מה אומרים הקולות שבפנים

איור: Fotolia

לפני 600 שנה, אישה בשם מרג'ורי קאמפ עזבה את ביתה בקינגסלנד, נורווגיה, ונסעה לעיר השכנה, נורווג', לפגוש את הנזיר הקדוש ג'וליאן. רבים באו לג'וליאן כדי לקבל ייעוץ רוחני, ומרג'ורי הגיעה אליו כי כבר זמן מה היא שמעה קולות בראשה. לפעמים הקולות היו ברורים וחזקים, כאילו עוד אדם עומד לצידה, במקרים אחרים הם היו מופשטים יותר ולא מזוהים.

הנזיר ג'וליאן חי בחדר קטן שבו שני חלונות השקיפו החוצה. מהחלון האחד הוא דיבר עם אנשים שבאו להתייעץ איתו, והחלון השני השקיף אל הכנסיה. לג'וליאן עצמו גם היו בעבר התנסויות של שמיעת קולות. הם היו כה חזקים, שאת רוב ימיו מאז הוא העביר במדיטציה עליהם. מרג'ורי וג'וליאן בילו מספר ימים בשיחה על הקולות ששמעו בראשם, והשיחה הזאת שינתה את חייה של מרג'ורי. לבסוף היא העלתה את סיפורה על הכתב.

אנחנו כל הזמן מייצרים בראשנו עולמות, בונים תסריטים, דיאלוגים, וכל זה מתרחש במקביל לעולם שאנחנו חיים בו

600 שנה מאוחר יותר קרא הפסיכולוג והסופר צ'רלס פרניאו (Fernyhough) את הגירסה המודרנית של הספר שכתבה מרג'ורי, בפליאה ובהפתעה: ״גם אני שומע קולות״, הוא חשב לעצמו. ״אני שומע את מרג'ורי וג'וליאן מדברים בעודי קורא עליהם״. הוא גם שמע קולות כשקרא רומנים, או כשכתב על דמויות בדויות שהמציא. ככל שחשב על כך, הוא הבחין שהוא מקדיש זמן ניכר מחיי הערות שלו כדי לייצר ולנהל דיאלוגים עם עצמו, שרק הוא שומע. ״אני חושב עם מילים, ולפעמים כשאני מנסה למצוא פיתרון לבעיה, אני אפילו מדבר לעצמי בקול רם״.

הדיבור או הקולות שמתרוצצים בראשו של פרניאו, מוכרים אולי לאנשים רבים: תכנון של סדר היום, שיחות עידוד או ביקורת שאנחנו מנהלים בראש כלפי עצמנו או כלפי אחרים, הכנה לראיון, שחזור שיחה עם חבר, שיר שקיבל חיים משל עצמו וחוזר ומתנגן לנו בראש, קטע מסרט ועוד אין-ספור מונולוגים ודיאלוגים שמתקיימים בראש רוב הזמן. חלק מאיתנו, שאינם חולי נפש, ממש שומעים פיזית את הקולות.

פילוסוף סוקרטס הרהר על נושא הדיבור הפנימי מתוך התנסות אישית | תמונה: Sanzio

אף שהחוויה נפוצה כל כך, פרניאו הגיע למסקנה שאף אחד לא ממש חקר אותה בכלים מדעיים. במשך זמן רב פילוסופים ופסיכולוגים חקרו את הדיבור הפנימי רק מתוך התנסות. בספר ״תיאטטוס״ מהעת העתיקה, סוקרטס שואל: ״למה שלא נסתכל בעדינות ובסובלנות על המחשבות של עצמנו, לבחון ולראות מה הם באמת המראות האלו שבעצמנו?״. לעומתו, הפילוסוף רנה דקארט מהמאה ה-17 לא ראה שיש כאן יותר מדי מה לבחון. בזמן שישב ערב אחד בחליפת השינה שלו ליד האש, הוא הסתכל לתוך מחשבתו והגיע למסקנה שהעובדה שהוא חושב משמעה שהוא קיים.

