תמונה: Lcblum/Wikimedia ,Guillaume Piolle/Wikimedia
במשך עשרות שנים הסתובבו מיליוני מבקרים במוזיאון האופיצי בפירנצה והתרשמו מיצירות האמנות שנתלו על קירותיו. במיוחד משך את תשומת ליבם ציורו הלא גמור של לאונרדו דה-וינצ׳י – “הערצת חכמי הקדם״ – הנחשב לאחד משלושת הציורים החשובים ביותר באיטליה.
הציור מתאר את ישו כשהוא בזרועותיו של אמו, מרים הבתולה, בזמן שחכמי הקדם מגיעים לכרוע ברך בפניהם. העוברים ושבים לא יכלו שלא להתרגש מהציור, שבו נראה גם דה-וינצ׳י שצייר את עצמו, נכתב בפרשנויות של אנשי מקצוע.
אבל חוקר האמנות המפורסם, מאוריצ׳יו סרצ׳יני, היה סקפטי לגבי הפרשנויות המלומדות האלה. סרצ׳יני מגדיר את עצמו כמדען המשתמש בכלים טכנולוגיים כדי לאבחן יצירות אמנות. עד היום הספיק לבדוק אלפי ציורים, המפורסמים ביניהם של האמנים הגדולים בעולם כמו בוטיצ׳לי, קרוואג׳יו, רפאל ודה-וינצ׳י.
חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי
רצה הגורל, ובתחילת שנות האלפיים הוא הוזמן על ידי המוזיאון לבדוק את יצירתו המפורסמת של דה-וינצ׳י, רגע לפני שעברה רסטורציה. אבל אחרי מספר בדיקות שערך, הוא יצא בהכרזה דרמטית שחוללה רעידת אדמה בעולם האמנות: כל קשר בין הציור הזה, עליו נבנו מיתוסים רבים, לבין דה-וינצ׳י – מקרי בהחלט. דה-וינצ׳י רק רשם את השכבה התחתונה.
המסתורין שאפף את הציור אף הוביל את הסופר דן בראון לרקוח את תעלומת צופן דה-וינצ׳י בספרו המפורסם שיצא שנה לאחר מכן, ולשאוב את השראתו לאחת הדמויות מסרצ׳יני.
תופעה דומה מתרחשת בכל יום במוזיאונים ברחבי העולם – מיליוני אנשים נדהמים מציורים שאינם באמת מה שהם, אומר לי סרצ׳יני כשאני פוגשת אותו במשרדו המשקיף לנהר הארנו ופונטה וקיו המפורסם בפירנצה. “קחי לדוגמה את הלובר, שבשנה שעברה הוצף בכ-10 מיליון תיירים. רובם מתפעלים מהמונה ליזה, או מעשרות הציורים האחרים שמיוחסים לאמנים ידועים״.
ואתה טוען שהציורים האלה לא מקוריים?
״חקרתי עד היום כמעט 4,000 יצירות, אז תאמיני לי, הרבה ממה שאנשים רואים אינו מקורי. אני יכול לומר לך שיש הרבה חוסר ודאות ומסתורין מאחורי היצירות״.
״עלמה וחד קרן״ של רפאל, מסתיר סיפור אחר משחשבנו. / תמונה : Wikipedia
סיפור מסתורי שחשף סרצ׳יני וממחיש את דבריו, היה קשור בשאלה מדוע החליט האמן רפאל לצייר חד קרן, חיה סמלית מהאגדות, בציורו המפורסם “העלמה וחד הקרן״. כשסרצ׳יני סקר את השכבות השונות בציור, הוא גילה שהצייר בכלל לא צייר חד קרן אלא כלבלב. לאחר בדיקות נוספות גילה שרפאל לא צייר לא את זה ולא את זה, וששתי החיות נוספו אחר כך על ידי ציירים אחרים.
סרצ׳יני עובר בשלב הזה לטון מרוגש: “אגיד לך יותר מזה: בעולם יש 15-14 יצירות שהיסטוריונים של האמנות מייחסים לדה-וינצ׳י, אבל רק בשלוש מהן הרשו למדענים לגעת. וכאשר חשפתי את הרישום של דה-וינצ׳י שלא נראה במשך 500 שנה, מתחת לציור ‘הערצת חכמי הקדם׳, שחקנים ראשיים בעולם האמנות החליטו למחוק אותו לפני שלוש שנים. הם החליטו לעשות לו רסטורציה, לנקות אותו. יש גורמים אינטרסנטיים שלא רוצים שהאמת תצא לאור״.
