עדר כבשים שועט אל עבר רכס ההימלאיה – תמונה שצולמה מהחלון הצדדי של המשאית עם החיילים, רגע לפני שהתחילה הדרמה / טל רם, שי כותן
לפני כעשר שנים, בין מסע למסע, ישבתי בבית הורי עם אבא ועם חבר-טייל שלו, עופר, ששימש מעין מנטור-דרכים עבורי באותה התקופה, ודיברנו על סיטואציות דוחקות שאליהן עלולים להיקלע בפינות מנותקות של העולם. אמרתי שאם באמצע טרק נידח יעצור אותי שודד חמוש, אתן לו בלי היסוס את הכסף שברשותי וגם אדריך אותו איך להשתמש במצלמה. הסיבה, אמרתי להם, היא שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד – מעבר לרכוש – שעדיף לוותר על כמה קליפות לא משמעותיות במיוחד.
שניהם, מלוחמי העבר של הארץ, לא כל כך הזדהו עם הקו הוותרני שלי.
עוד באותה השנה יצא לי לבחון באופן מעשי ויסודי את אותה תיאוריה – בטיבט.
אנשים גרים בתוך ההר המתפורר / טל רם, שי כותן
אל המסע השני בטיבט יצאנו, שלושה חברים, מגבולה המערבי של סין. עיר מוסלמית בשם קשגאר הנמצאת על דרך המשי הקדומה, שימשה לנו כמרכז התארגנות למסע של טרמפים אינסופיים במדבר בין מנזרים, אגמים, הרים מושלגים, וכפרי ימי ביניים זעירים. בלי להכביר במילים על הרפתקאות וחוויות מגוונות, אספר רק שיום אחד, לאחר כעשרה ימי נוודות רגלית ורכובה, תפסנו טרמפ עם חיילים סינים במשאית שלהם.
כשאני אומר טרמפ, הכוונה היא לשירות הסעות בתשלום, שנקבע על פי הנוהג העתיק של משא ומתן במסגרת הנורמות המקובלות. זו הדרך היחידה לעבור אלפי קילומטרים בדרכי עפר שכוחות, שלעתים יכול לעבור יום שלם מבלי שינוע בהן כלי רכב אחד.
עם המקומיים בטיבט / טל רם, שי כותן
בכל אופן, סגרנו על סכום לא מבוטל אבל בתחום המקובל, עם נגד סיני שמנמן ומחוספס, שהיה מבסוט מאוד מהאורחים שהזדמנו כך בדרכו. עשרה חיילים היו באותה משאית. לפני שעלינו, שמונה הצטופפו בקבינה – ארבעה מלפנים וארבעה בספסל הקטנטן שמאחורי המושבים, ושניים נוספים ישבו מאחור, במשאית הפתוחה, חשופים לאוויר ולנוף (מה שהיה אהוב עלי במיוחד באותן נסיעות).
היות והיינו אורחים בתשלום, עשו לנו כבוד, וכולם פרט לנהג-נגד ולאדם נוסף (שעבר למושב מרופד אחרי שישב פחות או יותר על תיבת ההילוכים) עברו לשבת מאחור, וליהנות מהבריזה.
הנסיעה התחילה בטוב, והנהג המאושר תיקשר איתנו כמיטב יכולתו, בשפע של חיוכים, וגרם לנו להשתמש בחלק ניכר מ-200-100 המילים הסיניות שהכרנו. באחת ההפסקות בנסיעה הממושכת, הוא העלה את נושא התשלום. להפתעתנו ואכזבתנו, הוא קבע שעלינו לשלם לו פי 3 יותר מכפי שסוכם. בשפת גוף עשירה ומעט מילים מובנות הוא הסביר לנו – בלי שום חיוך – שהתשלום שנקבע הוא עבור כל אחד מאיתנו, ולא עבור כולנו יחד.
עם המקומיים בטיבט / טל רם , שי כותן
מדובר היה על סכום לא מבוטל, לא כזה שמחזיקים בארנק. גם ככה הנסיעות הן החלק הכי יקר במסע, עוד לפני שחיילים סינים מחליטים לעשוק את הטרמפיסטים שלהם.
