ניסויים במעבדה Biocurious שבעמק הסיליקון, במעבדה קהילתית בבוסטון ובפריז | תמונה: Jeanbaptistparis/Flickr
תחשבו שבמורד הרחוב הייתה לכם מעבדה ביולוגית מתקדמת שתוכלו לעשות בה מה שתרצו, בלי שום צורך בהשכלה אקדמית או בהכשרה מיוחדת. תחשבו למשל שגילו לכם בגוף, חלילה, גידול סרטני. אתם מבקשים לקבל חלק מהתאים הסרטניים שהוציאו לכם בביופסיה, ולוקחים אותם למעבדה השכונתית שלכם. בעזרתם של כמה חברים חובבי ביולוגיה, שמתגייסים מיד לעזרתכם, אתם מתחילים לעשות ניסויים בתאים הסרטניים של עצמכם: מה מחליש אותם? מה משמיד אותם? אולי עשבי מרפא מסוימים? אולי סוגי מזון כלשהם?
זה אולי נשמע רחוק, אבל מעבדות שכונתיות כאלה צצות כיום בזו אחר זו ברחבי העולם, ובקרוב גם בישראל.
כל מי שיודע למדוד כמויות, לשקול ולערבב, יכול לעשות ניסויים בביו-טכנולוגיה, במעבדת ביולוגיה קהילתית
בארץ, בינתיים, ניסויים כאלה אפשר לעשות רק במעבדה מקצועית, למשל במכון ויצמן, שם אמנון דפני, מדען עם תואר שני ממכון ויצמן היה יושב מול צלחת ניסויים, ומפזר תאים סרטניים שנלקחו מחולת סרטן השד בכל אחת מהשקערוריות הקטנות שבצלחת. אחרי זה הוא היה מוסיף להן תרופה, כל פעם אחרת, כדי לבחון את השפעתה על התאים הסרטניים. ״אין בעיה להשיג את התרופות האלה אפילו ללא תשלום״, הוא מסביר לי, ״חולים רבים נפטרים ונשארות תרופות שאין מה לעשות איתן״.
ניסויים במעבדה Biocurious שבעמק הסיליקון, במעבדה קהילתית בבוסטון ובפריז | תמונה: François–Digital/Flickr
דפני הוא גם מטפל ברפואה סינית. יום אחד הוא חשב לבחון את השפעתם של צמחי מרפא שונים על תאים סרטניים, בדיוק באותה שיטה. כך הוא גילה למשל שהשורש הסיני ״באי-שאו״ מחסל תאי סרטן שד מסוימים, אבל על תאי סרטן שד אחרים אין לו כמעט שום השפעה.
״מתפרסמות חדשות לבקרים כתבות על צמח חדש שמחסל סרטן״, הוא אומר. ״יכול להיות שמישהו ייקח את הצמח הזה ולא ירגיש שינוי. הוא יספר למישהו אחר שהתחיל לקחת את הצמח ושהוא לא עובד, וגם הוא יפסיק, אבל דווקא לאותו אדם הצמח יכול היה לעזור״.
כמה קשה לעשות את הניסויים האלה? צריך רקע מדעי?
״הייתי אומר שזה לא הרבה יותר מסובך מבישול. זה אולי לא פשוט כמו להכין חביתה, אבל זה גם לא לבנות חללית. אדם שזה חשוב חשוב לו, יכול לראות סרטוני הדרכה, לקבל הדרכה במעבדה הקהילתית, ולאחר כמה ניסיונות יצליח להעמיד ניסוי ולקבל תוצאות אמינות״.
דפני מסביר שהדבר הקשה באמת, לאדם החולה במחלה למשל, הוא לשלם הון עתק למקצוען או למחקר אקדמי מסורתי. לכן הוא רוצה להעביר את הידע והכוח של המעבדות המקצועיות, כמו זו שהוא עובד בה, להמונים. כך יוכלו אלפי בני אדם רגילים לבצע ניסויים על המחלות שלהם במעבדות שכונתיות, ואף להעלות את תוצאות הניסויים לאינטרנט, לטובת חולים אחרים ברחבי העולם.