“וזה לא נעצר במוזיאונים״, הוא ממשיך, “דבר דומה קורה עם יצירות האמנות שאנשים קונים בעשרות אלפי דולרים לבתיהם דרך בתי המכירות הפומביות. לאנשים אין מושג מה הם קונים באמת. בתי המכירות הפומביות יודעים שזה אולי לא אמיתי, אבל לא מדברים ולא רוצים שהאמת תצא לאור״.
למה המוזיאונים ובתי המכירות מסרבים לחשוף את האמת מאחורי היצירות?
“למה? אני יכול להגיד הרבה אבל אני מעדיף לעצור כאן״.
החיפוש אחר “הגביע הקדוש״
העניין שלי בסרצ׳יני התעורר כשפגשתי לפני כשנתיים את הרסטורטור והאוצר של מוזיאון תל-אביב לאמנות, ד״ר דורון לוריא, במעבדה הנמצאת בקצה מסדרון חבוי במוזיאון בתל-אביב.
לאחר שיחה קצרה שניהלנו, לוריא ניגש לקחת בידיו ציור השייך לאחד מתלמידיו של הצייר רפאל מתחילת המאה ה-16 והגיש לי אותו: “קחי״, הוא אמר בפשטות. תפסתי את התמונה בשתי ידיי, נבוכה ומהססת, כאילו החזקתי בתינוק שזה עתה נולד. “את יודעת למה זה כל כך כבד?״ שאל לוריא. “זה מכיוון שבתקופה הזאת ציירו על עץ מאסיבי. זאת אחת הדרכים לזהות שהציור מקורי”.
לוריא לקח ממני את הציור, הניח אותו על הכן, הציב מולו כיסא והורה לי: “שבי״. לאחר מכן הוא הניח על ראשי משקפיים מיוחדות שמגדילות פי 3 את הציור. “עכשיו תתחילי לראות דברים אחרת״, הוא אמר. “התבוננתי בדמויות הגדולות בציור וניסיתי שלא להתרגש יותר מדי. התנועות, הפנים, הצבע האדום, האם זאת הפעם הראשונה שאני באמת מתבוננת בציור? חשבתי.
על כן הציור שמולי הונחו סכינים הנקראים “סקאלפלי״ הדומים לסכיני מנתחים. “הרסטורטור מוריד איתם חומרים מיותרים מהציור״, הסביר לוריא, כשהוא אוחז בקיסם מלופף בצמר גפן. “בעזרת הקיסם, הטבול בחומרים ממיסים שונים, מורידים לכלוך מהציור כדי לחשוף את צבעיו האמיתיים״.
הציור המפורסם ״הערצת חכמי החסד״ של דה וינצ׳י, לא באמת מה שהוא נראה על פני השטח | תמונה : Wikipedia; ההגדלה: באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני
לאחר מכן ניגשנו אל מיקרוסקופ גדול, שמגדיל פי 16 עד 40 את הציור. לא רחוק ממנו, אני מבחינה בציור יפהפה של קאנאלטו על השולחן. לוריא מסביר שהוא הובא למעבדה לטיפול שבו יסירו את התיקונים שעשה הרסטורטור הקודם, תיקונים “שהזדקנו לא טוב״.
כשאנחנו מגיעים למכשיר האולטרה-סגול המונח בחדרון קטן במעבדה, לוריא אומר שהמכשיר מגלה אם מסתתרות מתחת לציור שכבות אחרות. הבדיקה מאפשרת לרסטורטורים לגלות למשל אם החתימה מזויפת. ציור חשוד מובא לבדיקת אינפרה אדום ורנטגן, בדיקות שבהם מתגלים פרטים מדויקים יותר.
המעבדה של סרצ׳יני בפירנצה נראית שונה לחלוטין מזו של לוריא. הבדל בולט ראשון הוא היעדר יצירות אמנות בחלל. בכניסה ממוקם פוסטר המעיד על פרויקט חייו של סרצ׳יני – החיפוש אחר הציור האבוד של דה-וינצ׳י, “קרב אנגיארי״. מלבד הפוסטר הזה, כל שאר החלל נותר לבן, ורק מכיל מכשירי דיאגנוזה שונים. כשסרצ׳יני פותח את הדלת בפניי הוא לבוש בחלוק לבן, המשרה תחושה שהגעתי לקליניקה או לפגישה עם אחד החייטים מ״בגדי המלך החדשים״.
