תמונה: Oli Scarff-Getty Images_Fotolia
ערב המשבר הכלכלי של 2008, מי שהיה אז נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, מרווין קינג, נראה תשוש. בראיון שנתן לתקשורת הוא נשען קדימה על שולחנו כאילו הוא סובל מכאבי גב עזים, ובין נשימה לנשימה נשמע מוטרד עמוקות מעוצמת המשבר שהכה בשווקים. ״זו הקטסטרופה הכלכלית הגרועה ביותר שהייתה מזה 100 שנה״, הוא אמר.
אבל בשיחה שאני עורך איתו בחודש יולי האחרון, מי שהיה עד לא מזמן האיש החזק בכלכלה הבריטית, נשמע שונה לגמרי. כאילו השתחרר מהשרשראות שכבלו אותו אל כתלי הבנק המרכזי של אנגליה – מוסד עם פז״ם של יותר מ-300 שנה שנהוג להניח שהמציא את ״אמנות הבנקאות המרכזית״ – הכוללת התערבות בכלכלה באמצעות הדפסת כספים, קביעת שערי ריבית, פיקוח על המוסדות הפיננסיים ולמעשה כמעט כל מה שקורה בכלכלת המאקרו המודרנית.
קינג יושב כיום בביתו ומרגיש חופשי הרבה יותר לדבר על הבעיות בכלכלה העולמית ועל התהפוכות האחרונות שעוברת אנגליה ויעברו גם מדינות אחרות. מן הסתם, אם יש בעיות בכלכלה ובשיטות שלה, האנשים שנמצאים בתוכה הם הראשונים שישימו לב לכך. אלא שרוב הכלכלנים בסדר הגודל של קינג – שותקים.
מרווין קינג. "הבהרתי בכל פגישה פרטית, בין-לאומית ומקומית, שאלה הדעות שלי" | תמונה: Shaun Curry/AFP/Getty Images
כמובן שקינג אינו חריג שנפלט מהמיינסטרים של הכלכלנים. הוא הרי לא היה הופך לנגיד הבנק האנגלי אלמלא חונך באסכולות הכלכליות של תקופתו. בהתחלה בלימודי כלכלה רגילים בקינגס קולג' בקיימברידג' (מוסד שאחד מבוגריו הוא ג'ון מיינרד קיינס, אבי הכלכלה הקיינסיאנית), ובהמשך בלימודים גבוהים בהרווארד תחת הנחייתה של ג'נט ילן (כיום יו״ר הפדרל ריזרב האמריקני).
אולם בעת שירותו כנגיד הבנק המרכזי של אנגליה, תקופה שנמשכה עשור והסתיימה ב-2013, משהו קרה לו – קינג החל לחשוב מחדש על הכלכלה שלמד ועל היסודות שבבסיסה, וחיבר על כך ספר – The End of Alchemy. ״הניסיון שלי במהלך המשבר הכלכלי האחרון שינה את הדרך שבה אני חושב על כלכלה. לא רק על הבנקים ועל השווקים, אלא גם על דברים עמוקים הרבה יותר״, הוא מסביר לי בראיון.
״לורד קינג״, כפי שעוזרו מקפיד לכנות בהתכתבויות בינינו (על שם תואר האצולה שקיבל ממלכת אנגליה), אינו מחשיב עצמו רק ככלכלן מבריק וכמתמטיקאי מוכשר, אלא גם, ואולי אף יותר, כפילוסוף, כמתבקש מאיש האצולה הבריטית ומאדם במעמדו. על מדף הספרים בביתו הוא מחזיק את שייקספיר, גֶתה ואנשי רוח נוספים מהם שאב השראה, לצד ספרים של מדינאים בריטיים ואמריקנים ופסלים של בנג'מין פרנקלין ואלכסנדר המילטון.
הבנקים המרכזיים כיום מאמינים שהעולם ימשיך לצמוח ושהמדיניות שלהם תוכל לחולל את זה. אבל הניסיון שלי מראה שזה פשוט לא נכון
זה כמובן השפיע על האופן בו ביצע את תפקידו. אחד המהלכים הראשונים שעשה כנגיד בנק למשל, היה לפתוח את מה שהוא מכנה ״History Dining Club״, שבו ישב עם צוות הנהלת הבנק ודן, על כוס תה ועוגה, בשיעורים כלכליים מההיסטוריה. קינג אף הגדיל את משקלה של ההיסטוריה בבחינות הקבלה לבנק.