אחריהם, היו אנשים שניסו למצוא כלים מדעיים יותר, כמו הפילוסוף והפסיכולוג ויליאם ג'יימס שניסה במאה ה-19 לפתח שיטה שתלמד אנשים להתבונן ולבחון את המחשבות שלהם. ג'יימס דימה את הניסיון להתבונן על המחשבות כמו ״לנסות להדליק את הגז [במנורת הגז] מהר מספיק כדי לראות איך נראית החשיכה״.

פרניאו חשב שאם יצליח לראשונה לנתח בכלים מדעיים את הדיבור הפנימי, ולהבין אותו, זה יאפשר לנו להיות מודעים אליו ויסייע לנו במצוקות היום-יום ובפתרון בעיות.

חיים בעולמות מקבילים

כדי לעשות זאת, פרניאו ריאיין פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וערך ניסויים שאפשרו לו להתחיל להבין את מקור הקולות. הוא נעזר במחקר שמנהל ראסל הורלברט, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נבדה. הורלברט פיתח שיטה שבה הוא נותן למשתתפים, נשים וגברים מכל הגילים ומכמה ארצות, להתהלך עם ״ביפ״ מיוחד שהוא פיתח, שמצפצף בזמן לא צפוי במהלך היום. לארה, נערה סינית אמריקנית שלומדת בברלין היא אחת המשתתפות בפרויקט, והיא נושאת עימה לכל מקום את הביפ וגם מחברת שבה היא כותבת על מה שחשבה והתנסתה ברגע שבו הביפ ציפצף.

כך יום אחד, בעת שלארה ישבה בבית קפה בברלין, הביפ צפצף. ״בדיוק הנחתי על השולחן את כוס הבירה הריקה שלי וחשבתי: האם אני רוצה עוד אחת? ואז הביפ צפצף״, סיפרה לארה לאחר מכן על התנסותה להורלברט. ״אמרת לעצמך את המילים האלו בדיוק?״, שאל אותה הפסיכולוג. ״אני לא יכולה להגיד במאה אחוז שאלו היו המילים המדויקות״, ענתה לארה, ״כי לא כתבתי את זה בדיוק כפי שזה היה… אני זוכרת שהייתה לי ברגע הזה תחושה של הנאה משתיית בירה קרה ותהיתי: 'האם אני רוצה עוד אחת?'

״והאם שמעת את המילים האלה כמו קול?״, המשיך הורלברט, ״האם קראת אותן או ראית אותן?״

״כן, שמעתי אותן ובקול שלי, כאילו שמישהו שאל אותי שאלה. העניין הוא שבזמן שאני עונה על השאלות שלך אני חוששת שמה שאני אומרת על הרגעים האלו אולי ישתנה כי אני מדברת עליהם״.

הפסיכולוג והסופר צ'רלס פרניאו. "גם אני שומע קולות"

״יש לשיטה הזו מגבלות מסוימות״, אומר פרניאו בראיון לאפוק טיימס, ״כי אנשים מתבקשים להגיב רטרוספקטיבית על החוויה הפנימית שלהם״. לדבריו הבעיה היא שהדיווחים תמיד תלויים בזיכרון, והזיכרון יכול לתעתע בנו. אבל מצד שני, המשתתפים בפרויקט נעשים מיומנים יותר עם הזמן, ויכולים לדייק יותר ויותר את מה שנאמר, כמה אנשים אמרו את זה, באיזה טון ובאיזו שפה.

כשאני שואלת את פרניאו אילו סוגים של דיבור פנימי יש, הוא מפרט כמה. אחד מהם למשל מתבונן על העבר, כשאנחנו משחזרים את ההתנהגות של עצמנו, כמו למשל כשמשחזרים שיחה שערכנו עם מישהו והיינו עושים אותה אחרת לו היינו יכולים, או הרצאה מוצלחת שנתנו והאדרנלין עדיין גורם לנו לשחזר אותה. סוג אחר הוא זה שמתכנן, בו אתה אומר לעצמך מה לעשות, למשל, כשחובט במגרש בייסבול מסתכל על המגרש ועל השחקנים ומתכנן את מסלול הריצה שלו. מיד אחר כך, הוא מצמצם את מבטו ואומר לעצמו לעקוב אחר תנועותיו של השחקן שימסור לו את הכדור.

סוג אחר הוא כזה ש״מגיב״ ונועד ״להסדיר״ את החוויה שאנחנו עוברים ברגע מסוים. הוא מסדיר את הרגשות שלנו באמצעות עידוד או ביקורת, למשל, ״יהיה בסדר״, ״אני אצליח לעשות את זה״.

