המוזיאונים נתפסים ברשת

החלל המרכזי במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק
WestportWiki

כשרואים את הסרט החדש של ג'ורג' קלוני, "ציידי האוצרות", בין אם אוהבים אותו ובין אם לא, קשה שלא לחשוב (במיוחד אם אתה אוהב אמנות מושבע) על המאמץ האדיר שעשו הנאצים במלחמת העולם השנייה לגנוב ולהחביא יצירות אמנות ברחבי אירופה – עבודות של מיכאלאנג'לו, ורמיר, רמברנדט ורנואר – ועל המאמץ המקביל שעשו האמריקאים והאירופאים כדי להצילן, גם תוך סכנת חיים. היום, 70 שנה אחרי, האם היינו טורחים בכלל להציל יצירות מופת כאלה?

הופעת האינטרנט ושכלול הטכנולוגיה חוללו שינויים עמוקים ומשמעותיים בעולם התרבותי והחברתי שלנו. ראינו כבר איך תעשיית המוסיקה שינתה את פניה וגרמה לכך שגם מוסיקאים מפורסמים מאוד מעלים את עבודתם בחינם לרשת. ראינו איך אנחנו נפרדים אט אט מהנייר בעקבות המידע הרב והזמין שהאינטרנט מספק לנו בכל עת. השינויים שהתרחשו מטלטלים היום את המוסיקאים ואת אנשי הספר, הנדרשים להמציא דרכים חדשות להתפרנס וליצור.

גם בעולם האמנות נשמעות תהיות על השינויים הצפויים בו, בעקבות חופש היצירה שהאינטרנט מציע לאמנים. האם ערכם של מוסדות מסורתיים, כמו מוזיאונים וגלריות, עומד להיפגע (אם לא נפגע כבר) או שמא להיפך – להתחזק? ומה יקרה לאמנים עצמם?

ענן או מוזיאון?

פרוייקט "גוגל ארט" הופך את אוספי המוזיאונים לדיגיטליים

ד"ר אבי רוזן, אמן ויוצר ב"סייברספייס", מתריע כבר עכשיו שהעשייה באינטרנט הופכת את המוסדות המוזיאליים לבלתי רלוונטיים ומבשרת את סופה של האמנות המסורתית. לדבריו, הרשת שואבת לתוכה כמות עצומה של אמנים שבורחים מהעולם המסורתי של הגלריות והמוזיאונים, מסיבות כלכליות ואמנותיות.

"באמנות המסורתית", מסביר רוזן, "היצירה האמנותית הייתה קבועה ומקובעת: לקחו תמונה, הציגו אותה במוזיאון והקהל חווה את היצירה הקלאסית והמשיך הלאה. הטכנולוגיה אפשרה לתמונות לזוז מול קהל סטטי, כמו בקולנוע או בטלוויזיה – וגם המוזיאון, כדי לא לפגר מאחור, התחיל להציג תמונות נעות מול קהל שבא לראות אותן.

"הרשת לקחה את זה צעד אחד קדימה. עכשיו אפשר לצפות בסרטים תוך כדי הליכה או נסיעה, והתמונה לא רק זזה אלא נעשתה אינטראקטיבית: כשאני מעלה יצירה לרשת אני מאפשר לצופים, שפעם היו פאסיביים, להשפיע ולשנות אותה. איזו משמעות יש למוזיאון במצב כזה, כשהיצירות שמוצגות בו זמינות לכל אחד בכל מקום ובכל זמן?

מירה לפידות, אוצרת ראשית לאומנויות במוזיאון ישראל בירושלים
באדיבות מוזיאון ישראל

"המוזיאון מטבעו רוצה לשמור על מעמדו כפונקציה של מוסד יחיד שקובע מה הקהל יראה. כך גם לגבי האקדמיה האמנותית", אומר רוזן. "האקדמיה שמרנית מאוד. היא מתנגדת למדיה החדשה, שמערערת על מומחיותם של מורים מהדור הישן ולמעשה מבטלת את תפקידם. פעם אספנים היו משלמים הרבה כסף כדי לקנות אורגינל, אבל כשכל אחד מוריד יצירה ברשת בחינם, איזו משמעות יש עוד לאספנות?"

