התפרסם באפוק טיימס ביולי 2010
באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב
למרות כל הסבל שידע בחייו, דב לאוטמן, מבכירי התעשיינים בישראל, לא עוצר מעשייתו. בתו התינוקת נפטרה. לפני 16 שנים בנו עדי שלח יד בנפשו. לפני כשבע שנים נודע לו על מחלת ניוון השרירים (ALS) בה הוא לוקה. לפני שנתיים נפטרה אשתו רחל. אולם למרות כל המכות הללו לאוטמן שומר על אופטימיות לאורך כל הדרך, ולא מפסיק לעשות למען החברה בישראל.
לאוטמן היה תעשיין ברוב ימי חייו. ב – 1975 הוא הקים את חברת ההלבשה התחתונה דלתא שהיתה לאחת מחברות המצליחות בעולם בתחום. הוא שימש כנשיא התאחדות התעשיינים בין השנים 1986 ל-1993, והיה שגריר מיוחד של ראש הממשלה רבין להשקעות מחו"ל ולפיתוח כלכלי.
נוסף על היותו תעשיין לאוטמן עסק וממשיך לעסוק בפעילות ציבורית בתחום החינוכי ובתחום החברתי. הוא יסד והיה פעיל בתנועות חינוכיות רבות, וב-2008 יסד את "הכול חינוך", התנועה לקידום החינוך בישראל. בנוסף הוא יסד את עמותת "קו משווה" המקדמת העסקת אקדמאים ערבים ושילובם בחברות עסקיות וציבוריות. בתחילת 2008 ייסד את "קרן לאוטמן" הפועלת בתחום החינוך וקידום השותפות והשיוויון בישראל.
לאוטמן פעל גם רבות למען השלום, היה ממייסדי תנועת דור שלום, היו"ר הראשון של מרכז פרס לשלום וחבר בוועד המנהל של מרכז רבין לחקר ישראל. לאוטמן כיהן גם כיו"ר הועד המנהל של אוניברסיטת ת"א.
על פעילותו הענפה זכה לאוטמן בפרסים רבים שונים, בינהם פרס ישראל על מפעל חיים בו זכה ב-2007 על תרומתו לחברה ולמדינה.
לא מבזבז זמן לחשוב על הסוף
לפני כשבע שנים נודע ללאוטמן לראשונה כי הוא חולה במחלת ה-ALS, מחלה חשוכת מרפא הפוגעת בתאי העצב האחראים לתנועה. תוחלת החיים בקרב חולי המחלה עומד בממוצע על ארבע שנים, אולם כ-10 אחוז מהחולים בה ממשיכים לחיות מעבר לעשר שנים. לחברים ולעובדים סיפר שהוא שייך לאותם 10 אחוז, אף שאז עוד לא היתה לו כל דרך לדעת זאת. כך הוא המשיך עם עשיה בלתי פוסקת, ולא עצר לרגע.
"אני לא מבזבז זמן לחשוב על הסוף, אפילו לא בזבזתי דקה", מספר לאוטמן. "לא נכנסתי לשום דכאונות ולשום רצון שירחמו עלי". "כנראה זה קשור לאופטימיות", הוא אומר. "זה כנראה חלק מהדרך לעבור דברים כאלה עם פחות סבל". "אני לא חושב מה יהיה, זה לא מעניין אותי, ואני מקדיש את כל זמני בתעסוקה שאני עושה ומבלה הרבה עם חברים וידידים, ויש לי רבים כאלה. אני מקווה שזה יחזיק אותי עוד די הרבה שנים". בתחילה פגעה המחלה בתפקוד הידיים של לאוטמן. היום הוא יושב על כסא גלגלים ולא יכול להזיז את ידיו ואת רגליו. הוא צריך להיעזר בעוזריו כדי לאכול, לשתות, לכתוב, לטלפן, לקרוא הודעות טקסט ולהשתמש במחשב. על השולחן במשרדו מונחים שני מסכים – אחד מולו, ואחד מהצד השני עבור מי שמפעיל עבורו את המחשב. "אין לי בעיות, אני ממשיך", אומר לאוטמן. "בעצם עבודתי לא היתה עבודת ידים מלכתחילה – אז אם אני לא מפעיל מחשב, מפעילים לי את המחשב".