״לדיבור הפנימי יש תפקיד בהבנה של עצמך״, אומר פרניאו, ״יש לו פונקציות שונות וצורות שונות. המחקר שלי התמקד בעיקר בדיבור פנימי שבו השפה הרבה יותר דחוסה ומצומצמת (שבו לא הכול נאמר במילים, אבל יש הבנה של מה שנאמר על ידי האדם שחווה את הדיבור הזה, מ״מ)״.

״אתה לא הולך להפסיד את המשחק הזה״

הם סיימו לאכול אבטיח לאחר שחזרו מהגן, והילד אותת לאמו שהוא רוצה שישחקו יחד. האם מוציאה פאזל חדש, הם מתיישבים על השטיח והילד מרים חלק שדומה לחלון של בית. ״איפה להניח את החלק הזה?״, הוא שואל את אמו. היא עונה: ״תסתכל על הצורות, מה אתה רואה?״

״אני רואה ריבועים״, עונה הילד. ״נכון, האם אתה רואה ריבוע כזה במקום כלשהו על הלוח?״ שואלת אימו בחיוך.

ילדים משתמשים בדיבור פרטי כדי להתגבר על בעיות | תמונה: Fotolia

בפעם הבאה כשהילד יגש לפתור את הפאזל הזה, או כל פאזל אחר, הוא יזכור את הדרך שבה הוא פתר אותו עם אמו בעבר. הוא ישאל את אותן שאלות, אך הפעם ישאל אותן בעצמו. לפי לב ויגוצקי, פסיכולוג שחקר בשנות ה-30 את עולמם הפנימי של ילדים, מה שמתרחש בין האם לבנה הוא התחלה של תהליך החשיבה כפי שאנחנו מכירים אותו. וחשוב מכך, הדיאלוג החיצוני הזה, שמתקיים בין האם לילד, הופך עם הזמן לדיאלוג פנימי של הילד.

ויגוצקי הגיע למסקנה שכאשר הילד גדל הוא מנהל את הדיאלוג הזה בעצמו. כולנו מכירים את התופעה של ילד בין שנתיים שמדבר אל עצמו בזמן שהוא משחק, ואומר: ״עכשיו אני אשים את הפיל בתוך הקופסה״, ״עכשיו אני אוציא אותו מהקופסה״.

פרניאו שאב השראה מהתיאוריה של ויגוצקי כדי לערוך ניסויים בעצמו. את חלקם פירט בספרו ״הקולות שבפנים״ (The Voices Within, 2016). בהתחלה על ביתו בת השנתיים. כשעקב אחריה גילה שלדיבור העצמי שלה בקול רם, יש כמה פונקציות: היא מדברת לעצמה כשהיא נתקלת באתגר מסוים שגורם לה לתכנן מראש מה לעשות. למשל, היא אומרת לעצמה שתכניס למשאית שתי מכוניות לפני שהכניסה אפילו אחת. במקביל, הוא הבחין שהיא עושה לעצמה שיחת עידוד באמצע המשחק: ״החלק הזה קשה״, היא אומרת לעצמה כשהיא נכשלת בחיבור חלקי המשאית. כשהיא מצליחה, היא נותנת לעצמה חיזוק חיובי: ״הנה, הצלחתי!״.

מה שיקרה לפי ויגוצקי ופרניאו, שבעוד מספר שנים, אותם ילדים שמדברים לעצמם יגיעו לבית הספר. בבית הספר המורה תגיד להם לשמור על השקט, ואז הם יתחילו ללחוש את מה שהם רוצים להגיד, ולאחר זמן מה יעבירו פנימה את כל הדיאלוג הזה שהם עושים עם עצמם.

אם היית תקועה לבד על אי בודד, קרוב לוודאי שהיית מתחילה לדבר לעצמך בקול רם

״ויגוצקי טוען שלילדים קטנים אין דיבור פנימי״, אומר פרניאו בראיון, ״במשך תקופת זמן מסוימת הם מפנימים את הדיבור החברתי ועוברים דרך שלב הנקרא דיבור פרטי, שבו הם מדברים לעצמם בקול, ואז הם עוברים לדיבור פנימי. אנחנו יודעים מעט מאוד איך דיבור פנימי מתפתח מעבר לשלב הזה. אבל אנחנו יודעים שדיבור פרטי ממשיך גם בבגרות, רבים מאתנו מדברים לעצמנו״.

