צילום: אלכס גורביץ׳
שלושה ילדים מסתתרים בתוך ענף עץ ענקי שנפל על האדמה, ושניים אחרים רוכבים מעליו. ״מה אתם עושים?״ אני שואלת. “זה חללית ואנחנו טסים לאיזשהו מקום״. ילד אחר שקוע בחפירה של תעלה ארוכה משופעת, שהוא כבר שפך לתוכה מים, ועכשיו היא נראית כמו נחל קטן זורם.
שלושה ילדים אחרים עסוקים בבניית מגדל מאבנים, כדי שיוכלו להגיע בעזרתו לענפים הנמוכים ביותר של העץ ולטפס עליו. המגדל מתמוטט כשהם עולים עליו. הם מנסים שוב ושוב לאזן את האבנים כך שיהיו יציבות יותר. אחרי ניסיונות רבים הם מצליחים לבנות מגדל יציב, עולים עליו ונתלים בצהלות שמחה על הענף. ילדים אחרים יושבים על מחצלת ומציירים. על מחצלת אחרת מפוזרות סלסלות עם קוביות מעץ, ספרים, וכלי עבודה כמו פטישים ומסמרים.
זאת המערה שלי״, אמרה הנערה לרון מלצר ולחברו. ״יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״
זוהי שעת המשחק החופשי בגן יער במצפה רמון. 34 ילדים, בגיל שלוש עד שש, מפוזרים במתחם גדול שחורשה דלילה מסמנת את גבולותיו משני צדדים, ומשני הצדדים האחרים גבעות תלולות סלעיות. זהו גן יחיד מסוגו בארץ, שיזם והקים רון מלצר, בחור צעיר, שקט ונעים הליכות, בתמיכה של המועצה המקומית ושל משרד החינוך.
בגן הזה יש המון מרחב, המון אוויר נקי, שמש ורוח שמלטפים את הפנים. אין צעצועים מפלסטיק, אין משחקי קופסה והילדים לא חוששים להתלכלך בבוץ ובחול. המבוגרים, מלצר ושתי גננות נוספות, במרחק מה מהילדים, משגיחים מרחוק, לא מתערבים במשחקים, והילדים ממעטים לקרוא לעזרתם, שקועים לגמרי במשחקים שלהם.
“כשהילדים שוהים הרבה זמן בחוץ הם לומדים איך מתמודדים עם איתני הטבע, איך אפשר לשחק בלי צעצועים ובעיקר הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם למצוא פתרונות לכל אתגר שהחיים יביאו״, מסביר מלצר.
אבל הסיפור על הגן המיוחד שמתנהל ביער, סיפור שעוד נחזור אליו, בכלל לא התחיל במצפה רמון שבדרום, אלא רחוק מאוד משם, בספרד. בתהליך “ריפוי אישי״ שעבר מלצר, כשגר תקופות ממושכות במערות ובאוהלים.
איש האוהלים
ילדים בונים מגדל מאבנים כדי לטפס על העץ | צילום: אלכס גורביץ׳
זה קרה לפני כשמונה שנים. רון מלצר פסע בזהירות בחשכה מוחלטת, בלילה ללא כוכבים, כשרק צללית הנערה שצעדה לפניו בצעדים קלים ובטוחים, סימנה בשבילו את הנתיב. הם התקדמו בדממה בשביל עפר, בזמן שנראה לו כנצח.
לפתע היא עצרה מול גוש כהה, הדפה בתנופה משהו שנראה כמו דלת, ובבת אחת מלצר מצא את עצמו בתוך חלל גבוה ורחב ידיים. באור הנרות הרך אפשר היה להבחין במעומעם בחללים נוספים. חמימות נעימה עטפה אותו, בניגוד לקור העז שבחוץ. “זאת המערה שלי״, אמרה הנערה למלצר ולחברו. “יש כאן מזרנים, ואתם יכולים לישון כאן הלילה״.
זו הייתה המערה הראשונה בדרום ספרד שמלצר הגיע אליה. אחרי טיול ממושך באירופה, שבו הוא לא היה בטוח מה הוא מחפש, אולי לפני הכול מנוחה ומרפא לגוף ולנפש, אולי חיים שהם קרובים יותר לטבע. למחרת בבוקר, כשהוא יצא מפתח המערה, נושם עמוק את האוויר הצח, ורואה מראש הגבעה את המרחבים הפרושים לרגליו, הוא ידע מיד שהוא הגיע סוף סוף למקום שחיפש. ״אפילו לא חזרתי לאסוף את החפצים שלי מהמקום הקודם שהייתי, פשוט נשארתי פה״, הוא מספר לאפוק טיימס.