"אם מגרד לי פתאום באף, אז אני מבקש את זה שיושב על ידי – גם אם הוא אדם זר – שיגרד לי, ואז גרמתי לו לעשות מצווה", אומר לאוטמן ומחייך, "הוא בא הביתה ואומר לאשתו: 'גרדתי ללאוטמן באף'". לאוטמן עסוק בעשיה חברתית חינוכית ומקדיש את מירב זמנו לכך. הוא קם בבוקר ועסוק בענייניו ללא הפסקה עד חצות. גם הטרגדיות שפקדו אותו לא עצרו אותו לרגע. "אני חושב שזה עושה לי טוב", הוא מספר. "העשייה מחזקת אותי ומקלה עלי גם את הגעגועים ואת הסבל". "אני ממליץ לכל אחד שמגיע לזקנה, ובטח לנכות, שיהיה עסוק. כל אחד יכול להיות עסוק כפי שטוב לו – אחד יכול להיות עסוק בלקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, ואחד יכול להיות עסוק בלעבוד, ואחד יעכול להיות עסוק בלעסוק בנושאים חברתיים ולמצוא סיפוק רב מזה". "נטל פיזי הוא נטל שמתקבל יחסית טוב במשפחה ובחברה", אומר לאוטמן. "אם אתה נכנס לדכאון הנטל הנפשי הוא נטל אמיתי על הסובבים אותך. אני לא נותן לאנשים שום תחושה שצריך לדאוג לי מבחינה נפשית".
יותר מסוכן מחיזבאללה
לאוטמן מביע דאגה ממצב החינוך ומהפערים בחברה הישראלית. "אני חושב שפערים גדולים בתחומים חברתיים מסכנים את החברה הישראלית לא פחות מהחיזבאללה, החמאס, והאיראנים", הוא אומר.
"בכל תחום חברתי שאתה מודד בישראל בעשורים האחרונים, הפערים התרחבו", אומר לאוטמן. "כשאתה מודד כל פער חברתי מול גרף החינוך וההשכלה – הם בקו מקביל. העניים, החולים והאלימים הם הפחות משכילים. לכן הבנתי שעל מנת לסגור להקטין את הפערים או לעצור אותם מלהתרחב, הדרך היא להשקיע בחינוך". "לכן, אני משקיע את כל זמני היום בפרויקטים חינוכיים", אומר לאוטמן. בין כל פעילויותיו השונות הקשורות בחינוך, לאוטמן יסד במרץ 2008 את התנועה "הכל חינוך" למען קידום החינוך בישראל. "לא עולה על הדעת שמערכת החינוך תממן חינוך של נוער שלא לומד אנגלית ומדעים", אומר לאוטמן. "אם אנחנו נשלים עם זה ש-20 אחוז מבני ה-18 לא יודעים אנגלית וחשבון, ועוד כמה שנים 25 אחוז, אז נהיה חברה של העולם השלישי".
"חייבת להיות דיפרנסיאציה ויש לתת הזדמנות לנוער מהפריפריה לקבל את אותו החינוך שמקבל גם נער או נערה מרעננה או מתל אביב". "אנחנו עובדים בתנועת הכול חינוך על מנת להציע חוק שיגדיר את כל הדברים האלה ויאפשר למשרד החינוך ולמערכת הניהולית שלו לפקח, לתבוע פיקוח פדגוגי ולמנוע אפליה".
"אם זה לא יעבור בכנסת, אנחנו נמשיך להיאבק עד שהציבור בסופו של דבר יכריח את הכנסת ואת הממשלה לקבל את ההחלטות".
מיעוט מופלה מסכן את הרוב
באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב
לאוטמן פעיל בקידום הדו-קיום בין יהודים וערבים ובבצמצום הפערים. "מאחר ועבדתי עם ערבים 45 שנה בגליל, ראיתי גם בצורך להקטין את תחושת האפליה שקיימת באוכלוסיה הערבית", הוא מספר. "מיעוט מופלה מסכן גם את הרוב, ואם אתה דואג לרוב – תדאג שהמיעוט לא ירגיש מופלה", אומר לאוטמן.
לאוטמן יזם את "קו משווה" הפועלת לקידום העסקת אקדמאים ערביים. "בעצם העובדה שהם רואים שמישהו דואג להם, זה יוצר אצלם תחושה שהם אזרחים שווים", הוא אומר. "בכל תחום שהם מרגישים תחושה שהם מופלים, ולפעמים היא אפילו לא מוצדקת, תשומת הלב ופעולות חברתיות תורמות", הוסיף. "הם צריכים להרגיש ולראות שהם אזרחים שווים ומושקע בהם גם בחינוך, גם בתשתיות, גם בחברה וגם ברווחה, כמו באזרחים יהודים".