רוזן שם את היצירה שלו ב"ענן" וכולם יכולים לראות אותה בכל עת. באתר שלו ביוטיוב יש יותר מ-53 אלף סרטונים, והוא מעלה חדשים בכל יום. לדבריו, כל הסרטים יחד זכו ל-4.5 מיליון צפיות, כלומר עשרות צפיות לכל סרטון, בעוד שלתערוכה המוזיאלית האחרונה שהשתתף בה הגיעו "רק" 3,000-2,000 איש במשך חודש.

"למעשה, המוזיאונים יורים לעצמם ברגל", אומר רוזן. "ברגע שהיצירה הופכת להיות דיגיטלית היא משתכפלת ללא שליטה, ואז הסכר נפרץ והממסד הישן לא יכול להתקיים יותר. אם אתה מציג משהו שיכול להיות מוצג בכל מקום, מה ההצדקה לקיום שלך? לפני שנים, כשהיצירה שלי התחילה להיות זמינה בחינם ברשת, אמרו לי 'השתגעת? ממה יחיה האמן?' היום זה כבר אחרת."

הערך המניפולטיבי

ממה באמת יחיה האמן בעידן הדיגיטלי והאינטרנט? 

"יש משהו שנקרא חוק הזנב הארוך, שאומר שאפשר לעשות יותר כסף משלושה מיליון תפרנים מאשר משלושה מיליארדרים. כשאני שם את היצירות שלי ביוטיוב, זה מאפשר פרסומת. זה מזכה אותי בכמה סנטים. אם יש אלפי כניסות ביום אתה יכול לעשות יותר כסף מאשר אם תמכור אוריגינלים. במקביל אפשר למכור עבודות מקוריות שאתה מעלה לאינטרנט לטובת בעלי ממון. האמנות באינטרנט הופכת להיות דמוקרטית."

יצירה שתלויה באהבה של הקהל וב"דמוקרטיה" יכולה להתפרסם מאוד, אבל מי אמר שהיא דווקא טובה? 

"מי קבע שאוצר מציג במוזיאון את הדבר הנכון? באינטרנט יש גם הרבה יותר יוצרים. מי מגיע להציג במוזיאון? האלפיון העליון שהאוצרים אוהבים. באינטרנט כל אחד יכול. כל אחד הופך להיות אוצר ויוצר."

אתה בעצם אומר שאין קריטריונים לאמנות טובה ושלא צריכים להיות. 

"מי קובע מהי אמנות טובה? האוצרים? מה הם מבינים ביצירה? הם לא יוצרים. מה שנותר זאת המודעות והכנות של היוצר. דבר נוסף שקובע היום את הערך של יצירת אמנות זה השוק שלה, המסחר ביצירות אמנות. וזה אחד מהאסונות הגדולים של המאה ה-20. הערך שנקבע בשוק הזה לאמנים וליצירותיהם הוא לאו דווקא הערך האמיתי, אלא הערך המניפולטיבי. מריצים את שוק האמנות כמו שמריצים מניות. אם ינתקו את המסחור מהאמנות, תיוותר אמנות נטו. המדיה החדשה והאינטרנט מאפשרים לעשות את זה בלי התיווך של סוחרים."

אז אם לא יהיו מומחים, איך בכל זאת ייקבעו הסטנדרטים לאמנות טובה? 

"זה נקרא חוכמת ההמונים, שהיא חכמה יותר מכל גאון שהוא. התמקצעות שייכת לעולם הישן. המומחים בוחרים לומר רק מה שהם רוצים לומר, רק מה שהם רוצים להעביר, אבל באינטרנט כל הידע זמין לכולם. כל מי שמחובר ל'ענן' נהנה מהידע".

הערך האמנותי

בניגוד לדעתו של רוזן (ולדעה הרווחת בכלל) מבשר היזם ומבקר האינטרנט אנדרו קין, מחבר הספר "כת החובבנות", שהאינטרנט הורס את התרבות שלנו ומשחית את יכולתו של האמן להתפרנס בכבוד.