אחרי שהעניינים קצת התחממו, אמרנו שאם ככה, נרד בנקודת היישוב הבאה שבדרך (לרוב אוהל או מספר בקתות עלובות למראה שניתן למצוא אחת לכמה שעות נסיעה). הוא שלח אותנו בכעס אל אחורי המשאית, להראות לנו שהוא כבר לא מכבד אותנו.
בזמן שאנחנו מצננים את דעתנו וחושבים יחד באוויר הפתוח, המשאית המשיכה לנסוע, ושמנו לב דרך החלון האחורי של הקבינה, שמתנהל ויכוח סוער בין החיילים והנהג, שהיה גם המפקד. נראה היה שהם “מחממים״ אותו, ודורשים ממנו שלא יוותר לנו.
הנהג שהיה אדום מזעם, שלף סכין וצעק עלינו ‘תשלמו עכשיו!׳. אחד מעמיתיו נעמד לצדו עם מוט ברזל באורך 80 ס״מ
על אחד הרכסים המושלגים, בדרך המסועפת לטיבט / טל רם, שי כותן
ואז, בפתח ערוץ קטן, בדרך העפר במרחב השממה העצום, כשבקעה עצומה מפרידה בינינו לבין הרי ההימלאיה שמבצבצים ונראים בחדות באוויר הטהור במרחק 100 ק״מ, קרה הדבר.
המשאית נעצרה. המנוע הודמם, והחיילים קפצו ממנה במרץ. החיילים שישבו לצדנו מיהרו להצטרף אליהם, והנהג שהיה אדום מזעם, שלף סכין וצעק עלינו “תשלמו עכשיו!״. אחד מעמיתיו נעמד לצדו עם מוט ברזל באורך 80 ס״מ. שאר הקהל עמד לצדם ועודד אותם “לתבוע את המגיע להם״.
מה היינו אמורים לעשות בתוך הסיטואציה הזו? פשוט לתת להם את הכסף? האם זה מה שהיה פותר את הבעיה?
ראשית, אמרתי לעמית ולשי, אסור להרשות להם לטפס עם הנשק על המשאית. צריך לשמור על יתרון הגובה שלנו.
עם המקומיים בטיבט / טל רם, שי כותן
החיילים המשיכו לאיים עלינו מהקרקע, ואנחנו על המשאית, ניסינו לנהל איתם משא ומתן, בעיקר מתוך כוונה להרגיע אותם ככל האפשר. לאט-לאט הם התחילו להתיישב, ולבסוף התיישב גם המפקד והמשיך להתווכח איתנו תוך כדי שהוא חורש את החול עם הלהב ומצייר בקרקע הרכה בתנועות מתמשכות את הספרה 8 שוכבת.
דיברנו בינינו בניסיון להבין מה עושים, והחלטנו שיהיה מסוכן מדי לשלם את כל הכסף עכשיו, כי זה אומר שנצטרך להוציא את חגורות הכסף המוחבאות (לא היה לנו כזה סכום בארנקים), ואז יש סיכוי לא קטן שיתעורר בחיילים העצבניים הרצון לשדוד אותנו לגמרי. שמתי לב שככה העניינים נוטים להידרדר בדרך כלל, כשהדם מציף את הראש.
הבעיה מבחינתם היא שאם הם ישדדו אותנו הם יהיו עבריינים, והחוק לגבי פגיעה בתיירים הוא מאוד מחמיר. הם צפויים לעונש מוות אם יתפסו. אם המצב ידרדר לשוד של ממש, בכלל לא בטוח שזה יעצור רק שם. לכן החלטנו שאנחנו דבקים במה שהחלטנו קודם – נשלם את הסכום שעליו סיכמנו בהתחלה ברגע שנגיע לנקודת עצירה שאפשר לשהות בה.
אחרי דיונים ביניהם, החיילים החליטו שזה לא מקובל עליהם. הם קמו על הרגליים והתקרבו אל המשאית. הנהג וחברו התחילו לטפס, ובינינו עבר היסוס האם לעצור אותם בכוח, כפי שסיכמנו קודם.
