צילום: תקווה מהבד
1. המדען שמפיק דלק משמנים מטונפים
״כולם אמרו לי שאני הולך למסלול התאבדות״, מספר לי ד״ר סובחי בשיר. אני פוגש אותו באילת, בכנס ״אילת אילות לאנרגיות מתחדשות״ שהתקיים בתחילת דצמבר. כבר שמעתי רבות על המדען המוכשר משפרעם שהצליח להפיק דלק איכותי משמנים מטונפים. עד כמה מטונפים? כל כך מטונפים שלעתים הוא יכול לקבל אותם ללא תשלום. אלה שמנים שנאספים מהביוב ומסירי טיגון של מסעדות מהסוג שמעוניין לנצל כל שארית פוטנציאל טיגון של השמן הזול ממילא.
חברות ענק בכל העולם, הוא מספר לי, כבר ניסו וממשיכות לנסות להפוך שמנים כאלה לביו-דיזל ואינן מצליחות. אבל לבשיר יש בכובע שפן שלאחרים אין. אותו שפן שאפשר לו להקים חברה ששוויה הגיע למאות מיליוני דולרים, אחרי שכל ניסיונותיו למצוא עבודה כשלו.
אם היום קשה למדענים מהמגזר הערבי למצוא מקום עבודה, המצב בשנות ה-90׳ היה קשה אפילו יותר.
בשיר, עם מבט נינוח ודיבור רגוע, מספר לי על האכזבה שלו לאחר שחזר לארץ עם דוקטורט יוקרתי מהמכון השווייצרי הפדרלי לטכנולוגיה, מפוסט-דוקטורט בטוקיו, ולאחר מכן השלים פוסט-דוקטורט נוסף בטכניון. שום מוסד להשכלה גבוהה לא הסכים לקלוט אותו. גם התעשייה לא מיהרה לקבל אותו. ״אחרי שסיימתי את תואר המאסטר אמרו לי שאני אנדר-קווליפייד, אחרי הדוקטורט אמרו לי שאני אובר-קווליפייד״. אבל האכזבה שלו הפכה לשמחה גדולה לו ולרבים אחרים.
בשיר הקים בעיר הולדתו יחד עם שותף מרכז מחקר ופיתוח השייך למשרד המדע. המרכז אפשר לו לספק מקומות עבודה באזור, וגם להמשיך ולחקור בתחום המחקר שלו – אנזימים.
מכיוון שאנזימים מאיצים תהליכים כימיים, אפשר להיעזר בהם כדי לייצר כל מיני דברים. משתמשים בהם בתעשיית המזון כדי לייצר סוכר או גבינות למשל, נעזרים בהם בייצור נייר, ומשלבים אותם גם באבקות כביסה כדי שיסייעו בהסרת כתמים. אבל בשיר רצה לרתום את האנזימים למשימות חדשות ומאתגרות בסביבה שהם לא כל כך אוהבים – שמן.
״אם אתה לוקח אנזים״, מסביר לי בשיר את האתגר, ״או כל תא, ושם אותו בתוך שמן, הוא מפסיק לתפקד. הוא מת. אם בבית אתה רוצה לשמור גבינת לבנֶה למשל מחוץ למקרר, אתה מכסה אותה בשמן זית, כי חיידקים לא יכולים לחיות בשמן״.
ובכל זאת, החברה הראשונה של בשיר, ״זייתונא״, הצליחה להפיק מרגרינה משמן זית באמצעות אנזימים. החברה השנייה שלו, ״אנזימוטק״, הפיקה משמן דקלים תוסף מזון שמשפר את הזיכרון. היא גם הצליחה לייצר שומן דמוי שומן חלב אם, שנמצא היום באבקות חלב לתינוקות ובביסקוויטים שמשווקים בכל העולם.
איך הוא הצליח לעשות את זה? בשיר מסביר לי שכבר בתקופת הדוקטורט הוא הצליח לפתח טכנולוגיה שמאפשרת לו לעטוף את האנזים בחומר אחר, כך שלא יהיה במגע ישיר עם הסביבה החיצונית שלו. רק המרכזים הפעילים שלו, אלה שמשתתפים בתגובות הכימיות, נגישים לחומר הגלם שהם זקוקים לו.
אנזימוטק הונפקה ב-2014, והשווי שלה הגיע בשיאו ל-700 מיליון דולר. אבל כבר ב-2005, כשראה בשיר שהצלחתה של אנזימוטק כבר אינה תלויה בו, הוא פרש, מכר את המניות שלו בחברה, ויצא לגמלאות.
״אבל מדען לא יכול לשבת בבית״, אומר לי בשיר, ומחייך, ״וגם האישה לא סובלת אותך במטבח״. בשיר התחיל לחשוב על הצעד הבא. ״כמו שאומרים, אי אפשר למכור את אותה עגבנייה פעמיים״, בשיר מצחקק, ״אז הלכתי לכיוון של ביו-דלקים״.
האמת? לא רק העמיתים שלו, אלא אפילו בשיר לא האמין שזה הולך להצליח. אם שמן הוא סביבה מורכבת לאנזימים, אז ייצור דלקים זה אפילו מורכב יותר, כי הוא כולל כוהל. ״אם אתה רוצה להרוג חיידק או אנזים, פשוט תחשוף אותו לכוהל. כוהל זה מעקר״.
אבל בשיר היה במצב כלכלי נוח באותם ימים, והוא לא חשש לקחת על עצמו משימה מאתגרת במיוחד. ובמיוחד כשמדובר במשימה שהנחיצות שלה לעולם גדולה כל כך.
בשיר הפשיל שרוולים וניגש לעבודה. למרבה ההפתעה, הוא הצליח לייצר שכבת הגנה שמגינה על האנזים מהכוהל בדיוק כמו זו שהגנה עליו בפני השמן. ״אני בעצמי הופתעתי״, הוא אומר.
הדיזל שמיוצר בתהליך האנזימטי הזה יכול לשמש בדיוק באותו האופן שמשמש דיזל רגיל – להנעת מכוניות, ולהפעלת מכונות. הביו-דיזל הזה לא רק יכול להפחית משמעותית את התלות של העולם בנפט, אלא שהוא גם מאפשר להתמודד עם בעיה אקולוגית נוספת: היפטרות מפסולת השמן.
טרנס ביו-דיזל יצאה לשוק ב-2011 ומכרה באותה שנה אנזימים להפיכת שמנים לביו-דיזל ב-950 אלף דולר, ומאז המכירות עולות בכל שנה. אבל ב-2014 הם החליטו לשנות כיוון. במקום למכור אנזימים, הם החלו לייצר את הדיזל בעצמם, ופנו להקמת מיזמים משותפים עם יצרניות דיזל ברחבי העולם.
2. ״במודל שלנו יודעים להפחית שליש מהוצאות החשמל״
צילום: תקווה-מהבד