"כ-300 מנהלי משאבי אנוש של החברות הכי גדולות במשק עוברים אצלנו הכוונה והדרכה ואנחנו מפנים אליהם אקדמאים ערבים", מספר לאוטמן. "אני חושב ששיפרנו את הידע והרצון של מנהלי משאבי אנוש להבין, או להקטין את הדעה הקדומה, שערבי הוא פחות טוב, או שערבי עלול לא להיקלט טוב בקבוצת העובדים היהודים". "אנחנו בוחרים חברות שמצטיינות בדיברסיטי בהעסקת עובדים ערבים, ואנחנו מספרים את סיפורי ההצלחה שלהם, וזה גורם למתחרים שלהם ולחברות אחרות לנסות". ב"קו משווה" מסבירים גם למנהלים שמתן הזדמנות שווה לאקדמאים יהודים וערבים היא חובתם החברתית.
"קו משווה" כבר מצאה עבודה באופן ישיר לכ-350 ערבים אקדמאים, אולם לאוטמן מסביר כי לא זה המדד. את השינוי התודעתי ושינוי הדעה הקדומה הם מודדים כעת בסקר. "התחלנו עכשיו פיילוט להכניס 100 מורים ערבים שילמדו בבתי ספר יהודים – לא ערבית – אלא מקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה", מספר לאוטמן. מטרה אחת של הפרויקט היא למצוא תעסוקה למורים ערביים, אך מעבר לכך המטרה היא שינוי תודעתי. "תלמידים יהודים יגלו פתאום שערבי הוא בן אדם כמו כל בן אדם אחר שהם מכירים", אומר לאוטמן.
בית חם למנהיגות
לאוטמן, שהיה מעורב פוליטית במהלך חייו, אינו מרוצה מהמנהיגות כיום. למחסור במנהיגות הוא מאמין שאחת הסיבות היא שיטת הממשל. סיבה נוספת היא הסביבה הפוליטית.
"בשנות הארבעים החמישים והשישים מישהו עם כושר מנהיגות וכוח רצה לתת ביטוי לכישורים שלו הוא הלך או לפוליטיקה או לצבא. היום יש לו אפשרות ללכת לאקדמיה, ללכת לתעשייה, ללכת להייטק או לפעילויות כאלה ואחרות. [כיום] העולם פתוח בפניו, [והוא גם יכול] לתת לעצמו ביטוי בארצות אחרות. לכן, לאו דווקא הטובים הולכים לפוליטיקה".
לאוטמן מאמין שהפוליטיקה היתה צריכה להיות מקום חם שאדם עם הרבה אופטימיות וכושר ניהול יוכל למצוא בו בית מעניין שהוא רואה בו את עתידו. "בינתיים זה לא בדיוק ככה", הוא אומר. "זה לא בית חם שמקבל אותך ושכיף להיות בו, אז הוא לא מושך את האנשים הטובים". הסביבה הפוליטית כיום, הוא מוסיף, אינה מושכת את הדור הצעיר, וניתן למצוא מעט מאוד צעירים בפוליטיקה.
באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב
ניהול על פי לאוטמן – אופטימיות עם רגליים על הקרקע
לאחר שהיה מנהל יצור במפעל למברשות בארה"ב התמנה לאוטמן למנכ"ל חברת הטקסטיל "סברינה", ומאוחר יותר למנכ"ל "גיבור ספורט". ב-1975 הקים את "דלתא" ושימש כמנכ"ל שלה. כבר בשנות השמונים הגיעה החברה למחזור של 700 מליון דולר, יצרה כ-50 מליון מוצרים בחודש והעסיקה אלפים. כיום נחשבת דלתא לאחת מחמש החברות המובילות בעולם בתחומה. ב-2007 העביר לאוטמן את השליטה בחברה לאייזיק דאבאח.
"מנכ"ל טוב צריך להיות אופטימי. עם רגליים על הקרקע, אבל חייב להיות איש חזון, לא מישהו שרק מסתכל על החודש הקרוב, אלא מסתכל קדימה", אומר לאוטמן. "מנכ"ל שאיננו אופטימי ברוב המקרים וברוב סוגי החברות לא יכול להצליח. אם הוא אופטימי עם הרגליים על הקרקע, ויודע מה שהוא עושה, ובונה תחזיות ארוכות, הוא בסופו של דבר יגיע להישגים", הוסיף. " אני ידעתי מה שאני רוצה לעשות, ולאן אני רוצה להגיע".