בסוף מפגש הביו-האקרים הישראלי, אחד המשתתפים החדיר שבב זיהוי לתוך כף ידה של בחורה צעירה
| תמונה: Ben Kaminsky
פגשתי את דפני במפגש הראשון של קהילת הביולוגיה "עשה זאת בעצמך" בישראל. כ-50 חובבי ביולוגיה וטכנולוגיה התקבצו באמצע אפריל בתל אביב כדי להתחיל לקדם את החזון של מעבדות ביולוגיות שכונתיות או קהילתיות בישראל – כל אחד ממניעיו הוא. היו שרצו למצוא פתרונות לגידולים חקלאיים, אחרים התעניינו ביצירת אורגניזמים מהונדסים גנטית. חלקם אפילו רוצים לחבר את הגוף שלהם לטכנולוגיה, ולהפוך לסייבורגים. בסוף המפגש כולם צפו בסקרנות בהשתלה של שבב זיהוי בכף ידה של בחורה צעירה, שבוצעה על ידי חובבן.
המקום שבו התקיים המפגש, ״תאמי״ (Tel Aviv Makers International), הוא עצמו למעשה מעבדה קהילתית. זהו מרחב עבודה שיתופי או ״האקר-ספייס״ או ״מייקר-ספייס״ – מקום שאליו מגיעים מייקרים, אנשים יצירתיים שרוצים לייצר כל מיני דברים. שם הם חולקים כלי עבודה ומשתפים בידע ובניסיון שלהם. ב״תאמי״ יש כיום ציוד מגוון לעבודה באלקטרוניקה, מדפסות תלת ממד, ציוד לעבודה בעץ ובמתכת, אבל מה שעדיין אין ב״תאמי״ זה ציוד ביו-טכנולוגיה, דבר העשוי להשתנות בקרוב.
ניסויים במעבדה Biocurious שבעמק הסיליקון, במעבדה קהילתית בבוסטון ובפריז | תמונה: Sean Ness/Flickr
ניסויים בסושי
מעבדות קהילתיות שמתמקדות בביולוגיה מתפשטות כיום ברחבי העולם. יש המכנים אותן ״ביו-האקרספייס״, או מעבדות ״ביולוגיה עשה-זאת בעצמך״. אחת הראשונות שבהן הייתה ״ג'ן-ספייס״ שבברוקלין. נורית בר שי הישראלית, אחת מהחלוצות של ה״ג'ן-ספייס״, הגיע למפגש בישראל כדי לשתף בניסיון שלה ולעודד את הקהילה הישראלית להקים מעבדות שכאלה.
בר שי סיפרה על התחלת הג'ן-ספייס. זה קרה ב-2009, בתקופת המשבר הכלכלי כשחברות רבות נסגרו. ״היה לנו הרבה מזל. חברות שפשטו את הרגל תרמו לנו את רוב הציוד שלהם. בנוסף, מצאנו באי-ביי ציוד במחירים מגוחכים״, היא סיפרה, והמשיכה להמליץ לנוכחים: ״כמובן, עם השנים אנשים יתחילו לתרום לכם ציוד – גם חברות, וגם אוניברסיטאות שעוברות לציוד חדש.
״בג'ן-ספייס אומרים שכל אחד יכול ורשאי להתעסק בביוטכנולוגיה, וגם חשוב לנו מאוד להפיץ את הידע באמצעות סדנאות ושיעורים. לא מספיק שיש לכם מעבדה – מקום פיזי זה דבר אחד. הרעיון הוא לבנות קהילה״.
