יוסי אלפי, משורר ואיש תיאטרון, מנהל פסטיבל מספרי סיפורים
אין לך מדינה בעולם שהרגשת ההתחלה קיימת בה בכל רגע ורגע מחייה כמו מדינת ישראל.
בכל רגע מזכירים לך שאנחנו רק מדינה בהתהוות וזו רק ההתחלה. "מה אתה רוצה מהמדינה, הרי רק לפני כך וכך שנים קמה". הודו קמה בדיוק באותה שנה בה קמה מדינת ישראל, אבל ההודים היו שם כל הזמן ואיש לא יזכיר לך שהודו קמה רק לפני 66 שנים.
בימי קום המדינה נפתחו שעריה והייתה תקווה גדולה. כולם היו עניים, מעברות, אוהלים, מעט בתים. הבתים היו מרוחקים זה מזה ואנשים היו קרובים זה לזה. היום הבתים צפופים זה לזה והאנשים מרוחקים זה מזה. באותם ימי אהבה באו לארץ חלוצי המדינה, גיבורי נפש וגיבורי רוח, שבאו לעשות מעשה ולהקים מדינה ליהודים. הם הגיעו ל"שער עליה". הייתה שם אהבה גדולה. כולם דיברו בשפות שונות זה עם זה אבל הבינו אחד את השני, היום כולם מדברים עברית ואף אחד לא מבין אחד את השני.
הנה דוגמה שלא יכולה לקרות היום, 66 שנים אחרי קום המדינה.
אַהֲבָה בְּשַׁעַר עֲלִיָּה
הוּא הִגִּיעַ מֵהוּנְגַרְיָה שֶׁל אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה.
הִיא הִגִּיעָה מֵעִירָאק שֶׁל אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה הַצִּיּוֹנִית
הַבִּלְתִּי לֶגָלִית.
שְׁנֵיהֶם הִגִּיעוּ לְשַׁעַר עֲלִיָּה וְהָיוּ אִלְּמִים וְחֵרְשִׁים
בַּאֲשֶׁר לַקּוֹרֶה סְבִיבָם בְּעִבְרִית.
הוּא הָיָה יָתוֹם מֵאִמּוֹ וְאָבִיו.
הִיא עָלְתָה לָאָרֶץ עִם עֲלִיַּת הַנֹּעַר לְלֹא אָבִיהָ וְאִמָּהּ.
שְׁנֵיהֶם בְּעֵינַיִם שֶׁל צְעִירִים צִיּוֹנִיִּים שֶׁל סוֹף שְׁנוֹת
הָאַרְבָּעִים מַגִּיעִים עִם כֻּלָּם. דִּי. דִּי. טִי. דְּמָעוֹת שֶׁל צַעַר.
פִּשְׁפֵּשִׁים בַּמִּטָּה.
אֹהֶל נוֹפֵל עַל הָרֹאשׁ בְּלַיְלָה גָשׁוּם.
הָעַיִן הַשְׁחֹרָה וְהַעֲגַלְגֶּלֶת שֶׁלָּה נָחָה עַל עֵינוֹ הַתְּכֵלֶת.
וְחִיּוּךְ שֶׁל מָה עָלָה בְּפָנֶיהָ.
וְהִיא מַבִּיטָה בּוֹ עִירָאקִית.
וְהוּא מַחֲזִיר לָהּ הוּנְגָרִית.
אֲנִי יְהוּדָה, הוּא אָמַר. וַאֲנִי נַעִימָה, הֶחְזִירָה.
וּשְׁנֵיהֶם חִיְּכוּ.
כִּי מֶה הָיָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת.
עוֹד לִפְנֵי שֶׁאָמְרוּ שָׁלוֹם כִּתָּה אָלֶף לְיוֹמָם הַיִּשְׂרְאֵלִי
הָרִאשׁוֹן.
הוּא אָמַר סֶרֶטְלֵק. וְהִיא לֹא הֵבִינָה. אוּלַי טוֹב שֶׁלֹּא הֵבִינָה,
כִּי אִמָּא אָמְרָה לָהּ שִׁמְרִי עַל עַצְמֵךְ.
בִּמְיֻחָד מֵעֵינַיִם שֶׁל גְּבָרִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָךְ.