אתה בעצם אומר שדיבור של בת שנתיים שמדברת לעצמה בקול ברחוב ואנשים מחייכים אליה, ודיבור של הומלס ברחוב שמדבר לעצמו ואנשים מתרחקים ממנו בגלל זה, מגיע מאותו מקור?


״קרוב לוודאי שכן. ויגוצקי אומר שהילדה בת השנתיים מדברת לעצמה בקול כי היא חושבת בקול רם. לדעתו אין לה עדיין דיבור פנימי כי היא צעירה מדי. עם הזמן, במקום לנהל את השיחה הזאת בקול רם, היא עושה את זה בפנים, בשקט.

״ההומלס נמצא בעולם חברתי שונה מאוד משאר האנשים. הוא במובן מסוים 'מחוץ לחברה'. אם היינו מדברים לעצמנו בקול, כל הזמן, היינו מעצבנים אנשים אחרים. היינו יודעים תמיד מה אחרים חושבים עלינו, והם היו יודעים מה אנחנו חושבים עליהם. זה לא בהכרח דבר טוב. אבל מישהו שחי בעולם חברתי שונה, כמו ההומלס, לא ירגיש את הלחץ החברתי הזה״.

אתה מאמין שאם לא היה הלחץ החברתי אנשים פשוט היו מדברים לעצמם בקול רם? 


״זה הניחוש שלי. אם היית תקועה לבד על אי בודד, קרוב לוודאי שהיית מתחילה לדבר לעצמך בקול רם״.

מאמן הספורט טימות'י גאלווי חקר ב-1974 את הדיבור הפנימי של שחקני טניס ותיאר אותו כך: ״רוב השחקנים מדברים לעצמם במגרש כל הזמן. 'קום בשביל הכדור', 'תכוון ל'אחורית' שלו', 'תשמור את העיניים שלך על הכדור', 'תכופף את הברכיים'. עבור חלק מהשחקנים זה כמו לשמוע בתוך הראש קלטת מוקלטת של שיעור למשחק. אחרי שהמכה יוצאת, מופיעה מחשבה אחרת במוחם שיכולה להביע את הדבר הבא: 'אתה מגושם, סבתא שלך הייתה יכולה לשחק טוב יותר'״.

ידעתי שאני צריך לשנות את מה שהולך אצלי בפנים, אז התחלתי לדבר אל עצמי. בהתחלה זה הרגיש לי די מוזר, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. ידעתי שאני יכול לנצח את המשחק

שחקן הטניס אנדי מוריי, שמדורג בזמן כתיבת שורות אלה מס' 2 בעולם, מעולם לא דיבר לעצמו בקול רם, לא על המגרש ולא מחוץ לו, עד שיום אחד מצא את עצמו משחק מול אלוף העולם, נובאק ג'וקוביץ, ומפגר בשתי מערכות מתוך חמש. בהפסקה, מוריי הלך לשירותים ומצא את עצמו לפתע עומד מול המראה ונותן לעצמו שיחת עידוד. ״ידעתי שאני צריך לשנות את מה שהולך אצלי בפנים״, הוא סיפר בראיון ל-London Times ב-2013. ״אז התחלתי לדבר אל עצמי, בקול רם. 'אתה לא הולך להפסיד את המשחק הזה', אמרתי לעצמי. 'אתה לא הולך להפסיד את המשחק'. התחלתי בקטן אבל פתאום הקול התגבר. 'אתה לא הולך לפספס את זה. תן את מה שיש לך'. בהתחלה זה הרגיש לי די מוזר, אבל הרגשתי שמשהו השתנה לי בפנים. הייתי מופתע מהתגובה שלי. ידעתי שאני יכול לנצח״.

מוריי המשיך לדבר לעצמו כשחזר למגרש, הדף את המכות של ג'וקוביץ ועבר בסופו של דבר להוביל במשחק. באותה שנה הפך לבריטי הראשון מזה 77 שנים שזוכה באליפות ווימבלדון לגברים. למעשה מוריי עזר לעצמו כמו שהילדה בת השנתיים דיברה לעצמה כדי להצליח להכניס שתי מכוניות למשאית.