לדברי קין הפלטפורמה הדיגיטלית, שמאפשרת יצירה ואחסון של מידע אינסופי, מהווה סכנה: ללא שומרי הסף התרבותיים ניתנת לגיטימציה ליצירה בינונית ולחובבנות. "אחת האשליות הגדולות ביותר של יוטיוב ושל תעשיות התרבות ה'דמוקרטיות' היא שיש בהן דמוקרטיה," אומר קין בראיון ל-BBC, "אבל קשה מאוד להתבלט בין מיליארדים של קטעי הווידאו ביוטיוב. רק אחוז קטן מצליח, ואף אחד מהם לא מבוקר, מפותח או נתמך על ידי מוסדות תרבותיים". קין חושש שיהיה קשה לחזור אחורה.

רם גליק, יועץ ישראלי-אמריקני לסחר באמנות, נוטה להסכים עם קין לגבי הסכנות שברשת, אבל הוא הרבה יותר אופטימי ואינו חושש שהאינטרנט ימחק את האמנות המסורתית או את מוסדותיה. לטענתו, הוא מבחין שתופעת האספנות לא נפסקה אלא אף נמצאת במגמת עלייה, כשהמוזיאונים והמוסדות למכירה פומבית מושכים היום קהל רב יותר בזכות השיווק באינטרנט.

"התזה הזאת, שהאמנות המסורתית תיעלם, חוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה", אומר גליק, "אבל ההיסטוריה שלנו חזקה מכל תזה, כי האמנות נוגעת במי שאנחנו בתור אנשים. 500 שנה אחרי דה-וינצ'י אנחנו עדיין מדברים עליו בתערוכה". עם זאת, לדעתו אנחנו חיים בתקופה שכבר אין מאסטרים: "אין יותר שאגאלים, אין יותר בוטיצ'לי או מונה. האמנות הפכה להיות יותר טרנדית. דמיאן הירסט, לדוגמה, שמוכר את עבודותיו במיליונים, הוא הכי טרנדי שאפשר. רוב המומחים אומרים שזאת לא אמנות. פעם גם לאסוף אמנות לא היה טרנד, הייתה חשיבות להשקעה ולהיסטוריה״.

גליק מסביר שהאינטרנט מאפשר לאמנים שיווק עצמי משופר וישיר, אבל אז הקניינים חייבים להכיר את עולם האמנות כדי להבחין באיכויות. כשמדובר בסוחרים שמתווכים בין הקונים לאמן, הגבולות עוד יותר מעורפלים לדבריו: "אצל הסוחרים התשוקה לכסף חזקה מהתשוקה לאמנות, ואז המניעים לא תמיד טהורים והגבולות מיטשטשים, במיוחד שבאינטרנט קשה להבחין באיכות כשאתה לא רואה את היצירה מולך״.

ד"ר אבי רוזן, אמן ויוצר ב"סייברספייס"

עתיד המוזיאונים

בפורום שנערך בבוסטון על עתיד המוזיאונים, דיווח מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק על כשישה מיליון מבקרים ב-2013, לעומת כ-44 מיליון באתר האינטרנט שלו. הנתון הזה אינו מפתיע: בשנים האחרונות הבינו המוזיאונים בעולם שכדי להישאר רלוונטיים ולהגדיל את קהל המבקרים שלהם, עליהם להתרחב ולפתח את פעולותיהם באינטרנט.

אחד המנועים לתופעה הזאת הוא פרויקט "גוגל ארט", שמאז 2011 עודד כ-300 מוסדות מוזיאליים ב-54 מדינות (וביניהם המטרופוליטן) להפוך חלק מהאוסף שלהם לדיגיטלי. הפרויקט מאפשר לגולש באתר לחוות אחרת את יצירות האמנות שהוא מכיר ולהתוודע ליצירות חדשות, להרכיב לעצמו אוסף פרטי של דימויים מתוך מאגר רחב של יצירות ולהתבונן ביצירה עד לפרטי פרטיה, בשונה מההתבוננות במוזיאון.

