צבי ינאי: "מכתבים לילדיי"

***

ליעל ודניאל שלום

הכינו את עצמכם לעתיד. בעוד 40 שנה תיאלצו לאכול בדיקסי מנת תולעים וזבובים במקום סטייק.

על פי דו”ח של האו”ם, קצב הצמיחה של אוכלוסיית העולם עד 2050 ידרוש גידול של 70% בייצור מזון. הדרישה מתייחסת בעיקר למזון עשיר בחלבונים. מסתבר שאין מספיק אדמה בעולם לגידול כמות כזאת של מזון להזנת עדרי בקר שיספקו את הדרישה הגוברת לבשר. הפתרון טמון בשינוי הרגלי התזונה שלנו: חרקים במקום צאן ובקר.

כדי לגדל אוכלוסיות עצומות של חרקים אין צורך במרחבים גדולים וגם לא במזון רב כמו בקר וצאן. יתרה מזו, משך גידולם קצר והם כמעט לא מזהמים את האטמוספרה ואת הקרקע. לעומת זאת, הפוטנציאל החלבוני שלהם אדיר. לדוגמה, כמות מסוימת של תולעי עץ מכילה יותר חלבון מבשר חזיר במשקל זהה; מאה גרם של זבובים מיובשים או חגבים מקסיקנים מכיל 28 גרם של חלבון כמו אומצה של 226 גרם. שתי תולעי משי מכילות כמות גדולה פי עשרה מכפי שיש בסטייק במשקל מאה גרם.

אז סוף מעשה במחשבה תחילה

 אבא

16.7.12

***

ליעל ודניאל

כמו תמיד, הערב הראשון בלעדיכם מרגיש מאוד ריק. אני בטוח שכבר התאקלמתם ואפילו קשרתם קשרים ראשונים עם החברים/חברות לחדר ואולי גם מחוץ לחדר. לפי הילדים הרבים שהגיעו לאוהל הקבלה התרשמתי שלא תחסר לכם חברה.

סיימתי עכשיו לראות את תוכניתו של חיים הכט: "מה אתם הייתם עושים". הייתה בשעתו הרבה ביקורת על התוכנית הזאת, אבל אני חושב שהיא תורמת תרומה חינוכית חשובה. הערב הוצגו מספר מצבים שאספר לכם עליהם בקיצור.

א) ילד שיחק תפקיד של זאטוט רעב שמסתובב במסעדות ולוקח שאריות אוכל מהשולחנות. כמה סועדים נותרו אדישים, אבל הרוב גילה עניין בילד הרעב והזמינו אותו לארוחה.

ב) בשדרות בן ציון בתל אביב ביימו זוג שחקנים מריבה אלימה בין בעל לאשתו. חלק ניכר מהעוברים והשבים צפה באלימות והמשיך ללכת. אבל היו גם כמה גברים ונשים שנעצרו, גינו את "הבעל", גוננו על האישה "המוכה" והזמינו משטרה. מעניין, שהנשים שהתערבו חוו בעברן אלימות מצד בעליהן. אישה אחרת, עולה מרוסיה, התערבה במריבה והסבירה אחר כך שהיא עצמה הוכתה בעבר על ידי בעלה עד שהורידה עליו סיר ברזל על הראש. מצד שני היה שם בחור צעיר שהסביר את אי-התערבותו במריבה בטענה שיש נשים שאוהבות שנוהגים בהן באלימות. אחרים תרצו את אדישותם בטענה שאסור להתערב במריבות משפחתיות. אישה מבוגרת הסבירה שלא התערבה כי יש נשים לא מעטות שעושות את המוות לבעליהן ולכן היא “בעד זכויות הגבר”.

ג) במקרה שלישי, שחקנית מהתוכנית חנתה בחניית נכים, וכאשר הגיעה למקום נכה (שחקנית) על גלגלים וביקשה מהראשונה לפנות את מקום החניה, הגיבה הפולשת בחוצפה ובתוקפנות כלפי הנכה ואמרה לה שתחפש מקום חניה אחר. גם במקרה זה התערבו אזרחים טובים לטובת הנכה והזעיקו את המשטרה. לסיכום: לא להתייאש, יש אנשים טובים.