למעשה סיפורו של סרצ׳יני מתחיל בפוסטר שתלוי במעבדתו. זהו ציור מיוחד שהפך לפרויקט חייו – חיפוש אחר יצירת המופת של לאונרדו דה וינצ׳י, “קרב אנגיארי״, שנעלם לפני כ-500 שנה. תיעוד היסטורי רומז שהציור הענק נצפה לאחרונה באולם ה-500 בפלצו וקיו שבפירנצה, ונחשב בתקופתו ל״פסגת הרנסנס״ ו״צורת האמנות הגבוהה ביותר שנוצרה אי פעם״.
העתק של ״קרב אנגיארי״ של האמן פטר פאול רובנס. / תמונה : Wikipedia
״קרב אנגיארי״, אותו גביע קדוש של עולם האמנות, מתאר סצנת קרב עם סוסים שנערכה בעיירה ששמה אנגיארי, בשנת 1440. בתיעודים כתוב כי דה-וינצ׳י הוזמן לתעד את ניצחון הקרב בציור על קיר של אולם ה-500, בזמן שמיכלאנג׳לו הוזמן לצייר קרב אחר על הקיר שמולו.
שני הציורים נותרו לא גמורים, מיכלאנג׳לו הפסיק לצייר בשלב מאוד מוקדם של הסקיצה ולאונרדו נטש את הציור בשלב מתקדם כדי שהביקורות יהללו ואמנים ומבקרים מכל האזור יגיעו לראות ולכתוב על יופיו. אחד מהם היה הצייר פייר פול רובנס שהגיע לצייר את היצירה. עם זאת, כ-50 שנה לאחר מכן, אמן רנסנס אחר, ג׳יורג׳יו וזארי, הוזמן על ידי משפחת מדיצ׳י, לצייר על קירות האולם.
כשסרצ׳יני הגיע בשנות ה-20 לחייו לאולם ה-500 בעל הקירות הגבוהים, בחיפוש אחר היצירה, הוא לא ידע דבר על מיקומו של הציור. הוא אפילו לא ידע אם הציור בכלל שם. אבל אז כשעלה על הפיגומים כדי להתבונן באחד מציורי וזארי מקרוב הוא הבחין ברמז, כיתובית קטנטנה שהצייר השאיר על דגל ירוק: “cerca trouva״ ובעברית “חפש ומצא״.
״למה שמישהו יכתוב משהו כזה כל כך גבוה בציור, במיקום שאף אחד לא יכול לראות?״, שאל את עצמו.
23 שנה לאחר מכן, בשנת 2000, סרצ׳יני חזר לאולם ה-500 והפעם הביא איתו ציוד: קרני לייזר ומכ״ם, שבאמצעותם סרק את האולם וגילה שצורתו המקורית השתנתה בתקופה שווזארי צייר על קירותיו.
תמונה (משמאל): באדיבות מאוריצ׳יו סרצ׳יני
הסריקה חשפה דלתות נסתרות, חלונות חבויים ואפילו גרם מדרגות חשאי שהיו קיימים במבנה המקורי, שבתוכו יצר דה-וינצ׳י את “קרב אנגיארי״ שלו. ואז חלה תפנית. בעזרת גלי רדיו סרצ׳יני הבחין בפתחי אוויר מאחורי הקיר שווזארי כתב עליו “חפש ומצא״. האם זה מקרי? סרצ׳יני חשד שכאשר וזארי, שהיה מעריץ גדול של דה-וינצ׳י, קיבל על עצמו לצייר על קירות האולם, הוא בנה קיר שיסתיר את היצירה וישמור עליה, שעליו הוא יוכל לצייר בחופשיות.
סרצ׳יני הבין שכדי להוכיח שיש שם קיר שמאחוריו הציור של דה-וינצ׳י, הוא יהיה חייב לקדוח חורים בציור של וזארי ולגלות מה יש מאחוריו. פעולה שעשויה להרוס יצירת אמנות חשובה אחת, למען גילויה של יצירת מופת שאין יודעים בוודאות שנמצאת שם.
אך המהנדס העקשן לא ויתר. ב-2004 הוא נסע לאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בה למד, ופתח מחלקת מחקר המתמחה במדעי ההנדסה בתחום המורשת התרבותית. המחלקה מפתחת חידושים טכנולוגיים שיאפשרו לו בין היתר לחשוב על הדרך הטובה ביותר להגיע אל הציור הנכסף.