כמו שקורה לעתים קרובות ברגעים דוחקים, התיאוריה היא אחת והמעשים שונים: ביקשתי שלא נתחיל מריבה. אף אחד מאתנו לא בעט בהם בדרכם למעלה, והם עלו עם נשקיהם שלופים מולנו.
עמדנו כך, חמישה אנשים, במעגל שקוטרו מטר וחצי, סכין שלופה ביד שלוחה לפנינו, ומוט ברזל כבד מוסט בשתי ידיים לאחור, מוכן לנחות על ראשו של אחד מאתנו כמהלך פתיחה.
אבא שלי, שהוא מורה ותיק לאומנויות לחימה, מלמד שהניצחון הטוב ביותר הוא זה שמושג ללא קרב. האם יש לנו עדיין סיכוי להימנע מאסון? קיוויתי שכן, והחלטתי לנסות.
שי, ככל שיש לו לב זהב, כך הוא גם קר רוח. בנוסף הוא איש אמנויות לחימה, כך שהאמנתי שהוא יזרום עם הגישה הפייסנית שלי. עמית, שהוא הרפתקן גדול, וגם נמרץ ובעל חוצפה, נראה לי כמו מי שאולי יהיה קצת יותר קשה לשכנע. בכל זאת ניסיתי.
התחלתי לדבר עם עמית ושי בטון הכי רגוע ושלו שיש, ואמרתי להם: לא יהיה פה קרב. אנחנו נרד מהמשאית לאט-לאט, הכי רגוע שאנחנו יכולים, ניקח את התיקים ונתחיל להתרחק.
הדיאלוג הרגוע בינינו איפשר לי להסביר לאחר מכן לנהג מה אנחנו הולכים לעשות. אמרתי לו, בפנים שלוות ובטון אוהב ככל שיכולתי, ובהרבה שפת גוף נינוחה, שהחלטנו להישאר כאן. אז אנחנו נרד עכשיו מהמשאית ונתפוס טרמפ אחר. תודה רבה ולהתראות.
צריך לקחת בחשבון שבסתיו הטיבטי הטמפרטורות בלילה יכולות לרדת אל מתחת לאפס, ולעתים אף יש שלג. לרדת באמצע שום-מקום במדבר, באחד הנתיבים הנידחים ביותר, זה לא מעשה שגרתי. התכוננו מבעוד מועד לאפשרות של לינת שטח עם יריעת ניילון וחבלים, כך שהאמנו שנסתדר.
כמי שתפס פיקוד, נתתי דוגמה אישית, והייתי הראשון לברוח מהסכנה. בנחת קפצתי מן המשאית הפתוחה, ובנחת ביקשתי משי שיעביר לי את התיקים של כולנו. בזמן שהוא מפנה את גבו בנחת לסכין ולאלת ברזל ומוריד אלי תיק אחרי תיק, כולם קפאו במקומם, עמדו והסתכלו.
לאחר מכן שי ירד, ולבסוף גם עמית. כולנו העמסנו את התיקים על הגב, אמרנו יפה שלום, והתחלנו להתרחק, תוך שמירה על חיוך ווידוא שאף אחד לא בא בעקבותינו.
המשכנו להתרחק בהליכה איטית אל עבר שלוחה שעלתה מפתח הנחל הקטן. ולאחר שהתרחקנו קמעה, המשכנו לעקוב במבט אחר תנועות החיילים, שהתארגנו בהדרגה להמשך תנועה, וחייכנו בינינו בהקלה. אחרי דקות ספורות הנהג הניע את המשאית והתחיל לנסוע.
אבל אז המשאית נעצרה. רגע ארוך לאחר מכן, דלת הנהג נפתחה, ולאט ירד ממנה הנהג-מפקד, זה ששבע דקות בלבד לפני כן איים לדקור אותנו בסכין. הוא פנה לכיווננו ובתנועה קצת מגושמת, שנראתה אפילו מבוישת, התחיל להתקרב. ראינו שהוא מתאמץ לחייך, כשצעק אלינו וסימן בידיו “בואו! בואו!״.
הסתכלנו אחד על השני, ואז נופפנו לו בידיים לשלום, וצעקנו וסימנו בחזרה. “תודה. זה בסדר. אנחנו נישאר כאן. אתה יכול להמשיך לנסוע״.