"אם אתה אופטימי, זה אומר שאתה צריך להשקיע בפיתוח מוצרים כדי שתהיה חדשן, כדי שתוכל לפתוח שווקים חדשים. זו היתה המדיניות שלי מלכתחילה, ועם השנים היא גברה, והביטחון היה גדול יותר ואפשר לי להיות עוד יותר אופטימי. המדידה הוכיחה שהתחזיות התממשו ברוב המקרים". "לא המצאנו את הגלגל – תחתונים לבשו עוד לפני שהגענו. אבל ידענו שנביא דברים חדשים בתוך הענף הזה – בדים חדשים, מוצרים".
"בסופו של דבר, איכות המשאב האנושי היא הבסיס לצמיחה. צריך גם הון, אבל אם אתה הולך וגדל וצומח, ויש אמון של המגזר הפיננסי בך, אתה יכול גם לגייס את ההון. אני בדלתא הבאתי אחוז קטן מאוד מההון הנדרש בשנים הראשונות, ואחרי זה הרווחים עצמם כבר היו מספיק גדולים כדי להמשיך להתרחב ולגדול".
צריך לדעת לתחזק את המשאב האנושי, ליצור מוטיבציה, לשתף בהחלטות ולתגמל כראוי. אם אתה יודע לעשות את כל זה אז אתה מוציא את המקסימום מהאנשים.
"קודם כל אתה צריך לבחור את האנשים המתאימים, אבל זה לא מספיק – אתה צריך לתת להם את המוטיבציה כדי שהם באמת יקדישו ויתנו את כל מרצם ואת היכולת המקצועית שלהם לחברה. מוטיבציה יכולה להיות גם בתמרוץ, גם בתגמול כספי, אבל גם בתשומת לב נכונה".
"אווירה נוצרת מתוחשה של שותפות, שאנשים שעובדים בין אם במשרד או במפעל או באולם הפיתוח הרגשה שהם חלק מהחברה, הם חלק מההצלחה, שהם מתוגמלים. התיגמול יכול להיות גם לפעמים במילה טובה. חוץ מזה, צריך גם להיות יחס אנושי, לדעת להתעניין גם בדברים האישיים של אותו מנהל או עובד שכפוף אליך, או לפחות בדרגה אחת, ולתת לו את התחושה שמקום העבודה הוא בית שני".
אולם לאוטמן מסביר כי היחס חייב להיות גם תובעני. "אתה חייב לקבוע תוכנית עבודה לכפופים אליך, למדוד אותם ולוודא שהם באמת ביצעו את זה", הוא אומר. "אצלי יש כלל: If you can't measure, don't do – הכול צריך להימדד".
"צריך מקצוענות, צריך מנכ"ל אופטימי שיודע להאציל סמכויות, יודע ליצור מוטיבציה אצל הכפופים לו, יודע לשתף אותם בהחליטות ולתת להם תחושה שהם שותפים להחלטות, יודע לתגמל אותם כראוי. מי שידע לעשות זאת, ויש לו גם יכולת שיווקית, אז בסופו של דבר יצליח. בשביל כל זה אתה צריך להיות אופטימי, להאמין שתצליח".
לקחת סיכונים
"אופטימיסט צריך להיות מספיק אמיץ לקחת סיכונים, אבל בתנאי שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא מכיר את הענף, שהוא בעל מקצוע ושהוא עם רגליים על הקרקע".
בתחילת שנות התשעים קרא לאוטמן את המפה מוקדם והבין שיהיה צורך להוציא את המתפרות מישראל כדי לשמור על התחרויות. כיוון שהבין זאת מספיק מוקדם, לאוטמן יכול היה להוציא את המפעלים בתהליך הדרגתי. לכן, הוא החליט לקחת סיכון ולנסות לייצר במצרים. "היינו הראשונים שירדנו למצרים", מספר לאוטמן. "היה גם היבט של הרצון שלי לקדם את השלום ולהוכיח שהשלום הוא אמיתי".
"היתה פה קצת תעוזה ולקיחת סיכון, לא בדיוק ידעתי איך זה יתקבל פוליטית", הוא מספר. הוא פתח מפעל זמני עם שותף, ולאחר שלא נתקלו בשום בעיות מיוחדות פתחו שם מפעל גדול, שמעסיק היום 4,000 עובדים.
"מנהל חייב להיות אופטימי ולהאמין שמה שהוא עושה נכון ויביא לו תוצאות טובות. מנכ"לים פסימיסטים חושבים רק לרבעון אחד ולא מסתכלים קדימה. אני לא מסתכל רק שנה אחת אלא כמה שנים, וגם לפעמים צריך להקריב שנה אחת למען השגת מטרה קצת יותר רחוקה".