מלצר מראה איך מרימים נדל לתוך קופסה | צילום: אלכס גורביץ׳
המערה הזאת הייתה התחנה המשמעותית הראשונה בחיפושים של מלצר אחרי צורת חיים שונה ממה שהכיר עד כה, קרובה יותר לטבע ורחוקה יותר מהנוחיות והפתרונות הקלים שמציעה לנו הטכנולוגיה היום.
מלצר גדל בחיפה, במשפחה שהוא מכנה ״אריסטוקרטית״. אבא איש עסקים, אימא רוקחת, בית מרווח ואמיד. בתיכון היוקרתי “הריאלי העברי״ שעל הכרמל, הוא בחר להגביר לימודים במחשבים וכלכלה מתוך מחשבה על קריירה. נראה היה שכל הנסיבות הונחו עבורו כדי שיצעד במסלול הנכון והבטוח.
אבל בתקופת השירות הצבאי משהו התחיל להשתבש. פתאום התחילו לנקר שאלות ותהיות. תחושת הבטן אמרה שאולי מה שנחשב להצלחה ואושר בחברה ובתרבות שלנו לא מדבר אליו. “האם התרבות הזאת שאנחנו חיים בה היא בכלל נכונה בשבילי, האם אני רוצה לחיות לפי הערכים שלה, שגורמים לי כל כך הרבה סבל״, הוא חשב לעצמו.
התהיות והמחשבות שלא הניחו למלצר גרמו לו לצאת למסע של חיפוש עצמי, בעולם בחוץ, ובתוך הנפש פנימה, שבמהלכו מכר פיתות ולבנה בפסטיבלים מוסיקליים באירופה, עבד בחוות, התארח אצל מקומיים שמצא דרך אתרי אירוח באינטרנט, וחי שלושה חודשים במערה בדרום ספרד, קרוב לעיר גרנדה. שם, בחיים בתוך המערה, הוא התחיל לגלות דברים שלא הכיר ומצאו חן בעיניו.
איפה נמצא האושר
החיים במערה הכו במלצר בעוצמה בכל החושים. “עד גיל 25 חייתי בתוך בית מבטון, שהוא חומר מת שמבודד אותך מהסביבה. כשאתה חי בתוך מערה, העשויה מחומר חי ונושם, אתה מגלה עולם שלם של תחושות ודקויות שלא הכרת קודם. פתאום הגוף והנפש מתעוררים לחיים, מתחברים לטבע שבחוץ, למזג האוויר המשתנה, לצלילים ולציפורים״.
הייתי הומלס לגמרי, חי במערה ואוכל משאריות של שווקים סיטונאיים, אבל בפועל זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי
כיוון שלא היה חשמל, מלצר, כמו כל אלה שהתגוררו במערות סמוכות, הלכו לישון כמה שעות אחרי השקיעה, בערך בתשע, וקמו בבוקר עם הזריחה. הם השתמשו בשירותים יבשים, שבהם הצואה הופכת בתהליך כימי לדשן שאפשר להשתמש בו. ופעמיים בשבוע הם עלו במעלה ההר לכנסייה שמאחוריה נמצא ברז המים היחיד בסביבה, ומילאו מים בג׳ריקנים.
״הייתי הומלס לגמרי, שחי במערה וניזון משאריות של שווקים סיטונאיים״, נזכר מלצר. “הייתה לנו צלחת כמו של לוויין עשויה מאלומיניום, שבמרכזה אפשר היה להניח סיר עם מים. כשכיוונו את הצלחת לשמש, אפשר היה לבשל עליה פסטה או משהו אחר. כשהייתה שמש בישלנו, וכשלא הייתה, לא בישלנו.
״זו הייתה אולי התקופה הכי מאושרת בחיי, יותר מאושרת מאשר כשהיו לי כל האמצעים הכלכליים. שם גם נפל לי האסימון שכשמוציאים מהמחשבה את העניין הכלכלי ולא צריך הרבה כסף, קיימת אלטרנטיבה לחיים מסוג אחר״.