 אבא!

15.7.12

***

ליעל ודניאל חיבוקים ושלומות

הזמן רץ מהר. כבר עוד מעט סוף השבוע. לפי הדיווח שקיבלנו מקימאמה אתם מאוד עסוקים. שמחתי לקרוא ששבט מאיה ביקר במרכז להצלת צבי-ים. חיות אלה מעניינות ומיוחדות מאוד, בין השאר בגלל המסעות הימיים שלהם, והפעם אני רוצה לספר לכם על אחד המינים הללו.

הצבות יוצאות ממרכז אמריקה למסע של אלפי קילומטרים לעבר אי קטן באוקיינוס. שם הן מטילות ביצים בחוף, מכסות אותם בחול וחוזרות לארצן. כעבור חודשיים בוקעים הצבים הקטנים. אין מי שיטפל בהם ואין מי שילמד אותם מה לעשות, כי האמהות שלהם עזבו מזמן את האי. למרות זאת הם יודעים שעליהם לרוץ בכל כוחם לעבר הים, כי מי שלא מספיק להיכנס במהירות למים נטרף על ידי עופות דורסים.

וכאן מתחילה החידה הגדולה: איך יודעים הקטנטנים האלה שהם צריכים לחזור לארץ המוצא של אימהותיהם במרכז אמריקה, מקום שמעולם לא היו בו? איך הם יודעים לנווט את דרכם במסע ימי של 3,000 קילומטרים, לעבר חוף שמעולם לא ראו? עובדה, למרות שרובם נטרפים בדרך על ידי טורפים ימיים, הניצולים מצליחים לנחות בדיוק באותו חוף שאימהותיהם יצאו ממנו. שם הם יגדלו, וכעבור זמן לא רב, האימהות הצעירות ייצאו לעבר אותו אי קטן באוקיינוס כדי ללדת דור חדש של צבים.

עוד פרק נפלא בספר ההרפתקאות המרתק של הטבע.

אבא

27.7.11

***

ליעל ודניאל שלומות

לא רק אני סקרן, גם לולה מתה לדעת איך אתם מסתדרים/נהנים מהמחנה. איך עוברים עליכם הערבים ואם רכשתם חברים/חברות חדשים. כאן, בעולם שמחוץ לקימאמה, יצאו לשוק ענבי המוסקט המתוקים, שדניאל ואני מתים עליהם.

ראיתי אתמול בטלוויזיה פרק ב”מחוברים”, שבו אביב בת 12, בתו של חנוך דאום, מאוד חרדה ומודאגת מלידתו הקרובה של אח חמישי במשפחה ומהמעבר הקרוב שלהם לבית חדש ולבית ספר חדש. אמנם אח נוסף זה דבר מאוד חמוד, היא אומרת לאבא שלה בדמעות, אבל “אין לי כוח לגדל שוב אח נוסף”, אבל היא לא יודעת ממה בדיוק היא פוחדת. אבא חנוך מנסה להרגיע אותה ומספר לה שגם הוא כשהיה בגילה פחד משינוי. חנוך מציע לה להבריז מבית הספר ולהצטרף אליו לטיול ברמת הגולן. בדרך הם משוחחים שיחה מאוד גלויה וכנה. חנוך מספר לה על החרדות שהיו לו כשהוריו שלחו אותו ללמוד בפנימייה דתית רחוקה מהבית. התנאים היו שם גרועים, השירותים לא היו תקינים, הצפיפות בחדרים הייתה רבה והאוכל היה גרוע. הוא מאוד התגעגע הביתה, אבל חשש לשתף את הוריו בעצב ובחרדות שלו. מאז הוא החליט שכשיהיו לו ילדים הוא ידבר איתם על הכול וישתף אותם בכל דבר. ואז אביב שואלת אותו, “מה יקרה כשתמות ולא תוכל לשתף אותנו?” וחנוך משיב לה: “אז תשתפי את את הילדים שלך”. “כמו שאתה משתף את הילדים שלך?”, שואלת אביב.

