גן העדן
 של צ׳יף פארמאסוסו

מפרץ Mapuna שלחופו שוכן הכפר | תמונה: באדיבות טל רם

מטוס הנוסעים הקטן מטרטר ונוסק במאמץ, ונוף האי שמתחתינו מתחלף במהירות מכפרי חוף ומטעי קוקוס לגבעות תלולות של ג׳ונגל פראי ירוק. אחר כך מגיע ים, כחול ויפיפה, מואר בשמש בוקר שצובעת עננים דקים.

לבסוף אנחנו מגיעים. לשם – לאי ירוק בים. אי שאף אחד עוד לא הרס, אי השייך למקומיים, יד ראשונה מאלוהים.

מבט מהאוויר על שרשרת האיים | באדיבות טל רם

ביציאה מן המטוס הג׳ונגל משמיע לנו מנגינה זרה, כאילו די.ג׳יי מסתורי שיחק בכפתורים בזמן שריחפנו, והמוזיקה עכשיו חדה ונקייה מדי. מניפים תיק על שכם, והשמש מכה. תחת עץ פיקוס ענק ליד מנחת העשב אנחנו עוצרים, מזיעים, ומחפשים סימן חיים. סוף סוף הגענו, אך החיוך הענק מפנה מקומו למבט תוהה: מה עושים עכשיו?

אפי (Epi), זה שם האי, אחד מ-82 איים המרכיבים את מדינת ונואטו הצעירה שבדרום מערב האוקיינוס השקט. מתגוררים בו 2,000 כפריים שחיים בשבטים בלי חשמל, מים זורמים, ביוב, או אספלט. בלי עיתוני חדשות, ובעיקר בלי להבין שהם זן הולך ונעלם.

בני ונואטו שפגשנו עד כה בעיר הבירה פורט-וילה היו חמים ושמחים. ניתן היה לחוש מהרגע הראשון ברוחב הלב של האנשים ששמחו לבלות איתנו ולארח אותנו בימים שהעברנו בעיר. מסתבר שהם זכו במקום הראשון בעולם במדד האושר, ונראה שזה רק גרם לחיוך שלהם לגדול.

את מדד האושר הלאומי, אגב, טבע והפיץ מלך בהוטן, ממלכה קטנה ומסוגרת ברום ההימלאיה. הוא קבע ארבעה פרמטרים לבחינה: צמיחה חברתית וכלכלית הוגנת ובת קיימא; שימור וקידום התרבות; שימור הסביבה הטבעית; וממשל תקין ואחראי.

בתים בשדרת כפר Murio | תמונה: באדיבות טל רם

יש מי שטוען שהזיותיו האוטופיות נבעו מחוסר בחמצן. אחרים משוכנעים שהמחשבה הנקייה היא תוצאה של היעדר זיהום אוויר.

בני ונואטו נחשפו לעולם רק במאות האחרונות. במהלך המאה ה-19 הם החלו לסחור עם זרים, ובשל איבה ששררה בין שבטים שונים, תוך זמן קצר עירבו המנהיגים המקומיים את הסוחרים הזרים במלחמות. הם דרשו להשתמש בתותחי הספינות כדי לרסק את כפרי יריביהם.

מאוחר יותר שבטים שלמים התפתו לצאת בעקבות נוכלים, נחטפו ונמכרו לעבדות באוסטרליה וברחבי הפסיפיק. קץ העבדות הגיע רק בראשית המאה ה-20 הודות ללחצים מתמשכים שהפעילו מיסיונרים מהכנסייה הפרסבטריאנית, שעמלו במרץ לחנך את הילידים על מילותיו של ישו: לאהוב ולחמול, לוותר ולהסתפק.

ב-1980, לאחר מאבק ממושך בשלטון הבריטי-צרפתי, זכו הילידים בעצמאות והצליחו לכונן שלום בכל רחבי המדינה. הם החליטו במודע לשמר את תרבותם הייחודית, של חיים מוכרים ופשוטים בחברה שבטית.

במקום להצטרף אל אופנת הקפיטליזם, הם נשארו בצד, בכפרים במעבה הג׳ונגל או סמוך לשפת הים. שבטים שלמים מתפקדים עד היום כמשפחה מורחבת של אחים ואחיות, אימהות ואבות, ובמקומות רבים הלבוש עדיין עשוי מעלים.