אחרי שלושה חדשים במערה, מלצר חזר לארץ, ועבר לגור בשלוש השנים הבאות באוהל במצפה “כליל״ בצפון. “שם היה האוהל הראשון שגרתי בו. הוא היה מאוד ראשוני, עם יריעות שלא מתאימות לחורף״.
רוחצים את הפיילות לאחר הארוחה | צילום: אלכס גורביץ׳
מלצר שיפץ את האוהל, והוסיף לו מקלחת, שירותים ולצדו גינת ירק. האתגר היה רציני כי הוא מעולם, עד אז, לא החזיק מברג ביד ולא עשה כמעט שום עבודת כפיים. “גדלתי כמו רבים היום, אם משהו מתקלקל מביאים איש מקצוע שיתקן. אבל במקום כזה אתה פוגש כל הזמן את איתני הטבע: רוח, שמש, גשמים.
״אחרי גשם חזק אתה מבין שאתה צריך לעשות תעלת ניקוז יותר עמוקה; רוח מגלה לך שהמבנה לא חזק מספיק, ושמש מגלה שצריך מחסה. זו התעסקות יומיומית, ויש בה משהו חזק מאוד שמגלה לך את יכולותיך״.
איך התפרנסת כשהיית באוהל?
“עבדתי יום או יומיים בשבוע בשדה אורגני קטן לא רחוק מהאוהל תמורת 1,000 שקל בחודש. הסתדרתי עם זה לגמרי. את כל הירקות שהייתי צריך הייתי מביא מהשדה. בהמשך עברתי לאוהל אחר, קצת יותר משוכלל, ושם היו לי גם תרנגולות ועיזים״.
החיים הפשוטים קרוב לאדמה ולטבע, היכולת להתמודד עם אתגרים והביטחון שהתפתח אצלו שהוא מסוגל לעשות דברים שהוא רוצה, בניגוד לחוסר האונים שהוא הרגיש בעבר, עוררו במלצר את הרצון להעביר את המתנה הזאת הלאה, ובעיקר לילדים, וכך עלה בדעתו הרעיון לפתוח גן ילדים בתוך יער. מלצר לא ידע בזמנו שהוא למעשה מצטרף לקבוצה של אלפי גנים כאלה שקיימים כבר ברחבי העולם.
גן ילדים בתוך חורשה
לפני שהגענו לגן, הצוות עם הילדים הכינו ארוחת בוקר: פיתות אפויות על סאג׳ מבצק שהם הכינו, ירקות חתוכים ולבנה. אחרי הארוחה, קבוצה של ילדים וגננת רחצו את הכלים בפיילות.
ילדים אחרים, בקבוצות ויחידים, המציאו משחקים עם כל מה שהסביבה מזמנת: עצים, אבנים, זרדים, מים, בוץ.
״ילדים יודעים ליצור משחקים מתוך העולם הפנימי שלהם״, אומר לי מלצר. “הם נולדים עם הידע הזה. אני רואה אינספור משחקים כאלה שהילדים ממציאים, וכל שנה הילדים החדשים שמגיעים ממציאים עוד משחקים וכולם מלמדים אחד את השני. כאשר אנחנו נותנים להם כבר בגיל הצעיר הזה רק משחקים או צעצועים מוכנים, אנחנו מקבעים אותם לתוך תבניות מסוימות והם עלולים לאבד או לשכוח את היכולת הזאת״.
כשהתחלנו, ההורים לא תמיד היו מרוצים: ״הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?״
אני שואלת את מלצר האם אפשר ליצור סביבה יצירתית כזו, שמאפשרת משחק חופשי, גם בתוך מבנה רגיל של גן. “היתרון הגדול של השהיה בחוץ הוא שזו סביבה דינמית שמשתנה כל הזמן, והילדים חווים את השינווים האלה על בשרם״, הוא אומר. “עונות השנה, מזג האוויר, בעלי חיים, כל אלה מספקים כל הזמן אתגרים חדשים שהילדים פותרים בהדרכה של המבוגרים.
