תמונה: Fotolia
כשחברת הסקרים Edelman Berland החליטה לערוך בפברואר 2016 סקר בין-לאומי שיבדוק כמה זמן ילדים משחקים בחוץ, היא לא צפתה את מה שעמד לבוא. הסקר נערך בקרב 12 אלף הורים לילדים בגילאי 5 עד 12, בעשר מדינות שונות מסביב לעולם, ותוצאותיו חשפו מגמה מדאיגה.
בבריטניה למשל, התגלה כי שליש מהילדים משחקים בחוץ רק 30 דקות או פחות מדי יום, ואחד מכל חמישה ילדים לא משחק בחוץ בכלל. במדינות אחרות הופיעו תוצאות דומות (ישראל לא נכללה בסקר).
סרט קצר בשם Dirt is Good, שנוצר כתגובה לממצאים המפתיעים, הראה שאסירים בבתי כלא מבלים לפחות שעתיים בחוץ בכל יום, בזמן שרוב הילדים נהנים משעה בלבד או פחות. ״זה החלק החשוב ביותר ביום שלי״, אמר אחד האסירים שהתראיין לסרטון. ״זה שומר על המחשבה שלי ישרה״, הוסיף אסיר אחר.
כשהמראיין סיפר לאסירים שלפי הסקר ילדים מקבלים רק שעת משחק אחת בחוץ, חלק מהאסירים נותרו חסרי מילים. ״זה מדכא״, ענה אחד מהם, ״שיתפסו על עץ, שישברו רגל; זה חלק מהחיים״.
יש התאמה בין הירידה במשחק חופשי לבין עליה בתופעות של דיכאון, חרדה, נרקיסיזם וחוסר אמפתיה אצל ילדים
פרופ' פיטר גריי מהמחלקה לפסיכולוגיה ב״בוסטון קולג'״, רואה בכך מגמה מדאיגה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על התפתחותם הרגשית והמנטלית של הילדים.
״המשחק החופשי נלקח מהילדים בהדרגה לאורך 50 השנים האחרונות״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. ״זה קרה משתי סיבות עיקריות. הסיבה האחת היא שהחברה כולה, וההורים בפרט, מאמינים כיום שלתת לילדים לשחק באופן חופשי בחוץ ללא השגחה של מבוגר, פירושו הזנחה. בשנות ה-50 היה מקובל לומר לילד, אפילו בגיל חמש, 'לך לשחק בחוץ', ואילו היום בארה״ב, אפילו אם ילד מתחת לגיל 11 משחק לבד בחוץ, שירותי הרווחה יכולים להזהיר את ההורים שאפשר יהיה להאשים אותם בהזנחה.
״זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שגרמו להורים להאמין שילדים אינם אחראים מספיק, או שהעולם מסוכן מדי מכדי לשחק בחוץ ללא השגחה ישירה של מבוגרים. והדבר המפתיע הוא שזה קורה גם בערים קטנות ובשכונות שלוות, באותה מידה כמו בערים גדולות ובשכונות אלימות יותר״.
למה בכלל חשוב שילדים ישחקו בחוץ?
״קיימות כמובן הסיבות שמוכרות לכולם כמו פעילות פיזית אינטנסיבית יותר, אוויר צח וקרבה לטבע. אבל סיבה קריטית נוספת היא שכאשר ילדים משחקים בחוץ יש להם הזדמנות לשחק באופן חופשי, לבד או עם ילדים אחרים בגילאים שונים, ללא פיקוח או התערבות של מבוגרים״.
למה חשוב שהם ישחקו ללא מבוגרים?
״כי כך הם יוכלו להתפתח למבוגרים עצמאיים שיודעים ומסוגלים לדאוג לעצמם. דרך המשחק החופשי הם לומדים המון דברים חשובים. למשל איך להסתדר עם ילדים אחרים שאולי יש להם רצונות אחרים, איך לקחת אחריות על החיים שלהם ואיך לפתור בכוחות עצמם בעיות שצצות ולקבל החלטות. הם לומדים ללכת לאיבוד בדרך הביתה ולמצוא שוב את הדרך, הם לומדים את גבולות היכולת שלהם ואיך להרחיב את היכולת. בכל העולם ובכל התרבויות התפתחה מסורת שבה ילדים שיחקו באופן חופשי, ללא התערבות של מבוגרים, וזה קורה בדרך כלל בחוץ, כי בתוך הבית יש בדרך כלל מבוגרים שמשגיחים או מתבוננים״.