הוא המשיך להתקרב לעברנו ולומר “לא, לא, זה בסדר. בואו. בואו ניסע״.
שמנו לב שהוא סמוק, אבל לא מכעס אלא מבושה. שפת הגוף שלו – החיוכים, התנועה המגושמת, חוסר הביטחון – הביעה חרטה יותר מאשר כל דבר אחר. נראה היה שבדקות הספורות שעברו, החבורה כולה הבינה שנעשתה שם טעות מרה, והם הרגישו לא טוב עם עצמם, גם עם ניסיון התקיפה וגם עם הנטישה שלנו בשממה.
הסתכלנו אחד על השני, מנסים לקרוא במבט מה כל אחד חושב. בינתיים הנהג התקרב עוד, וקרא אלינו, “בואו. זה בסדר. תשלמו את המחיר המקורי, את מה שאתם אמרתם״. התלבטנו עוד כמה שניות בינינו, ונראה היה שכולם מרוצים מהרעיון. קראנו אליו בשמחה “בסדר!״ והתחלנו להתקרב.
הוא סימן לנו לעלות אל אחורי המשאית, והתיישבנו שם, ליד 3 חיילים, שנראו נינוחים ושמחים מהתפתחות העניינים.
נסענו יחד במדבר היפיפה ולקראת הערב הגענו אל היעד המתוכנן, עיירה טיבטית קטנה, ששמה צוין על מפת 1:1,500,000 שהייתה בידינו. שם ירדנו ונפרדנו לשלום מן החיילים, והלכנו לאכול משהו.
בעיירה הייתה תנועה מוגברת של חיילים ושוטרים. כנראה היה שם בסיס קטן שלהם. הלכנו אל שוטר במדים ייצוגיים כדי לשאול אותו כמה שאלות לגבי המקום.
בעודנו מדברים, הנהג-מפקד עבר לידנו ופתאום שם לב לכך שאנחנו מדברים עם שוטר. הוא נדרך לפתע, וחייך חיוך מתוח. חייכנו בחזרה והמשכנו בשיחה. בינתיים הנהג הגביר את צעדיו, פנה לאזור חנייה, התחיל לרוץ בפאניקה, ונעלם מעינינו. לא ראינו אותו מאז. יכול להיות שמרוב פחד הוא וקבוצת החיילים עזבו את המקום עוד באותו הערב.
היום אני חושב שבכלל לא היה לי על מה לשמוח. כל מה שהיה בינינו יושב עד לסיום אותה הנסיעה. לאחר השיעור הקשה שהוא עבר בהצלחה, בסופו של דבר, וגם עזר לנו מאוד, לא היה צריך להיות בליבי עוד מקום לטינה כלפיו.
אבל כך היה.
כשהתכתבתי בנוגע לסיפור עם ידידה טובה, שטיילה לבדה במשך שנים רבות ברחבי העולם, היא אמרה לי שהפילוסופיה שלה בנוגע לאנשים היא מאוד דומה לזו שבה השתמשנו, והיא עזרה לה לצלוח מספר סיטואציות לא פשוטות בשלום. היא הצליחה לשים את הרעיון במילים שמאוד מצאו חן בעיני: “ברגע שמצליחים לחדור את ההגנות, ולגעת בנפש של מי שמתעמת איתך, הוא כבר לא רוצה לפגוע בך, כי אם יעשה זאת, הוא יפגע גם בעצמו״.
בגין וסאדאת הבינו את זה לאחר שנים רבות. אחרי שסאדאת בא לבקר בישראל והמנהיגים החלו לדבר, נפרצו ההגנות בעם, ואנשים התחילו לחשוב פחות במושגי “שלי/שלך״ ויותר במושגים כמו “שלנו״, “אחריותנו״, “עתיד ילדינו״. פתיחת הלבבות הזו, שהדהדה במדינות, היא שעזרה להבשלת התנאים לכינון שלום.
הפילוסופיה הזו, מסתבר, יכולה להיות טובה לא רק למטיילים עם תחושת אחריות קצת מפוקפקת, אלא גם למדינות.