״איך יוצרים מחסה כשיש גשם או רוח או שמש, איך מדליקים מדורה ומכינים אוכל, איך מרימים אבן מבלי להיפגע מחיה שאולי נמצאת מתחת לאבן, איפה יש אבנים מתדרדרות שלשם לא הולכים. דרך האתגרים האלה הילד מפתח אמון וביטחון ביכולות שלו, הוא לומד שהוא יכול לסמוך על עצמו שימצא פתרונות במצבים מאתגרים״.
כמו על פי הזמנה, קבוצה של ילדים צועקת למלצר שהם מצאו נדל, חרק שלעתים עלול להיות ארסי. מלצר מגיע אליהם בריצה, מראה להם איך אפשר בעזרת זרדים להרים את הנדל בזהירות לתוך קופסה. יחד הם עולים לגבעה המסולעת, ומניחים את הנדל בין האבנים, רחוק ממרחב המשחקים שלהם. כדי להשלים את הפרויקט, הילדים מחליטים שהם רוצים לבנות לנדל בית מבוץ ומאבנים, ומקשטים אותו בזרדים.
שיחה עם ילדים שביקשו עזרה | צילום: אלכס גורביץ׳
אני שואלת את מלצר איך הילדים האלה מתחברים בסופו של יום למאה ה-21. “לכולם יש את המאה ה-21 בבית עם טאבלטים ואייפדים״, הוא עונה לי בחיוך של מובן מאליו. בבית כולם רגילים שלוחצים על כפתור אחד ונדלק האור, לוחצים על כפתור נוסף ונדלק המזגן. לוחצים על עוד כפתור ויש מחשב. אבל זה בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון הגוף שלנו שלאט לאט מתנוון, כי פיזית אנחנו כבר לא כל כך זקוקים לגוף פעיל ובעל יכולות״.
בגן הזה, במרחב הפתוח בחוץ, הוא רוצה לתת לילדים תחושה שהם יכולים להיות עצמאיים, לא תלויים בטכנולוגיה, אותה תחושת המסוגלות שהוא למד על בשרו בחיים במערה ובאוהל. “מעניין לראות שלילדים שמשחקים בבית בעיקר עם טאבלטים, קשה יותר ולוקח להם יותר זמן לפתח משחקים מהדמיון כשהם בגן יער״.
בעולם קיימים אלפי גני יער באירופה, ארה״ב ואוסטרליה. בישראל קיים בינתיים רק הגן יער במצפה רמון, זו השנה הרביעית.
היה קל לשכנע את ההורים לשלוח את הילדים לגן כזה?
״עברנו תהליך עם ההורים. התחלנו מיום בשבוע בחוץ ולאט לאט זה גדל לארבעה ימים בשבוע בחוץ ויומיים בתוך מבנה של גן רגיל. היו הורים שחשבו שזה יותר מידי: ‘הילד שלי כל היום ביער. מה הוא יהיה בסוף, צייד?׳ ואחרים חשבו שזה מצוין. היה הורה אחד שאפילו אמר: ‘אני רואה שלילד שלי יותר קשה בחורשה מאשר במבנה, אבל אני מברך על הקושי הזה. אני חושב שהאתגרים הפיזיים בחוץ והאתגרים המנטליים של יצירת משחקי דמיון טובים בשבילו, אז בוא נמשיך׳.
״אני מסביר להורים שלא משנה מה הילד יבחר לעשות בעתיד, לחיות ביער או להיות איש הייטק או עורך דין, חשוב שיהיה לו מרכז פנימי יציב ושקט של ביטחון עצמי ואמונה ביכולות שלו, שהשהייה בגן היער מקנה״.
ואיך מחלקת החינוך במצפה רמון ובמשרד החינוך הגיבו לרעיון שלך?
“סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי והם השתכנעו. לזכותם יאמר שלולא התמיכה של המועצה המקומית במצפה רמון ושל אגף הניסויים במשרד החינוך לאורך כל הדרך, הגן הזה באמת לא היה יכול להתקיים״.
לאן אתה רואה את הגן יער מתפתח בעתיד?
״אני עובר בסוף השנה עם משפחתי לצפון ומקווה לפתוח שם גן יער נוסף. ומי שקיבל השראה מהסיפור שלי ורוצה להמשיך את הקסם הזה של גן יער במצפה רמון ולהצטרף לצוות העובדים בגן, יתקבל פה בזרועות פתוחות״.
למידע נוסף על הגן אפשר לפנות לרון מלצר: meltzeron@gmail.com