רם גליק, יועץ לסחר באמנות

לדוגמה, המוזיאון לאמנות בקליבלנד, שהפך כ-95 אחוז מהאוסף שלו לדיגיטלי, פיתח חוויה מוזיאלית שבה המבקר יכול להגיע למוזיאון עם האייפד שלו, להוריד אליו את היצירות שעליהן הוא מעוניין לקבל מידע ולחקור את היצירה עד הפרט הכי קטן שלה, להפעיל עליה מניפולציה – וכל זאת כשהוא עומד מול היצירה, פיזית. אחר כך אותו מבקר יכול לחזור אל ביתו ולהמשיך את המחקר והחוויה. בארץ היה מוזיאון ישראל בירושלים אחד מהחלוצים שעבדו בשיתוף פעולה עם גוגל, כשהעלה ב-2011 דימויים של מגילות ים המלח לאתר אינטרנט. המבקר באתר יכול לראות את המגילות עד לרזולוציה הכי גבוהה ולקבל עליהן מידע מקיף.

עם זאת, בפורום בבוסטון הסביר מנהל הפרויקט של "גוגל ארט", עמית סוד, שהמוזיאונים עדיין חוששים מהתהליך של הפיכת האוסף לדיגיטלי: "יש להם חשש מהאינטרנט, מזכויות יוצרים על יצירות ודימויים, מסגירה של מוזיאונים בגלל מחסור בקהל ובתרומות… אלה פחדים אמיתיים וצריך להתייחס אליהם״.

מירה לפידות, אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, אינה חוששת לקיומו של המוזיאון או לרלוונטיות שלו. "הכלים הדיגיטליים, כמו מדריך קולי, עוזרים להפוך את חוויית הביקור במוזיאון למעניינת ומקיפה. ואני לא מאמינה שאנשים יפסיקו להגיע למוזיאון אם יוכלו לראות ולחוות אמנות באינטרנט. לראות אמנות דרך האייפון או המחשב זה כמו לראות מאסטר שף בטלוויזיה בלי לטעום את האוכל שהם מכינים. יש ממד גופני לחוויה של ביקור המוזיאון במוזיאון: היצירה נראית קטנה או גדולה יותר ממה שדמיינו כשראינו אותה בתמונה או באינטרנט. זאת אחת מהאיכויות שיש ליצירה וזה משפיע על החוויה וההבנה שלה. בנוסף, ליצירה יש יצירות שכנות בתערוכה שהצופה מושפע מהיחסים ביניהן, והוא גם מושפע ממה שראה קודם לכן. כל זה משפיע מאוד על חווית הצריכה של האמנות״.

לפידות מסבירה שהמוזיאון עדיין לא ביצע רכישות רבות של אמנות רשת, כמו עבודותיו של אבי רוזן. לדבריה, בגלל הדמוקרטיה של היצירה ברשת, יש הרבה שאלות שהמוזיאון עדיין לא ענה עליהן, בעיקר בנוגע למשמעות של בעלות המוזיאון על עבודה כזאת – אותה סיבה שבגללה אמנים כמו רוזן מציגים מלכתחילה במרחב הווירטואלי.

ב-2012 הציג המוזיאון עבודה אחת שהייתה קשורה לרשת, אבל שהיה לה ביטוי פיזי הכרחי בתערוכה: "bit.fall" של האמן יוליוס פופס, שהוצגה בתערוכת העיצוב "חוקרים במופלא", הציגה מפל מים שעליו נוצרות מילים הנופלות יחד עם זרם המים. המילים נראות אקראיות, אבל למעשה נאספו על ידי תוכנה מיוחדת שאוספת מילים באמצעות אלגוריתם מאתרי חדשות באינטרנט בזמן אמת.

היצירה של פופס יכולה להוות מטאפורה נהדרת לכך שזרם המידע העצום והמתחלף באינטרנט יכול לקבל ביטוי מפתיע ומסקרן כשהוא עובד בהרמוניה עם המרחב הפיזי. למה צריך לבחור, אם אפשר ליהנות משני העולמות ולהעשיר את שניהם?