ב-2011 שב לפירנצה והפעם עם תלמידיו. בתהליך מתוכנן ומוגבל קדח שבעה חורים בציור של וזארי, והחדיר בהם צינור עם סיבים אופטיים שהעביר תמונות דרך מצלמה שנמצאת בקצהו (תהליך הנקרא אנדוסקופיה). כך הוא הצליח לראות רסיסים של צבע אדמומי ושחור ולקחת דוגמיות.
“הרשויות עצרו את עבודתי בדיוק כשגיליתי בסבירות גבוהה שהציוד של דה-וינצ׳י נמצא שם״, הוא אומר לי.
מדוע הן עצרו אותך?
“הן חששו. חשבו שאני הולך להרוס את הציור של וזארי, או שהקרנות האולטרסאונד שעשיתי על הקיר ישפיעו על אנשים. יש כאן כל מיני אינטרסים נוספים מעורבים, כולל התנגדות רבה למדע מצד האנשים שמנהלים את המורשת התרבותית שלנו״.
אבל מוזיאונים גדולים דווקא מחזיקים מדענים לצד אנשים שמבינים בשימור. במקומות רבים הם עובדים ממש ביחד.
“נכון, אבל בדרך כלל תפקיד המדען הוא להיות האיש שנשאר במעבדה ועושה בדיקות כימיות. לא זה שבודק בעצמו את יצירות האמנות. יתר בעלי התפקידים במוזיאון מוגבלים בהבנתם המדעית. מנהל מוזיאון הוא כמו פסיכולוג. הוא לא מבין שום דבר במדע. והרסטורטור הוא כמו מנתח, אבל הוא לא יכול לעשות ניתוח איפה שהוא רוצה. מה שקורה היום זה שהפסיכולוג קורא למנתח ואומר לו ‘בבקשה תנתח את החולה הזה׳, מבלי שהוא מבין מה מצב החולה. זה קורה גם במקומות כמו מוזיאון המטרופוליטן. יש שם מאות יצירות אמנות שלא יודעים מה מצבן״.
מעורבים כאן גם אינטרסים כלכליים?
“כן. לעתים קרובות מוזיאונים מביאים רסטורטור כי יש ספונסר שרוצה לשלם על הרסטורציה. יש מקרים בהם מנהל המוזיאון מביא ספונסר ואומר לו: ‘תבחר את היצירה שאתה רוצה שנעבוד עליה, תשלם לי ואקשור את שמך ליצירה הזאת׳. זה כמו לשלם על ניתוח פלסטי של אדם כלשהו, בלי להתעניין בכלל במצבו הרפואי ואיך לשמור עליו בריא״.
כשפגשתי את ד״ר לוריא במוזיאון תל אביב הוא הציג דעה שונה. “בעבר הייתה אמונה שהמדע יספק תשובה לכל. חשבו שאם נבוא לכל תמונה, מכל העולם, ונבדוק אותה עם אולטרה סגול, רנטגן, אנליזה של פיגמנטים, ספירת טבעות גיל בעץ ובדיקה של פחמן 14, תהיה לנו מעין ‘מכונת אמת׳ ונחליט אחת ולתמיד מה אמיתי ומה לא. מה שאנחנו אומרים היום הוא שהמדע לא יכול לפתור את כל הבעיות.
יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה
“למדען באים אוצר המוזיאון, מנהל המוזיאון, בעל התמונה והרסטורטור ואומרים לו מה הם חושבים לעשות ומבקשים ממנו עזרה. זה בא מהניסיון שלנו וממה שאנחנו יודעים על האמן – ההתלבטויות והחרטות שהיו לו. כל מה שנגיד לא יהיה עובדה מוחלטת. אבל בסופו של דבר מה שנגיד, עם העיניים שלנו, המוח שלנו ותחושת הבטן שלנו, יהיה מה שיוחלט אחרון.
“למשל, ידוע לנו שיש המון תמונות שיוצרו בסטודיו של רמברנדט, מטר מן האמן עצמו, על ידי תלמידיו. וידוע גם שהיו מקרים שבהם רמברנדט הוסיף שתי משיכות מכחול משלו. כל התמונות של רמברנט עונות על אותם פרמטרים, על אותם פיגמנטים, הם משתמשים באותו בד, באותו סגנון – והמדע לא יכול להבחין בכך״.