אני כותב לכם על השיחה הזאת, שהייתה מלווה בהומור ובדמעות מצדה של אביב, כי היא הייתה מאוד פתוחה משני הצדדים, שיחה שהייתי רוצה לקוות שתתקיים גם בינינו. אולי קשה, ואולי לא צריך לשתף את ההורים בכל דבר, אבל יש המון דברים שכן, דברים חשובים יותר וחשובים פחות, שכדאי ורצוי לשתף את ההורים, כי אף אחד לא רוצה יותר מהם בטובת ילדיהם.

שלומות ונשיקות

אבא

25.7.12

***

ליעל ודניאל שלומות

סוף-סוף הצלחתי למצוא בתצלומים מקימאמה תמונה של דניאל. לא מצאתי תמונה של יעל. את מתחבאת או סתם לא הצלחתי לזהות אותך בין כל הבנות?

רציתי לספר לכם על מחקר "מעניין" של קבוצת פיזיקאים באירופה. השאלה שנחקרה הייתה: "מהי הדרך הטובה ביותר להישאר יבש כשיורד גשם ואין לך מטריה: לרוץ או ללכת?"

והנה תוצאות המחקר:

1) אם הגשם אנכי והרוח נושבת בגבך – רוץ מהר ככל האפשר;

2) אם הרוח הנושבת נגדך אינה חזקה – רוץ בקצב רגיל;

3) אם הרוח גבית, מהירות הריצה הכדאית ביותר שווה למהירות הרוח;

4) מאחר שההירטבות תלויה גם בגודל הגוף ואתה ממש רזה - כדאי לך לשקול אם לרוץ מהר או לאט.

אז זהו, יש פיזיקאים שעוסקים לא רק במציאת החלקיק האלוהי אלא גם בשטויות.

והנה ההמלצות שלי (ללא עריכת מחקר): א) אל תצאו בלי מטריה; ב) אם יורד גשם חזק במפתיע – מצאו מחסה; ג) כשהשמים קודרים הצטיידו במעיל גשם; אם אתה ממש רזה והגשם יורד אנכית לך בזהירות בין הטיפות.

שלומות ונשיקות

אבא

23.7.12

***

ליעל ודניאל שלומות

מייל אחרון לפני החזרה הביתה, התוכן בהתאם:

כתבה בעיתון מספרת על מתן ולד, בת 8, שראייתה הידרדרה, במיוחד בראייה למרחק, עד כדי כך שלא הצליחה לראות את הכתוב על הלוח בכיתה והתקשתה לזהות חברים בהפסקות. ההורים היו בטוחים שהיא צריכה משקפיים, אבל רופא העיניים שאל אותה אם היא משתמשת הרבה במחשב ובסמארטפון. לא הרבה, השיבה לו, שעתיים ביום. הרופא הציע לה לעשות ניסוי לפני שתקנה משקפיים: בכל רצף של חצי שעה לעשות הפסקה של רבע שעה. כמו כן:

א) להחזיק את הסלולרי בגובה העיניים ובמרחק של 40 ס”מ;

ב) לשבת במרחק מטר אחד ממסך המחשב;

ג) לקרוא באור יום בקרבת חלון ולא באור חלש;

ד) פעם בחצי דקה למקד את המבט על חפץ מרוחק לכמה שניות.

אחרי שבועיים של תרגול, הראייה של מתן השתפרה ב-50 אחוז. אחרי שבועיים נוספים היא חזרה לראות 6:6. לא משקפיים ולא נעליים.

אז בתור מי שצמודים לאיי-פוד ולמחשב יותר מארבע שעות ביום, שלא לדבר על טלוויזיה, היכונו לפעולה בהתאם להנחיות החדשות של ד”ר סוראני!!!

הכי חשוב – שמחים לראותכם שוב בבית

שלומות ונשיקות

אבא

27.7.12