בספר שלך, (2013) Free to Learn אתה כותב שבחברות של ציידים-לקטים, הילדים למדו דרך המשחק החופשי את המיומנויות שהיו צריכים כמבוגרים באותה חברה. מה אתה חושב שילדים צריכים ללמוד כדי לתפקד היטב כמבוגרים בחברה המודרנית?
״הכי חשובות הן המיומנויות החברתיות, שנלמדות כשהילדים משחקים ביניהם ללא מבוגרים שמפקחים ופותרים את הבעיות בשבילם. למשל, לדעת להסתדר עם ילדים אחרים, ללמוד לזהות צרכים של ילדים אחרים ואיך להיענות להם, ללמוד להיות אסרטיבים כשמציקים להם ולעמוד על דעתם כשמישהו מנסה לכפות את עצמו עליהם, ללמוד לווסת את הרגשות שלהם (כמו כעס, קנאה, תוקפנות). מיומנות חשובה אחרת קשורה בדיבור ובשפה: היכולת לטעון ולנמק את דעתך, היכולת לנהל משא ומתן ('נשחק בתופסת או באבא ואמא'). המיומנויות האלה חשובות מאוד להתפתחות, בין אם הילד גדל בחברה של ציידים-לקטים או בחברה המודרנית. והן חשובות לבני אדם בכל מקום. למעשה אי אפשר לחיות חיים שלמים ומספקים ללא המיומנויות האלה״.
פרופסור פיטר גריי: "ילדים זקוקים למשחק חופשי ללא התערבות מבוגרים" | תמונה: באדיבות פרופ׳ פיטר גריי
פרופ' גריי טוען שסיבה מרכזית לדעיכת המשחק החופשי היא שהחברה שלנו הפכה לכפייתית – היא מאלצת את הילדים ללמוד במסגרות מקובעות דמויות בתי ספר.
״כל ההשקפה לגבי צמיחה והתפתחות של ילדים הפכה למה שאני מכנה 'השקפה בית-ספרית' (סקוליש) של התפתחות הילד. רואים את תקופת הילדות כזמן שבו צריך להכין קורות חיים מוצלחים, לקראת הכניסה למכללה היוקרתית ביותר בעתיד. לכן חושבים שהדברים החשובים לילדים הם רק אלה שיש להם משמעות בתוך קורות החיים.
המיומנויות החשובות ביותר שילדים צריכים ללמוד הן מיומנויות חברתיות והן נלמדות במשחק חופשי ללא התערבות של מבוגרים שפותרים את הבעיות בשביל הילדים
״כתוצאה מכך התפתחה במקומות רבים בעולם תופעה שבה ילדים נכנסים לבית הספר בגיל צעיר יותר, ושנת הלימודים התארכה בחמישה שבועות, לעומת שנות ה-50. בנוסף, פעם לא היה מקובל לתת שיעורי בית בבית ספר יסודי, או מעט מאוד, והיום אפילו בחופשת הקיץ מעמיסים על הילדים מטלות ומצפים מההורים לעקוב אחרי מילוי המטלות. לא מבינים שהילדים לומדים את הדברים הכי חשובים במשחק חופשי, ובמקום זה מכניסים אותם בשעות אחר הצהרים ובחופשות למסגרות נוספות, ספורט וחוגים שמנוהלים על ידי מבוגרים, ושאולי יוכלו גם להיות משמעותיים בתוך קורות החיים, למשל אם היית בקבוצת בייסבול או כדורגל״.
בספר שלך אתה מזכיר את בית הספר ״סדברי ואלי״ בארה״ב (בתי ספר דומים קיימים גם בארץ) כדוגמה אידאלית למשחק חופשי כמעט ללא הגבלה.
״נכון. בבית הספר הזה לומדים ילדים מגיל ארבע עד 19, שחופשיים לשחק ולתקשר ביניהם, בין כל הגילאים, כמה זמן שהם רוצים, בתנאי שהם לא מפירים את חוקי בית הספר והילדים בעצמם משתתפים בקביעת החוקים. למעשה בבית הספר הזה התחלתי לראות את חשיבות המשחק החופשי, ומהמחקר שלי וממחקרים של אחרים על בוגרי בית הספר, מתברר שהם מצליחים היטב בהמשך חייהם״.
אולי אתה עושה אידיאליזציה לגבי יכולתם של ילדים להסתדר וללמוד בעצמם כל מה שהם צריכים ללא שום הכוונה והשגחה של מבוגרים. דוגמה הפוכה היא הספר ״בעל זבוב״ שבו ילדים נקלעו לאי בודד ובנו חברה מעוותת לגמרי.