״אחת הבעיות כיום היא שכשכלכלנים חושבים על בעיות כלכליות הם משתמשים במודלים צרים להחריד… הם מאמינים שהעולם ימשיך לצמוח באופן נורמלי, ושהמדיניות המוניטרית תמיד תוכל לשמור על הצמיחה הזו ולחולל אותה.
״אבל הניסיון שלי בעשור האחרון מראה שזה פשוט לא נכון. לכלכלנים האלה אין מושג מה הולך. אנחנו נמצאים כיום בחוסר איזון קיצוני – המדיניות המוניטרית אינה מספיקה כדי להחזיר אותנו לנתיב צמיחה בר קיימה. הבנקים המרכזיים בעולם לא מכירים בכך, ועד שלא יכירו בכך, לא נוכל לאבחן נכון את הבעיה, נקודה״.
סוף ההיסטוריה
כדי להסביר את המצב הבעייתי שאליו הגענו ומדוע הוא מוביל אותנו למשבר כלכלי נוסף, קינג הולך אחורה בזמן, לנפילת חומת ברלין ב-1989. ״אנשים אמרו בזמנו שזה סוף הקומוניזם וסוף הסוציאליזם, ואולי סוף ההיסטוריה״, הוא אומר. ״אבל למעשה זה יצר שורה של התרחשויות שהובילו למשבר הגדול הבא – הגדול ביותר בהיסטוריה, ב-2008״.
נפילת חומת ברלין סימנה במובן מסוים את ניצחון השוק החופשי. מדינות בשווקים המתעוררים כמו סין, החליטו לנצל את כוח האדם הזול שלהן, את השכר הנמוך, ולייצא את הסחורות שייצרו בזול לכלכלות המערב, במיוחד לארה״ב ולאירופה. כך למשל החלה הכלכלה הסינית לצמוח בקצב מהיר.
שנגחאי. "המערכת הפיננסית של סין בצרות", אומר קינג | תמונה: Fotolia
אחת האסטרטגיות של אותן מדינות לחיזוק הייצוא הזול הייתה לשמור על שער חליפין נמוך (מטבע חלש) ביחס לדולר. ״וזה עבד״, אומר קינג, ״במיוחד במקרה של סין, שחלקה בייצוא העולמי צמח מ-2 אחוזים ל-12 אחוז בתוך שני עשורים״.
אבל בה בעת נצפתה תופעה לא צפויה – הציבור במדינות האלה המשיך לחסוך יחסית הרבה. בסין התופעה הייתה בולטת במיוחד – הציבור הורגל לעבוד קשה תחת עינו הפקוחה של המשטר, פעמים רבות ללא תוכניות פנסיה וללא עתיד ברור לילד האחד, ולכן האמין שעליו להמשיך לחסוך לכל צרה שלא תבוא.
בניגוד לסין, במערב, ובמיוחד בארה״ב, הציבור פעל הפוך – הוא הוציא מכיסו ומחסכונותיו ו״בזבז״ מתי שהתאים לו, בהתאם להכנסתו באותה שנה. הפער בין ״הבזבוזים״ במערב והחיסכון הקיצוני והגדול במדינות המתעוררות הוביל לירידת הריביות ארוכות הטווח בעולם. מדוע? קינג מסביר שנהוג לחשוב שהבנקים המרכזיים קובעים את שיעור הריבית, דבר נכון בהחלט לגבי ריביות קצרות טווח (שמשפיעות על הלוואות לטווחים קצרים של חודש או פחות).
יו"ר הפדרל ריזרב ג'נט ילן | תמונה: Win McNamee/Getty Images
בטווחים קצת יותר ארוכים הריביות בשווקים מושפעות ממה שחושבים שיעשו הבנקים המרכזיים. בטווחים עוד יותר ארוכים, כמו עשור למשל, הריביות נקבעות על ידי האיזון שבין ה״בזבוזים״ וה״חיסכון״ בעולם. הבנקים המרכזיים מגיבים לשינויים האלה כאשר הם קובעים את הריביות קצרות הטווח.