Mapuna Bay

בעודנו תוהים מכאן לכאן, ג׳יפ עצר על דרך בוצית צרה, והנהג הזמין אותנו בחיוך לקפוץ אל תא המטען הפתוח. נסענו צפונה בין גבעות פרא, ואדיות וחופים אל הכפר היחיד באי שזכה למידה מועטה של קידמה.

לאחר ימי הסתגלות אחדים טיפסנו ברגל אל קו הרכס המרכזי, וירדנו משם אל החוף המזרחי. עייפים ומזיעים הגענו לכפר קטן שלשפת מפרץ יפה, ובעודנו נחים על החוף, הגיעה אישה צעירה וחייכנית, מחזיקה תינוק בידיה ומלווה בשתי ילדות. “אני נקלה, ביתו של הצ’יף״, היא הציגה את עצמה בחיוך. “הבית שלי נמצא מעבר לשביל ואתם מוזמנים להישאר בכפר שלנו, כפר Murio״.

המארחת שלנו, נקלה, וילדיה – קנלי התינוק, רייצ׳ל הקטנה והלנה הפרועה | תמונה: באדיבות של טל רם

לאחר שעזרה לנו להקים אוהל תחת העצים, יצאנו יחד לצעוד ברחבי הכפר. מצדי השביל גילינו גינות מטופחות, עצי פרי, ואנשים בחצרות. ילדים התקבצו וטיפסו על עצים גבוהים כדי לקטוף ולהגיש לנו פירות משונים, ונשים זקנות באו ללחוץ את ידינו ולהחליף מילים חמות בשפה של כוונות טובות. נקלה הסבירה שמרבית בני הכפר נמצאים כעת במעבה הג׳ונגל, עוסקים בטיפוח הבוסתנים הרבים שחבויים שם.

הים נסוג ואנחנו יורדים אל חוף בזלתי. שם מתגלים שני מעיינות קסומים: האחד – בריכה עגולה ורדודה בין סלעי הבזלת, המיועדת לרחצה ולכביסה. השני, קטן יותר – לשתייה. נשים יושבות לא הרחק מאיתנו בצל, אורגות כפות דקלים וצופות על הים השקט הרוגע. צעירים וצעירות נעצרים על השביל ומציצים בחיוך ביישני.

בסך הכול גרים בכפר כמעט 100 אנשים, ובין החצרות עוברים שבילים צרים ואין למצוא אף גדר מלבד גדר חיה. במקום כבישים יש סירות קאנו קטנות ושבילים מבוראים שמקשרים בין הכפרים.

לקראת ערב קראה לנו נקלה אל חצר הבית כדי לקחת חלק בהכנת ארוחה חגיגית. בתפריט: Laplap (לפלפ). מנה גדולה ומשביעה שהכנתה נמשכת שעות. יחד קילפנו, שטפנו וריסקנו ירקות שורש ארוכים ולבנים בשם “יאם״, אספנו אגוזי קוקוס מרחבי החצר, וצפינו בנקלה מגרדת בסבלנות אין קץ את בשרם הטעים והלבן לתוך קערה גדולה.

מכינים Laplap לארוחת ערב חגיגית | תמונה: באדיבות טל רם

מדורה הוצתה, ועלים ענקיים הונחו לידה בשתי-וערב על הארץ. שכבה אחר שכבה כיסינו אותם בעלי כרוב, יאם מרוסק, ומעל הכול קרם קוקוס מבושל ועשיר שהופק בעמל רב, ומי ים מלוחים. הכול קופל לריבוע גדול ונקשר היטב.

בשלב הזה הופיע בחצר צ׳יף פארמאסוסו (Parmasusu), שנראה שמח ונינוח. הוא ניגש ובירך את שנינו במילים יפות ובחיוך ונתן לנו שני קוקוסים ענקיים שקילף והכין לשתייה. בלי שום גינונים הוא השתלב בעבודה, מסדר שכבת אבנים חמות מעל המדורה, מניח יחד עם אדם נוסף את הלפלפ במרכז, ומכסה את היצירה בשכבה נוספת של בזלת חמה. כשהלפלפ מוצא מן האש כולם כבר יושבים במעגל, מדברים ונהנים מדקות אחרונות של אור שקיעה.