בר שי סיפרה שאחת מהפעילויות שהם נוהגים לערוך הוא להביא להאקרספייס מדענים כדי לקיים דיונים. כל מי שיש לו שאלה, יכול לשאול את המדען ולקבל תשובות. אבל כפי שבר שי מספרת, לפעמים היו אלה דווקא המדענים שלמדו מהחובבנים. ״הרבה פעמים המדענים פשוט היו בשוק. אנשי ההאקרספייס היו אומרים דברים שהמדענים לא חשבו עליהם והציגו להם נקודות מבט חדשות. יש דברים שהמדענים פשוט לא חשבו שאפשר לעשות במעבדה״.
קייט סטוקל הייתה תלמידת תיכון כשישבה לאכול סושי עם אביה במסעדה בניו יורק. אביה, ד״ר מארק סטוקל, היה מחלוצי תחום ה-DNA Barcoding, טכניקה המאפשרת לזהות בפשטות את הזן שממנו נלקחה דגימת די-אן-אי.
נורית בר שי במעבדת הביולוגיה הקהילתית ג'ן ספייס שבברוקלין
| תמונה: Daniel Grushkin ;.dh/Flickr
בין טבילה ברוטב סויה לבין ביס של סושי, לפתע עלה רעיון במוחה של קייט. היא שאלה את אביה: ״האם אפשר לעשות ברקודינג לסושי?״ קייט גייסה חברה מבית הספר וביחד הן יצאו למסע מחקר טעים למדי. הן עברו בין מסעדות וחנויות, אכלו הרבה מאוד סושי, ולקחו דגימה קטנה מכל אחד מהדגים שהוגשו להן.
אחר כך הן שלחו את הדגימות למעבדה לבדיקת ברקודינג, וגילו שב-2 מתוך 4 מסעדות וב-6 מתוך 10 חנויות, הדגים שמכרו להן לא היו הדגים שהן ביקשו. דג הטונה הלבנה היוקרתי שהן קנו התגלה כאמנון מוזמביק שמחירו זול בהרבה. שבע מתוך תשע דגימות של מה שנמכר להן כדג פארידה התגלו כמגוון דגים שונים זולים יותר, ואפילו זן אחד המצוי בסכנת הכחדה.
כשהניסוי התפרסם ב-2008 הוא עשה רעש גדול בתקשורת. אבל כדי לבצע ניסויים דומים באותן שנים עדיין היה צריך לעבוד מול מעבדות מקצועיות. עם הופעתן של מעבדות ביולוגיה קהילתיות, עוד ועוד ביולוגים חובבים החלו לבצע בעצמם ניסויים דומים בהשראת התיכוניסטיות מניו-יורק. חלק שחזרו את ניסוי הסושי, וגילו שאכן במקרים רבים מסעדות וחנויות מרמות את הלקוחות. אחרים גילו שגבינות שנמכרות כגבינות עזים, במקרים רבים לא באמת מיוצרות מחלב עזים. היו גם שבדקו מזון חיות וגילו שאין בו את הבשר שמפורסם על האריזה. בדיקות כאלה הופכות להיות פשוטות ונגישות, ובקרוב כל אחד יוכל לבצע אותן במעבדות הקהילתיות שבסביבתו.
זהירות, וירוס מסוכן
דרק ג'קובי הוא עוד אחד מ״הפריקים״ לנושא. אחרי עשר שנים במיקרוסופט, הוא החליט לעזוב ולחזור ללימודים. אבל הפעם ללימודי ביולוגיה. ״ביולוגיה הופכת לטכנולוגית המידע החדשה״, הוא נימק את הסיבה בראיון לאפוק טיימס. בהמשך הוא נסע לעמק הסיליקון, והצטרף להקמה של המעבדה הביולוגית ״ביו-קיוריוס״ שהחלה את דרכה ב-2010.