אָז הוּא אָמַר סֶרֶטְלֵק.
וּמָה כְּבָר אַהֲבָה בְּהוּנְגָרִית יְכוֹלָה לְהָגִּיד בְּשַׁעַר עֲלִיָּה.
הֲרֵי זֶה שַׁעַר עֲלִיָּה וְלֹא שַׁעַר אַהֲבָה.
כִּי שְׁעָרִים לָאַהֲבָה פּוֹתְחִים רַק בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
הִיא שָׁכְחָה לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
הוּא לֹא יָדַע אֵיךְ.
הוּא אֲפִלּוּ לֹא יָדַע שֶׁהוּא יְהוּדִי
עַד שֶׁלֹּא אָמְרוּ לוֹ זֹאת מִטַּעַם הַשִּׁלְטוֹנוֹת.
הִיא לֹא יָדְעָה שֶׁיְּהוּדִים נִרְאִים כָּמוֹהוּ.
הֵם הִתְחַתְּנוּ. הוּא הָפַךְ לִהְיוֹת הַמִּשְׁפָּחָה.
הוּא הָפַךְ לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁל אִמָּהּ.
אָבִיהָ לֹא יָדַע מַה בְּעֶצֶם הוּא רוֹצֶה
כִּי הוּא הָיָה מֵיטִיב לְדַבֵּר וְלוֹמַר אֶת אֲשֶׁר עַל לִבּוֹ.
אֲבָל לֵךְ תָּבִין מָה אוֹמֵר זֶה בְּהוּנְגָרִית.
אָז עָנוּ לוֹ בְּעִירָאקִית
וְהוּא לֹא יָדַע אֵיך זֶה שֶׁהוּא לֹא מֵבִין עִבְרִית בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן.
אָז הוּא לֹא עָנָה בְּעִבְרִית כִּי הוּא לֹא יָדַע עִבְרִית.
הוּא עָנָה בְּהוּנְגָרִית עַד שֶׁהֵבִינוּ שֶׁהוּא לֹא מֵבִין.
קָרְאוּ לוֹ יְהוּדָה אֶל-אַכְרַס. כִּי אַכְרַס הוּא אִלֵּם
וּכְשֶׁהִקְשִׁיב, קָרְאוּ לוֹ יְהוּדָה אֶל אַטְרָשׁ
וְהוּא הָיָה מָשׁוּל לְחֵרֵשׁ וְאִלֵּם בַּאֲשֶׁר בָּא וּבַּאֲשֶׁר הָלַךְ
הִיא הָיְתָה שַׁהְרַבַּנִי. עַכְשָׁו הִיא גְּבֶרֶת רוֹט.
וְנוֹלְדוּ לָהֶם יְלָדִים. הַאַבָּא דִּבֵּר אִתָּם הוּנְגָרִית.
הָאִמָּא אָהֲבָה בְּעִירָאקִית.
וְהַנֹּעַר לָעַג לַדּוֹר הַיָּשָׁן שֶׁלֹּא לָמַד עִבְרִית עַד הַיּוֹם.
אֲבָל הֵם חִיְּכוּ
הִיא בְּעֵינָהּ הַשְּׁחֹרָה הָעֲגַלְגֶּלֶת.
הוּא בְּעֵין הַתְּכֵלֶת הַדּוֹמַעַת אֶת יוֹם הָאֶתְמוֹל שֶׁטוֹב שֶׁעָבַר.
בשנות השישים, פחות מעשרים שנים מהקמת המדינה כבר דיברו על הסוף. מנטרה חדשה באה למדינה "מי שנשאר אחרון שיכבה את האור".
יש קלישאה מוכרת "כל סוף הוא רק התחלה חדשה", כנראה שהישראלי המצוי מחפש התחלות בכל מקום. לכמעט מיליארד הודים לא יהיה סוף אבל האיום על "סוף" קיים בכל צעד ושעל של האזרח הישראלי המתייסר. ה"סוף" הוא מעין הגיליוטינה הפוליטית המוצבת מעל ראשי האזרחים, שכן אצלנו רואים את הסוף בכל מקום. מין פרנויה יהודית המתרגשת עלינו מיום ברית המילה. רק נולדנו וכבר קוצצים לנו את הסוף.