שוק שמגלגל מיליארדים
בשנת 2000 החליטה חובבת האמנות לואיז מקברייד לרכוש ציור של האמן האוסטרלי אלברט טאקר דרך בית המכירות כריסטי׳ס, ושילמה עבורו 78 אלף דולר. אבל עשור לאחר מכן, כשניסתה למכור אותו, להפתעתה גילתה שהוא מזויף.
כשערכה בירורים, גילתה שלא קיים סעיף בחוק הקובע שבית המכירות אחראי לכך שמכר לה ציור מזויף, ושהסכם האחריות על הציור שנחתם היה לחמש שנים בלבד.
מקברייד יצאה למאבק משפטי נגד בית המכירות ונגד אנשים נוספים שהיו מעורבים בהטעיה, ותבעה מהם 118 אלף דולר. לאחר מאבק ארוך היא זכתה במשפט ובית המכירות נאלץ לשלם לה את שתבעה.
אדם אחר, אנגלי בשם וויליאם טוויטס, יצר קשר עם בית המכירות הפומביות סות׳ביס, כדי שיקבע את ערכו של מה שחשב שהיה ציור של קרוואג׳יו. בסות׳ביס קבעו שהציור שטוויסט מעוניין למכור הוא העתק טוב של קרוואג׳יו, שצויר על ידי אחד מתלמידיו.
בעזרת סותבי׳ס נמכר הציור ב-42 אלף פאונד לאספן, שהחליט לשלוח את הציור לבדיקה. להפתעתו, הבדיקה קבעה שזהו קרוואג׳יו אמיתי ששווה 10 מיליון פאונד. טוויסט, שתבע את סותב׳יס על הערכה שגויה, הפסיד במשפט.
“זה מביש כשאת מבינה איך מתנהל שוק האמנות שמגלגל מיליארדי דולרים״, אומר סרצ׳יני, “יש הרבה מאוד אנשים שרוצים לקנות יצירות בהרבה מאוד כסף, רבים עושים את זה כהשקעה והם לא יודעים מה באמת קורה״.
מה באמת קורה?
“סוחר האמנות, שהוא הדמות שמתווכת בין הקונה ליצירה, מבקש מהיסטוריון של אמנות לכתוב ייחוס. למשל, ‘היצירה הזו נעשתה בידי קרווג׳יו׳. כך הקונה יקנה את זה כקרווג׳יו. כשציור שווה הרבה מאוד
חוקר האמנות מאוריצ׳יו סרצ׳יני בהרצאה ב-TED / תמונה: TED Conference/Flickr
כסף, קל מאוד ללחוץ על היסטוריון של אמנות לכתוב אפילו מאמר נחמד. אבל זאת טעות. למה? כי לא הוכח שזה אותנטי. אם אתה לא מוכיח שזה נעשה במאה ה-17, באיטליה, עם פיגמנטים וטכניקות שקשורות לקרווג׳יו, לא הוכחת דבר. זה יכול אפילו להיות זיוף״.
וזה מה שקורה לעתים קרובות?
“זה מה שקורה בכל פעם. את הולכת לשם וקונה יצירת אמנות. איך את יודעת שהיא אותנטית? רק מכיוון שקנית אותה בבית מכירות ידוע? הם לא לוקחים אחריות על מה שאת קונה מהם. זה כתוב בחוזה. את זאת שצריכה להוכיח שזה אותנטי. זה עולם נוסף שלא רוצה מדע בתוכו, כי זה יפריע לעסקים. דמייני שלכל יצירת אמנות היית עושה בדיקת אותנטיות. הרבה מהיצירות שהם מוכרים לא יימכרו״.
גורם בכיר שעבד בסותבי׳ס בלונדון אמר לי: “בבוקר אחד היסטוריון של אמנות מקבל 5-4 ציורים ואין לו מספיק זמן לבדוק אותם כמו שצריך. שלא לדבר על בדיקות מעמיקות. תוך כדי עבודה הוא גם מטפל בפניות של אנשים שמביאים אליו ציורים״. מסותבי׳ס וכריסטי׳ס לא התקבלה תגובה.
״שם המשחק הוא סקרנות״, אומר סרצ׳יני. “הרצון ללמוד. אם לא יהיה לנו אכפת, לא יהיה לנו עתיד. אני מסכן את השם שלי בכל יום כדי לדחוף לכך״.