהתנדבות בגן הילדים של בנו בבת ים. "לעמוד מול קבוצה של 30 ילדים בני חמש וללמד אותם משחק כל כך מורכב, זה לא טריוויאלי". אחרי קורס מקצועי בהוראת שחמט הוא החל לכתוב חוברת הדרכה משלו, וחיבר גם דיסק ומצגת.

"המטרה הראשונה היא לא ללמד שחמט, אלא לגרום לתלמידים לאהוב את מה שאתה מלמד. אם הצלחת לגרום להם לאהוב, השמים הם הגבול", אומר קרניול. מהגן של בנו השמועה על שיעורי השחמט התפשטה לגנים נוספים בבת ים, ומשם לגנים בתל אביב. היום הוא עובד כבר בתשעה גנים בתל אביב, והעסק שלו בצמיחה.

"בשבילי השחמט זה כלי", אומר קרניול. "המטרה היא לא להפוך ילד לאלוף שחמט. אם זה יקרה, מצויין, אבל זאת לא המטרה. זה כלי להעביר לו את כל הערכים המוספים שהשחמט נותן דרך משחק".

אחד המסרים למשל, מסביר קרניול, הוא לחשוב טוב לפני שפועלים. זה משהו שנצרב בתודעה תוך כדי משחק, ואחר כך זה יכול לעלות ברגע שלפני אלימות, או לפני ריצה לכביש אחרי כדור.
קרניול מאמין שהמעבר מקריירה של חוקר בביולוגיה להקמת עסק עצמאי להוראת שחמט לא היה מהפך חד אלא יותר זרימה של החיים. בלימודים ובעבודה כחוקר הוא הוא פיתח את היכולת לתכנן ניסוי ולשאול שאלת מחקר. אחר כך כשהחל ללמד שחמט, שוב עמדו בפניו שאלת מחקר, אם כי מתחום שונה: איך לתכנן ואיך להנגיש שחמט לילדים צעירים, איך לבנות עסק עצמאי, איך לשווק אותו.

"במובן הזה אני בכלל לא מרגיש ש׳שרפתי׳ את הביולוגיה. היא נתנה לי כלי חשיבה וכלי עבודה לכל החיים".
קרניול מאמין שקיבל שתי מתנות בחיים. המתנה הראשונה היתה האהבה שלו לביולוגיה. היא זו שדחפה אותו ללימודים ולפיתוח היכולות לעבודה כחוקר בתחום.

המתנה השניה הייתה כאשר התעוררו בו האהבה והיכולות לעבודה בהוראה דרך משחק, והוא בחר בשחמט. "אני רוצה להאמין שלכל בן אדם יש יכולות חבויות שיכולות לבוא לידי ביטוי במצבים שונים", הוא אומר, ״ובמובן הזה אני לא מיוחד. לכל אחד יש מגוון של יכולות שחלקן רדומות ומחכות להתעורר".