״אנחנו במערב לא נשארנו אדישים לכך״, אומר קינג. ״ראינו שיש לנו גירעון במאזן המסחרי, כי מדינות רבות התעקשו לייצא אלינו במקום לייבא מאיתנו, מה שצפוי היה להוריד את הצמיחה שלנו. אבל במקום להתנגד לריביות הנמוכות, מה שעשינו בבנקים המרכזיים היה לומר, ובכן – נוריד עוד יותר את הריביות (קצרות הטווח, א״ל) כדי לעודד את הציבור ללוות כספים ולהשקיע, דבר שיגדיל את הצמיחה בחזרה.
״הטעות הגדולה בכל זה הייתה שהתבלבלנו בין שני מושגים: תוצאה יציבה ותוצאה בת-קיימה. הורדת הריבית הובילה לתוצאה יציבה בכמה פרמטרים שניסינו להשיג במשך שנים, אבל מה שקרה מאחורי הקלעים היה שחוסר האיזון בין המדינות השונות ובתוך כל מדינה ומדינה התחזק. השווקים פשוט לא יכולים להתמודד בטווח ארוך עם ריביות שכל הזמן יורדות ויורדות.
נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג | תמונה: Adi Cohen Zedek/Wikipedia
״זה קרה לפני המשבר של 2008, וזה קורה גם מאז המשבר. שום דבר לא השתנה, כי חוסר האיזון לא תוקן. כיום לבנקים מרכזיים רבים בעולם, במיוחד באירופה וביפן, יש כבר ריביות שליליות. אם נמשיך כך, בסופו של דבר הבנקים ישלמו לנו כדי שנלווה מהם. ככה לא אמור לפעול השוק״.
בה בעת, בגלל הריביות הנמוכות שגרמו לציבור ללוות ולהשקיע, מחירי הנכסים בכל העולם עלו – נדל״ן, מניות ואפילו יצירות אמנות. כך גם גדל החוב שהחזיקו האנשים כלפי הבנקים, מהם הם לוו את הכספים. מה עשו הבנקים? לוו גם הם יותר כספים כדי שיוכלו להלוות יותר לציבור (הם הגדילו את המינוף שלהם). כך הם הגיעו לנקודה מסוכנת ושברירית. ובקיצור, כשיום אחד הבנקים לא קיבלו בחזרה את ההלוואות שנתנו, הם החלו ליפול.
קינג מספר על יום אחד ב-2006 כשהגיע אליו מנהל בנק סקוטי כושל ואמר לו: ״אני ממש מצטער, אבל אם לא אלווה מהבנק המרכזי שלך כספים, הבנק שלי יתמוטט״.
מה עשה קינג? הלווה לו כספים כנגד ביטחונות שאמורים להבטיח שהבנק הסקוטי יפרע את ההלוואה בעתיד. איזה ביטחונות? משכנתאות שהציבור מחזיק בבנק. ״שאלתי את הצוות שלי: מה אנחנו יודעים על המשכנתאות האלה? 'כלום' הם ענו לי. אבל לא הייתה לנו ברירה, אלא למצוא פתרון כיצד להלוות כספים לאותו בנק״.
התנאים שהיו לפני המשבר של 2008 עדיין כאן. כמעט כלום לא השתנה. זה מוביל אותנו למשבר נוסף
כך גם פעלו יתר הבנקים המרכזיים. הם הדפיסו כספים והלוו אותם לבנקים הנכשלים. ״זה סוג של משכך כאבים״, אומר קינג. ״אבל כיום, כמה שנים אחרי המשבר, אנחנו ממשיכים להדפיס כספים, ממשיכים להוריד את הריבית, ואנחנו לא רואים שהמצב משתפר. אנחנו לא היכן שאנחנו אמורים להיות. איכות החיים של הציבור לא משתפרת כפי שהייתה אמורה להשתפר. אמנם התפוקה גדלה, אבל זה קורה רק בזכות ריביות נמוכות להחריד והדפסת כסף בכמויות חסרות תקדים. ההתאוששות בארה״ב ובבריטניה דועכת, יפן במצב לא מזהיר וחלק נכבד ממדינות גוש האירו בצרות. הצמיחה בסין בהאטה כבר כמה שנים, והמערכת הפיננסית שלה בצרות״.