״מכיוון שהיא בעמק הסיליקון, רבים באו אליה עם מטרות יזמיות. אחד מתחומי העניין המוקדמים ב'ביו-קיוריוס' היה קוסמטיקה. היו אנשים שייצרו אצות שמייצרות אסתזנתין, המשמש ליצירת תכשירים קוסמטיים. היו אנשים שניסו לייצר חיידקים שיפיקו ריחות מסוימים, או שהנדסו אצות לצרכי קוסמטיקה.
״היו גם פרויקטים לצורך למידה. למשל, הייתה קבוצה שהנדסה חיידקי אי-קולי כך שישנו את הצבע שלהם בהתאם לטמפרטורה, וכך יצרנו מד-חום בקטריאלי״.
אחד הניסויים החביבים על ביו-האקרים – להוסיף ליצורים גן שגורם להם לזרוח | תמונה: Daniel Grushkin ;.dh/Flickr
לאחר שג'קובי חזר לויקטוריה, קנדה, הוא החל לעבוד עם מייקרספייס מקומי כדי להוסיף לו יכולות ביולוגיות. לאט לאט הוא השיג עוד מכשירים, וקיבץ חובבי ביולוגיה.
ספר לי על דברים שקורים אצלכם עכשיו במעבדה.
״הגיעו ממבשלת בירה מקומית כדי לעשות ברקודינג למזהמים ולהבטיח שהבירה נשארת נקיה ולא מזוהמת. פרויקט אחר עושה הנדסה גנטית לאצות כדי להשתמש בהן כבסיס לביו-דיזל כך שיהיו יעילות יותר״.
הרבה אנשים מפוחדים מההופעה של המעבדות הקהילתיות האלה. הם חוששים שיוכלו לצאת משם דברים לא טובים.
״אני חושב שהמקום הגרוע ביותר לעשות בו משהו זדוני הוא במעבדה הזו. אתה לא יכול להיות בביו-האקרספייס בלי שיהיה מישהו שיגיד לך 'היי, על מה אתה עובד? ספר לי על זה'. אם הייתי רוצה לעשות משהו רע, זה בהחלט לא היה המקום הנכון לעשות בו את זה״.
זה לגבי משהו זדוני, אבל מה לגבי אנשים עם כוונות טובות שיעשו טעויות נוראיות?
״אני באמת לא מאמין שזה סיכון משמעותי. יש אולי דברים קטנים שיכולים לקרות – אולי מישהו ינסה לייצר חיידקים ליוגורט, והם יזדהמו וזה יגרום לאנשים לחלות. אבל הייתי אומר שהסיכויים שזה יקרה בביו-האקרספייס קטנים מאלה שזה יקרה במטבח של מישהו, כי אחרי הכול שם יש הכלים לבחון מה הם יוצרים, לעשות 'ברקודינג', ולוודא שזה לא חיידק מזיק שצומח ביוגורט.
הם הפכו עגלות לממכר מזון לעגלות לביצוע ניסויים ביולוגיים, ויצאו איתן לרחובות לבצע ניסויים יחד עם האזרחים
״קיים הנושא של הסיכון הסביבתי שמפחיד אנשים – החשש מיצירת אורגניזם מהונדס גנטית שעשוי לברוח מהסביבה של המעבדה – אלה מעבדות בדרגת בטיחות ביולוגית 1, מה שאומר שחייבים להשתמש רק באורגניזמים מוכרים, בלי סכנה לבריאות, ובלי סכנת שחרור לסביבה. למשל, כשעשינו את הניסוי על מד-החום הבקטריאלי השתמשנו בזן אי-קולי שלא יכול לשרוד בסביבה טבעית.
״אנחנו צריכים לעמוד ברגולציה קפדנית, ויש גם פיקוח של אנשי המעבדה. האם מישהו יכול להיכנס לביו-קיוריוס או למייקרספייס בוויקטוריה ולעשות ניסוי על אצה בלי לספר שזו אצה שיש לה בעיות סביבתיות, ושיש לו כוונות לשחרר את הזן הזה לאחר מכן? כן. אבל הוא יצטרך לשקר לגבי מה שהוא עושה, ובאופן מכוון להפר את הכללים. הסבירות שזה יקרה בתוך הקהילה שלנו, שבה כולם שואלים מה אתה עושה, נמוכה הרבה יותר מהסבירות שזה יקרה בגראז' של מישהו״.
