כיום זה עדיין נראה רחוק מתמיד – כל הניסיונות שנעשו עד היום לבנות סביבה כזו בחלל עלו בתוהו. לתוך המציאות הזו נכנסת ארמסטרונג, שמנסה לעשות משהו שונה לגמרי ממה שנעשה עד היום. היא מסבירה שעד כה הגישה להתיישבות בחלל הייתה ״מלמעלה למטה״: לוקחים כלי מסוים, יוצרים בתוכו סביבה עם אנשים, פרחים ודשא ושולחים אותו לחלל. ״הגישה הזאת לעולם לא תצליח לקיים סביבה לטווח ארוך״, היא טוענת.
המדענית שלמדה רפואה, כימיה ופיזיקה מתכננת גישה הפוכה: ״מלמטה למעלה״. היא מתכננת ליצור את האדמה בעצמה ולא סתם אדמה, אלא כזאת ש״תצמח״ כלפי מעלה, ותגדל את בנייני העתיד. הרעיון נשמע מעניין, אולם כדי להצליח בכך ארמסטרונג ועמיתיה החלו לבצע ניסויים בטבע, כאן על כדור הארץ, בסגנון הניסוי המפורסם של ״הארנב שזוהר בחושך״. בניסוי הזה נלקח חלבון מדנ״א של מדוזות והוזרק ביחד עם חומר פלורסנטי לתוך ביצים של ארנבת, מה שגרם לארנבת לזהור כשהחלבון נקלט בהצלחה בגוף הארנבים.
יש שיטענו שההתערבות בטבע הולכת לעתים רחוק מידי. האם הכול מותר בשם המדע, ומה יקרה לתרבות הרוחנית שלנו? ארמסטרונג טוענת בעצמה שהגבולות לפעמים מטושטשים.
מחברת בניינים לטבע
כשארמסטרונג הייתה בת חמש, היא הייתה בורחת משער ביתה באנגליה אל הגינה בלי שאימה תוכל למנוע זאת ממנה, והייתה בונה עולמות קטנים בצנצנות ריבה ריקות, וממקמת בהם יצורים מן הגינה. מכוסה בבוץ, היא רצתה להפגיש בין עכבישים, תולעים ונמלים ולגרום להם לתקשר ולחיות טוב יותר יחד. היא ניסתה לגרום להם ״לדבר אחד עם השני״ דרך ניסויים כימיים ממש, בהם היא הביאה מלח, מים ומקלות ובוץ שהיא חשבה שהם יאהבו. ״התמימות והאידאליזם שלי כמובן מעולם לא עבדו״, מספרת ארמסטרונג, ״ואימי הייתה מרוקנת את העולמות ששקעו בסוף כל יום. כשגדלתי, הבנתי שמה שניסיתי לעשות בצנצנת לא באמת יכול לעבוד בעולם הגדול״.