ומי אשם בבעיה? בניגוד לאינספור ספרים שנכתבו אחרי המשבר ומצביעים על כלכלנים תאווי בצע בוולסטריט, קינג מצביע דווקא על עצמו ועל חבריו בבנקים המרכזיים שקיבלו החלטות שגויות ויצרו חוסר איזון עצום בכלכלה העולמית – דבר העשוי להוביל למשבר כלכלי נוסף.
״הם ממשיכים לטעות כי הם מקבלים החלטות על סמך מודלים מתמטיים צרים להחריד. המודלים שלהם מסיקים מסקנות על סמך קורלציות מהעבר. אבל בגלל חוסר האיזון שנוצר, המסקנות שלהם כבר לא נכונות.
״אנחנו צריכים למשל תיאוריה חדשה שתסביר מדוע בזמן שהריביות ברחבי העולם נמוכות כל כך, הביקושים גם הם חלשים כל כך. זו לא תופעה זמנית שתיעלם מעצמה, אלא תוצאה של היווצרות חוסר איזון. המודלים המתמטיים לא יכולים להסביר את זה״.
כלכלנים רבים עובדים בתוך הפרדיגמה הקיימת… זה מצער מאוד. צריך להרחיב את זה
אבל קינג לא עוצר כאן, והולך רחוק עוד יותר. ״כלכלנים מוכרים כיום תחזיות לגבי העתיד, מתוך רצון לספק לציבור תחושת ודאות״, הוא כותב בספרו. ״אבל אין ודאות, אז למה אנחנו לא רוצים לקבל את העובדה שהעתיד נמצא מעבר לשליטתנו?״
את הרעיון הזה שאב קינג מג'ון מיינרד קיינס, אבי הכלכלה הקיינסיאנית ואחד הכלכלנים החשובים של בריטניה. קיינס טען שהעתיד אינו ידוע, ולכן כשאנחנו הופכים את אי-הוודאות הקשורה בו לוודאות, אנחנו למעשה משלים את עצמנו. בדיוק מה שעושים הבנקים המרכזיים, לפי קינג, שמשלים את עצמם ואת הציבור.
איך כלכלני המיינסטרים בעולם מקבלים את מה שאתה אומר?
״כלכלנים רבים לא חושבים בדרך הזו. הם עובדים בתוך הפרדיגמה הקיימת, וזה גם מה שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להתקבל לעבודה באוניברסיטה ולהתקדם בקריירה. זה מצער מאוד. אני לא אומר שצריך לנטוש לגמרי את מה שאנחנו משתמשים בו, אלא להרחיב את זה. המודלים שנמצאים בשימוש אצל הכלכלנים המוניטריים בבנקים המרכזיים הם פשוט צרים מדי״.
לפרק את גוש האירו
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להבריא את הכלכלה העולמית? אני שואל את קינג.
קינג מציע בשלב הראשון להגמיש את שערי החליפין בעולם – שבמלים פשוטות זה אומר לפרק קודם כל את גוש האירו, מהלך שישפיע על הכלכלה העולמית כולה ויעצב אותה.
כדי להבין מדוע קינג חושב שההצעה שלו היא הצעד הראשון בדרך להבראת הכלכלה, ואיך בדיוק היא תעבוד, צריך קצת רקע. כשגוש האירו הוקם בשנות ה-90, הרעיון המרכזי היה ליצור אזור עם שער חליפין אחיד. זה היה הימור, שדרש אמון ושיתוף פעולה בין המדינות החברות.
אבל נוצרה כאן בעיה: כל מדינה ומדינה שנכנסה לגוש האירו הגיעה עם פרמטרים כלכליים שונים לגמרי משכנתה. חלק מהמדינות נכנסו לגוש האירו עם רמת שכר גבוהה יחסית למדינות אחרות בגוש ועם אינפלציה שונה.
דיווויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. הציבור הבין שמה שהבטיחו לו אינו מה שיש | תמונה: Odd Andersen/AFP/Getty Images
מכיוון שהריבית בגוש היא אחידה, היא הובילה לעיוותים בכלכלות של המדינות השונות. אצל חלק מהמדינות היא גרמה לעליית האינפלציה עוד יותר. ״מאז שהוקם גוש האירו ועד 2013, מחירי הסחורות והשירותים עלו ב-16 אחוז בגרמניה, ב-25 אחוז בצרפת, ב-33 אחוז ביוון, ב-34 אחוז באיטליה, ב-37 אחוז בפורטוגל וב-40 אחוז בספרד״, כותב קינג.
העיוותים גרמו גם לחלק מהמדינות להיות תחרותיות פחות מאחרות. מדינה כמו גרמניה מייצאת כיום הרבה יותר מאשר היא מייבאת, ומשקיעה את עודפי הסחר שלה בחו״ל. לעומתה, מדינות בחלק הדרומי של אירופה מייבאות יותר מאשר מייצאות, ולוות כספים מחו״ל כדי לממן את גירעון הסחר שלהן.
זה גם הוביל לבעיה קשה של אבטלה. עד אמצע 2015, שיעור האבטלה בצרפת היה יותר מעשרה אחוזים, כ-12 אחוז באיטליה ובפורטוגל, כ-22 אחוז בספרד ו-25 אחוז ביוון.
בסוף 2009 פרץ המשבר הראשון בגוש האירו. זה קרה ביוון. התברר שהממשלה החדשה שנבחרה שיקרה לגבי הגירעון שלה שבמציאות היה גדול הרבה יותר מזה שדיווחה: במקום 7 אחוזים מהתמ״ג – 15 אחוז מהתמ״ג.
המצב הסתבך שנה לאחר מכן, כשיוון נזקקה להלוואה ופנתה לשווקים הבין-לאומיים, אבל גילתה שכמעט אף אחד לא רוצה להלוות לה. אז היא פנתה לחברותיה, מדינות הגוש, שהסכימו להקים קרן על סך 500 מיליארד אירו כדי לחלץ את יוון ומדינות נוספות שיזדקקו לכך. קרן שלא תספיק כמעט לשום דבר.
ביולי 2011 המשבר בגוש האירו קיבל תפנית, כשהתשואה על אגרות החוב של ממשלות יוון, אירלנד ופורטוגל קפצו לשיא של כמעט כל הזמנים, והפכו את ההשקעה בהן למסוכנת. איטליה, עם חוב ממשלתי של 1.7 טריליון אירו הצטרפה גם היא ״לחגיגה״.
מי שנקראה לדגל כדי להציל את חברותיה הייתה גרמניה, שהחלה לגייס כספים עבורן. בערך באותו הזמן נשלח מכתב סודי מנשיא הבנק האירופי המרכזי לראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, ודרש שאיטליה תבצע קיצוצים דרסטיים בהוצאותיה, לצד מספר רפורמות בשוק העבודה. כשהמכתב נחשף הוא הוביל להיחלשות ממשלתו של ברלוסקוני, שהתפטר בסוף אותה שנה.
בתחילת 2012 הזרקור חזר שוב ליוון, שהייתה המדינה הראשונה באירופה שחווה שפל כלכלי בעוצמה גדולה יותר מזו שנרשמה בתקופת המשבר הגדול של שנות ה-30 בארה״ב. במארס 2012 היא פשטה רגל, או ליתר דיוק – ארגנה מחדש את החוב שלה כשהעבירה אותו מהסקטור הפרטי במדינה למוסדות שונים באיחוד האירופי, ביניהם קרן המטבע הבין-לאומית.
כבר נדמה היה שיוון יוצאת מגוש האירו, אבל ברגע האחרון הגיעה הבטחה מהבנק המרכזי של אירופה – ״שיעשה הכול״ כדי לשמור על מדינות הגוש מאוחדות. במילים פשוטות, הבנק המרכזי מוכן לשקול לקנות את החוב של חלק מהמדינות. היו לכך השלכות. בקיץ 2015 החליט הבנק המרכזי, בסיוע קרן המטבע, להלוות כספי חילוץ ליוון בתמורה לשורה של קיצוצים במדינה. אבל בהצבעה ארצית שנערכה, דחו היוונים את ההצעה.