רק שבמעבדות האלה יש הכלים, הידע והניסיון. בסופו של דבר הן מאפשרות לידע ולניסיון הזה להיות מופץ למגוון של אנשים שמקודם לכן לא הייתה להם הגישה לכך, ולאנשים האלה יש כל מיני מניעים.
״אני לא מאמין שהגבלת הידע היא הדרך למנוע סכנות טכנולוגיות. למעשה, אני חושב שנהיה במצב טוב הרבה יותר אם רמת הידע תעלה. כיום אנשים מפחדים מאוד מביולוגיה כי הם לא יודעים שום דבר עליה.
״פעם בחודש יש לנו שיעור של הנדסה גנטית עשה-זאת-בעצמך. יש אצלנו ילדים עם הורים שמגיעים ומייצרים את האורגניזם המהונדס הראשון שלהם. הם שמים גנים של מדוזה בחיידקי אי-קולי. אנחנו עושים את זה כדי לעורר את הדיון על מה זה אורגניזם מהונדס גנטית – זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות רע, יכולים להיות בזה סיכונים. אבל כשאנחנו עושים את זה, זה לא עוד המפחיד הבלתי ידוע, אלא דיון מדעי מעניין״.
היום יש שיח גובר שמתייחס להנדסה גנטית כמו כתיבה של קוד תוכנה. וכמו בתכנות, שינוי הכי קטן בקטע קוד אחד, יכול להשפיע על כל הקוד, וליצור באגים נוראיים. אז שינוי מסוים בגנום שהתכוונת לעשות, יכול ליצור באג, יכול ליצור שינוי שלא התכוונת אליו באורגניזם, לא?
״הוא יכול. אבל אני חושב שהבאגים יהיו הרסניים לתפקוד של המערכת, ולא אינקרמנטליים (שיגבירו בה תכונות, ב״ק). אין מערכת טובה יותר להנדסה גנטית מהאבולוציה הטבעית, וכל פעם שניצור משהו במעבדה, הוא יהיה פחות מותאם לסביבה הטבעית, מאשר אורגניזם שעבר אבולוציה טבעית. בוא ניקח לדוגמה את האצה לצורכי קוסמטיקה שדיברנו עליה. הייצור של האסתזנתין לוקח לה אנרגיה, מה שיגרום לה להיות פחות מותאמת, וכך היא פחות יכולה להתחרות באורגניזמים אחרים בסביבה, ואז בסביבה טבעית ככל הנראה היא פשוט תיכחד״.
ההנחה הזאת כבר לא תהיה תקפה אם נתחיל להשתמש בטכנולוגיה של "ג'ין דרייב", שמוודאת שהשינויים הגנטיים שאנחנו עושים יישארו לצאצאים.
״כן, זה נכון. ג'ין דרייב הוא תחום מדאיג, וככל שנכנסים לתחומים של טכנולוגיות מבוססות קריספר וג'ין דרייב, שבאמת יכולים לגרום להפצה של אורגניזמים עם שינויים גנטיים, נהיה חייבים להמשיך את הדיונים האלה. ככל שאני יודע, אף אחד בקהילת הביולוגיה עשה-זאת-בעצמך לא מתעסק במערכות ג'ין דרייב לעת עתה, והייתי רוצה שזה ימשיך כך, עד שהדיונים על הבטיחות של המערכות האלה יגיעו לרמה גבוהה הרבה יותר מהיום״.
ובינתיים, בישראל, הקהילה ממשיכה להתגבש, ולקבוע פגישות. יכול מאוד להיות שכבר בקרוב נראה את מעבדת הביולוגיה הקהילתית הראשונה בישראל.