הצ׳יף

יחד עם ציף פארמאסוסו, מנהיג מקסים וטוב לב | תמונה: באדיבות טל רם

תפקידיו של הצי׳ף רבים ומגוונים. כל אדמת המפרץ שייכת לו, והוא מחלק לחברי השבט זכויות שונות כמו קרקעות, אישורי דיג ואישורי בנייה. הוא האדם שאחראי על השלום ועל הסדר בקרב אנשי הכפר. אם הוא מרים עלה של קוקוס מעל ראשו מול אנשים שרבים, הם חייבים להפסיק בו במקום.

ב-2004, מספרת נקלה, ציקלון התקרב אל האי. הים עלה, והגלים התפרעו והגיעו אל סף חצר הבית שלה. רוחות אדירות נשבו, ענפים נשברו מכל עבר, עצים שלמים קרסו, ואנשי הכפר התחבאו בתוך בקתות העץ והתפללו. צ׳יף פארמאסוסו, היא מספרת עם ברק של גאווה בעיניים, מיהר אל הג׳ונגל לחפש עלה של עשב מיוחד שנקרא עלה-ציקלון, ויצא להתייצב מול הסופה. עם עלה הציקלון בידו הוא נעמד מול הים הגועש, והתחיל ללעוס ולירוק אותו; כישוף שנועד להסיט את הסערה.

לאחר שעות ספורות שככה הסערה. הכפר נותר על כנו, והחוף כוסה בגזעי עצים, שנשטפו שוב אל הים כבר בגאות הבאה.

שעת האנופלס 06:00

קמנו עם אור ראשון וראינו דאגה בעיניה של נקלה, מתחת לחיוך הרך. היא סיפרה שבתה, רייצ׳ל הקטנה, סבלה כל הלילה, רעדה בלי שליטה, הבטן שלה התנפחה וכאבה, והיא קדחה מחום. ההורים ניסו לצנן אותה עם מטליות ספוגות במים, וכעת המשפחה נערכה למסע רגלי במעלה הגבעה, לעבר המרפאה המרוחקת.

בשעת אחר הצהרים חזרו כולם וחיוך של הקלה על פניהם. רייצ׳ל נבדקה, ונמצא שהיא חולה במלריה. האבחון ותחילת מתן התרופה היו מוקדמים, ולכן רבים הסיכויים שהיא תתאושש.

אותנו זה הדאיג, והתחלנו לשאול שאלות. הסתבר שכמעט כל מי שחי באי חלה במלריה בזמן זה או אחר, ובחלק מן המקרים אנשים נפגעו קשה. במהלך היום הגיעה לבקר אותנו לורן, מתנדבת אמריקאית מחיל-השלום, יחד עם אביה המאמץ – הצ׳יף. לורן, בחורה מקסימה שהפכה עם הזמן לבת המקום, סיפקה לנו פרטים חשובים לגבי המחלה וההתמודדות עמה. מסתבר שבשנים האחרונות הקים חיל השלום ברחבי האי תחנות רפואת חירום קטנות, שבהן ניתן להשיג תרופה למחלה. היא גם הדגישה בפנינו שעם הופעת הסימפטומים צריך להזדרז לקחת את התרופה בשלב מוקדם ככל האפשר.

21:45

אני מתעורר מן השינה בתחושה מוזרה, ומרגיש קור וכאב במפרק הירך. ליבי מתעוררת ומכסה אותי בשמיכה שלה, מחבקת ומרגישה איך בין ידיה מתגברות הרעידות, ומתפשטות בעוצמה אל כל הגוף. תחושת קור פנימי נוראה אוחזת בי, ואני רועד בעוצמה ללא שליטה במשך רבע שעה. מיד לאחר מכן אני חש איך החולשה משתלטת עלי.

האם זו מלריה, למרות הכדורים שאנחנו לוקחים? שנינו חושדים שכן. החום מזנק בתוך חצי שעה ואני לוקח כמות כפולה של אופטלגין נוזלי. ליבי מתעקשת שצריך ללכת עכשיו למרפאה, אך אני שוקל להעביר את הלילה באוהל. החום ממשיך לטפס ועוד אופטלגין נספג במערכת הדם עד שאני משתכנע – צריך למהר!