״גוש האירו בדרך למשבר פוליטי וכלכלי״, אומר קינג. ״נוצר כאן מצב שבו אי אפשר להתקדם וגם אי אפשר לסגת. המצב פשוט נשאר כמו שהוא, בתקווה שמשהו ישתנה. אבל שום דבר לא ישתנה.
״מה שאתה יכול לראות כיום הוא מאבק פוליטי בין אלה שהיו רוצים ליצור 'איחוד פיסקלי' – שזה למעשה משרד אוצר אירופי שבראשו יעמוד שר אוצר שיוכל לקבל החלטות לגבי כל המדינות החברות בגוש (ובכך לעקוף את הריבונות שיש למדינות החברות על החלטות פנימיות הקשורות במסים ובהוצאות שונות בשטחן, א"ל), לבין כל שרי האוצר במדינות השונות שלא תומכים בכך. המתח הזה בין הצדדים גדול מאוד. בעיה נוספת של גוש האירו היא ההגירה. ההגירה הפכה לגדולה מאוד, ואני לא רואה לזה פתרון״.
למעשה הפתרון היחיד שקינג רואה הוא פירוק גוש האירו. ״יציאה מגוש האירו, פירושה שהמדינות שיצאו ממנו יסגלו שערי חליפין נמוכים הרבה יותר, שיאיצו את הצמיחה שלהן״, הוא מסביר. ״זה יאפשר להן לאזן מחדש את הכלכלות שלהן, ולהחזיר לשיעור נורמלי את האבטלה״.
היו לי אז את אותן השקפות עולם. אבל כנגיד בנק, זה לא היה תפקידי להסביר את הבעיות המרכזיות בכלכלה
אבל מנקודת מבט אחרת, שערי חליפין נמוכים יכניסו את המדינות למשחק סכום אפס – שבו כל אחת תנסה לגנוב ביקושים ממדינות אחרות. זה יקרה לא רק באירופה, אלא בכל העולם.
״זה נכון. כולן ינסו לעשות את זה, גם מחוץ לגוש האירו, וזו הסיבה שנצטרך להגיע למצב שבו למדינות מסוימות יהיו שערי חליפין גבוהים יותר. מדינות כמו סין, גרמניה והולנד יצטרכו להתרגל לשער חליפין גבוה יותר. בלי זה, לעולם לא ניתן יהיה לאזן את הכלכלה העולמית.
״במצב הנוכחי, כשהעולם כמכלול פועל בקיבולת נמוכה, אני חושש ממצב שבו כל מדינה בעולם תנסה להחליש את שער החליפין שלה. אם העולם כמכלול יצליח להגיע לאיזשהו הסכם בין המדינות השונות, שבו חלק מהמדינות יסכימו לקבל שער חליפין גבוה יותר, כשלאחרות יהיה שער חליפין נמוך יותר, הביקוש בכלכלה העולמית יחזור לקיבולת מלאה״.
איך איטליה ויוון יצליחו להתמודד עם החובות הגדולים שלהן כאשר הן יצאו מגוש האירו?
״העניין הוא שאני לא חושב שיוון תוכל להתמודד עם המצב הכלכלי שלה כחברה בגוש האירו. יוון צריכה להכיר בכך שהגיע הזמן לעזוב. זו הדרך היחידה שתאפשר ליוון להתמודד עם הבעיות הכלכליות שלה״.
קינג תוקף את הבעיה האיטלקית מאותו כיוון – הדרך היחידה של איטליה לשרוד כלכלית היא להתנתק מגוש האירו. ״איטליה לא צומחת כבר עשר שנים. המצב שלה קשה מאוד. מערכת הבנקאות האיטלקית במצב גרוע מאוד, ולא נראה שבאיטליה יש מערכת פוליטית המסוגלת להתמודד עם זה.