״הרבה אנשים מביאים כדוגמה את הספר הזה ושוכחים שלא מדובר בעובדות, אלא בסיפור דמיוני״.
אבל בסיפור הדמיוני הזה המחבר מצביע על החשש שגם ילדים יכולים לעשות מעשים מרושעים מאוד בהעדר השגחה והכוונה מתאימים.
״צריך לזכור שבסיפור הזה מדובר על ילדים שלמדו בפנימיות בבריטניה, ודבר אחד שילדים בטוח לומדים בפנימיות האלה הוא להיות מציקנים. לכן אפשר להאמין שאם קבוצה של ילדים כאלה שגדלו בפנימיות, היו מגיעים לאי בודד, דברים קשים היו יכולים לקרות. בבית הספר 'סדברי' עדיין יש מבוגרים שמשגיחים, אם כי יותר מרחוק״.
בספרו, פרופ' גריי מראה שקיימת התאמה בין דעיכת המשחק החופשי, לבין עלייה ליניארית בתופעות של בעיות נפשיות אצל ילדים כמו דיכאון, חרדה, נרקיסיזם וחוסר אמפתיה.
״צריך לזכור שההתאמה הזאת אמנם לא מראה שיש קשר סיבתי בין שתי התופעות, אבל לדעתי יש סיבה טובה לייחס קשר סיבתי ביניהם, כי אפילו מתוך היגיון פשוט, זה בדיוק מה שהיינו מצפים שיקרה. אם משחק חופשי הוא המקום שבו ילדים לומדים כישורים חברתיים, כמו להכיר בשוני בין אנשים ולהתחשב אחד בשני, ומונעים מהם את ההזדמנות הזאת, הם ישארו נרקיסיסטים וחסרי אמפתיה.
״אם במשחק חופשי ילדים לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם, יכולים לפתור בעיות ויודעים להתמודד עם מצבים מפחידים, ומונעים מהם את ההזדמנות למשחק חופשי, סביר מאוד שהם יהפכו לחרדים ולדכאוניים״.
בפינלנד רואים תופעה מעניינת ששם הילדים מתחילים ללמוד בגיל שבע, שנת הלימודים קצרה יותר, יום הלימודים קצר יותר, יש מעט מאוד שיעורי בית והרבה משחק חופשי.
״נכון, ולמרות זאת בשנים האחרונות ההישגים שלהם במבחנים בין-לאומיים הם מהגבוהים ביותר״.
ומנגד, לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי, שיעור ההתאבדויות בפינלנד, בעיקר בקרב גברים צעירים, הוא בין הגבוהים ביותר במדינות ה-OECD.
״זו באמת שאלה מעניינת שאני לא בטוח שאני יכול לענות עליה. התופעה של שיעור גבוה של התאבדויות נכונה לגבי כל מדינות סקנדינביה ויש הטוענים שהיא קשורה לשעות החשכה הארוכות. בכל מקרה, אני לא טוען שאפשר לנבא באופן מוחלט שיעור התאבדויות לפי כמות המשחק החופשי, אבל אם כל התנאים האחרים שווים, נראה ששיעורי הדכאון וההתאבדויות עולים אם מונעים מילדים משחק חופשי״.
אתה חושב שאפשר להחזיר את המצב לקדמותו?
״אני מאמין שכן. אבל לפני הכול חייבת להתפתח מודעות ציבורית רחבה לחשיבות המשחק החופשי, וכבר היום רואים ניצנים של יוזמות חדשות בכיוון הזה. בארה״ב ובקנדה התחילה מגמה ליצור בשכונות, ברחובות של ערים קטנות ובחצרות של בתים פרטיים, מרחבים מזמינים, עם משחקים ומתקנים לילדים.
״מגמה נוספת שהתחילה להתפתח היא מגרשי הרפתקאות. בשנות ה-30 של המאה הקודמת הם היו נפוצים מאוד באירופה, אחר כך נעלמו וכעת מתחילים לצוץ שוב באירופה וגם בארה״ב. הם נראים קצת כמו מגרשי גרוטאות. יש בהם המון דברים שילדים יכולים להשתמש בהם כדי לבנות וליצור ובדרך כלל יש שם גם כלי עבודה וסלעים לטפס עליהם. יש גם מבוגרים שעברו הכשרה מיוחדת, בדומה למציל על חוף הים, שלא מתערבים במשחקים, רק משגיחים מרחוק ועוזרים אם יש צורך, ואת ההורים הם מעודדים להשאיר את הילדים ולעזוב את המקום״.