חושך בחוץ, כולם כבר שכבו לישון. אני מבקש מליבי להעיר את המשפחה ואת לורן. בינתיים גשם מתחיל לרדת, ואז נעלם ושב לפרקים. אבי המשפחה יצא ברגל לכפר שנמצא במרחק 5 ק״מ במעלה גבעה גבוהה כדי למצוא נהג ג׳יפ.

באוהל

תחושת הגוף מעורפלת, כמו ענן של צמר גפן. רק הראש נותר ערני וחושב: הנה אנחנו, בקצה העולם, על אי קטן. במרחק 100 ק״מ נמצא אי קטן אחר, ובו בית חולים של מדינת עולם שלישי…

אני מתחיל להתכונן להמשך, חושב על המקום ועל המצב אליו נקלענו, ומהר מאוד מחליט שאין לי זכות להתלונן. אמנם אני בצרות, אבל לפחות עושה את הדבר שכל כך חשוב לי – מטייל, פוגש תרבויות אחרות, רואה מקומות מיוחדים… וזה הרי גורם לי לשמוח כל כך.

סמוך לאוהל לורן והמשפחה התקבצו והתייעצו ביניהם בטון מודאג. אני מציץ דרך הכילה שבפתח ומסתכל על המפרץ. כמה שהוא יפה הלילה. ליבי אהובתי על קו המים. מעליה ירח גדול מציץ מבעד לעננים, משתקף בגלים בפסים של כסף.

אני משתדל לאגור כוחות להמשך, ונזכר בשיחה בה שמעתי על ספר החיים והמתים הטיבטי. דיברו אז על כך שכל אדם צריך להיות מוכן לפגוש את המוות בכל רגע בחייו, בלי להצטער ובלי לכעוס. אז אני מתחיל להגיד תודה לאלוהים על עולם יפה כל כך, ולהתנצל על כך שאנחנו הורסים אותו. אני עוצם עיניים ומבקש עזרה. מבקש, אולי לראשונה בחיי, כוח משמיים שיחזק אותי ויעזור לי.

יוצאים לדרך

הג׳יפ מגיע לבסוף, ולאחר פרידה מרגשת מן המשפחה אנחנו יוצאים לנסיעה במעלה הגבעה, אוספים אחות מביתה, ומגיעים למרפאה. אח נוסף, אנטוני, לוקח לי דם לבדיקה ומודיע שהמיקרוסקופ יוכל לעבוד רק כשיופעל הגנראטור בבוקר. אז מה עושים בלי תוצאות הבדיקה? מתחילים עם הטיפול התרופתי במקום לחכות.

הלילה עובר כשבחוץ ניתך גשם עז. בבוקר אנטוני נכנס לחדר ומודיע שתוצאת הבדיקה חיובית. החדשות הטובות: התרופה החדשה, Coartem, נחשבת לטובה ביותר בעולם. הם קיבלו אותה במשלוח מיוחד לפני ארבעה חודשים עקב תחלואה רחבת היקף שפוקדת את האי.

אחרי שפע תודות אנחנו נפרדים מצוות המרפאה, ויוצאים דרומה בג׳יפ אל עבר המנחת. הנסיעה ארוכה וקשה עקב הבוץ הרב, אבל הנהג מצליח להתגבר וזוכה למחיאות כפיים. כשאנחנו מגיעים מתאמת החשש – אין מקום על הטיסה. אחרי שעה שלמה של מאמצים הדייל קורא לליבי ומודיע לה: “הצלחנו! יש לכם מקום על הטיסה״. נמצא מטוס אחר שמסוגל לאסוף שני נוסעים מהאי השכן, ויש לנו מקום!

מטוס הנוסעים הזעיר מתאמץ מאוד להתנתק מן הקרקע לפני שכר העשב מסתיים והופך לג׳ונגל פרוע. במשך שתי דקות הוא מקרטע נמוך מעל הים, ורק אז מתחיל לצבור גובה בקצב של צב. הים הכחול מנצנץ בשמש הצהרים, ותחושת ההקלה של שנינו עצומה. כאן בוונואטו, הגרוע ביותר וגם הטוב ביותר כבר מאחורינו.