״אין ספק שאירופה תשלוף מתי שהוא תוכנית שתטפל בבעיות של הבנקים האיטלקיים. אבל ראינו את זה קורה כבר בעבר. בקרוב יפורסמו בדיקות חוזק לבנקים האירופיים. זה הסבב הרביעי של הבדיקות האלה, שאף אחת מהן לא הייתה מהימנה עד עכשיו. בכל פעם נעשה רק המינימום האפשרי כדי לאפשר לספינה להמשיך להפליג, וזו הבעיה – מה שהם עושים זה לתקן זמנית את הבעיות עד שמופיעות בעיות חדשות, במקום למצוא תוכנית ארוכת טווח. אם איטליה תעזוב, גם ספרד, פורטוגל, יוון וקפריסין עשויות להיפרד מהגוש״.
אתה מאמין שנראה בעתיד את גרמניה יוצאת מהגוש ומפרקת אותו? אתה חושב שזה אפשרי?
״ברור שאני חושב שזה אפשרי. אבל זה תלוי במה שיקרה עם האיחוד הפיסקלי שהבנק המרכזי של אירופה רוצה להקים, ואיך יגיב הציבור הגרמני שעשוי להתמרד ולומר: 'שילמתי מספיק'. כיום גרמניה צריכה לשלם עבור מה שקורה בחלק מהמדינות באירופה, כדי שגוש האירו ימשיך להתקיים, בזמן שקיים סנטימנט אנטי גרמני חזק במדינות כמו יוון ואיטליה, יותר חזק מאז סיום מלחמת העולם השנייה״.
למה לא דיברת על זה בתקופת כהונתך?
״דיברתי על כך בפגישות פרטיות. היו לי אז את אותן השקפות עולם בדיוק. כנגיד הבנק, זה לא היה תפקידי להסביר מה לדעתי הבעיות המרכזיות כיום. אם הייתי עושה כך זו הייתה טעות גדולה. הבהרתי בכל פגישה פרטית, בין-לאומית ומקומית, שאלה הדעות שלי״.
נותר רק להמתין ולראות האם ההצעה של קינג תאומץ, והאם היא רק עוד סוג של משכך כאבים או באמת פתרון עמוק וגלובלי.
האם איטליה תהיה הסנונית שתבשר על התפרקות גוש האירו?
מאז המשבר הכלכלי, הבנקים האיטלקיים מתקשים לקבל בחזרה הלוואות שנתנו למשקי בית ולעסקים
1 בחמש השנים האחרונות (2015-2010), כמות ההלוואות שהבנקים האיטלקיים נתנו ולא קיבלו בחזרה בזמן שהובטח להם (וייתכן שגם לא יקבלו בעתיד) עלתה ב-85 אחוז ל-360 מיליארד יורו. שזה 18 אחוז מסך כל ההלוואות שהם נתנו.
מרבית ההלוואות האלה – 287 מיליארד יורו (מתוך 360) הן של חברות פרטיות.
2 בכל שנה הבנקים האיטלקיים מנסים ״להציל״ חלק מההלוואות (החובות) שלא הוחזרו אליהם ממשקי הבית ומעסקים. יש הלוואות שכבר אי אפשר יותר להציל ולא יוחזרו לעולם (מה שמכונה Bad Debts). מאז המשבר הכלכלי גדל משמעותית סוג ההלוואות הזה.
מרבית ההלוואות שלא מוחזרות לבנקים הן של חברות נדל״ן ובניית תשתיות. ירידת מחירי הנדל״ן באיטליה ביותר מ-14 אחוז מאז 2010 רק חיזקה את המגמה הזו.
3 הבנק שנפגע הכי הרבה מהלוואות שלא מוחזרות הוא Monte dei Paschi di Siena, הבנק השלישי בגודלו באיטליה. יותר משליש מההלוואות שנתן הוא לא קיבל בחזרה. בעיה דומה קיימת בכל סקטור הבנקאות באיטליה.
מאז משאל העם שנערך בבריטניה להיפרדות מהאיחוד האירופי, נפלו מניות הבנקים האיטלקיים בכ-30 אחוז, כנראה מחשש שאיטליה, ובראשה הבנקים, תהיה המכה הבאה שתנחת על האיחוד.