לטוב ולרע

פרניאו טוען שאם נהיה מודעים יותר לדיאלוגים או למונולוגים שמתרחשים במוחנו, העולם הפנימי שיתגלה בפנינו יהיה מקור עשיר ועמוק להבנה עצמית וגם לקבלה עצמית – של הפחדים, השאיפות וכל יתר הרגשות שלנו, ואולי אפילו זה יסייע לנו לשחרר רגשות שמזיקים לנו.

סדרת הטלוויזיה ״אלי מקביל״ היא אולי דוגמה טובה לכך. הסדרה שמספרת על חבורת עורכי דין, משלבת בתוך הסיפורים גם את עולמן הפנימי של הדמויות. הדוגמאות הן לפעמים קיצוניות, למשל הופעה של זמרים כמו אל גרין וארתה פרנקלין, ששרים לאלי מקביל בדמיונה בזמן שהיא טוענת בבית המשפט. אבל במקום לקחת פרוזאק, כפי שממליצים לה, מקביל בוחרת להתמודד בכוחות עצמה עם ההזיות האלה. היא מחליטה ״להסתכל להזיה בפרצוף״. ההתמודדות הזאת מביאה אותה למקום בטוח יותר, שלא מפחד ולא בורח מהקולות הפנימיים שלה.

מה קורה כשאנשים לא עושים את זה? אני שואלת את פרניאו. ״זו באמת אחת החידות. אנשים שמספרים שהם סובלים מדיכאון ומחרדה, מדברים בדרך כלל על מחשבות שליליות, אבל הם לא חושבים על כך בהקשר של דיבור פנימי. כשמישהי סובלת מדיכאון ושומעת קולות שאומרים לה 'את חתיכת זבל', אפשר לתרגם את זה כקול שבתוכה, קול של דיבור פנימי שאומר עליה דברים שליליים. אני בטוח שרבים מהמושגים השליליים האלו נוצרים דרך השפה, וזה לא נחקר עד כה לעומק״.

דיבור פנימי יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע. הגישה הטובה ביותר היא להיות מודע אליו

דיבור פנימי גם משקף רגשות כמו פחד וקנאה? האם יכול להיות שהוא משמש גם כמראה לדברים הקשים שאיתם אנחנו מתמודדים? 


״אנחנו משתמשים בו באופן אינסטינקטיבי כדי להתמודד עם קשיים קוגניטיביים ועם אתגרים רגשיים. אם אנחנו מפחדים, זאת יכולה להיות דרך שבה הפחד מבטא את עצמו, אבל זו יכולה גם להיות דרך שמייסעת לנו להסדיר את הפחד שלנו. למשל, הייתי בתוכנית בשידור חי ברדיו באנגליה לפני כמה חודשים. זה היה קצת מפחיד, ואני זוכר שאמרתי לעצמי לפני הריאיון בצורה ברורה מאוד: 'וואו, אני הולך להיות בתוכנית הזאת'. ואז עניתי לעצמי כשאמרתי 'עשית את הדברים האלה בעבר'. זאת הייתה דרך להגיד לעצמי, אל תפחד. כלומר, אני גם משקף את החששות שלי וגם מנסה להסדיר אותם״.

אבל האם אפשר להשתמש בדיבור הפנימי כדי להסיר את הפחדים מהעולם האמיתי?


״אני חושב שדיבור פנימי יכול לבטא רגשות וכתוצאה מכך להסדיר אותם. אבל כשמצב נהיה פתולוגי ונמצאים בדיכאון למשל – האני הפנימי שלנו הופך לשלילי. במקרים כאלה, היכולת להסדיר את הרגשות אינה מאוזנת וזה יכול להעצים את הבעיה.

״דיבור פנימי יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע. הגישה הטובה ביותר היא להיות מודע אליו. כך נדע מתי זה חיובי ומתי שלילי. מדיטציה היא דרך שמסייעת לנו להיות מודעים יותר לדיבור הפנימי. יש סוגי מדיטציות שטוענות שדיבור פנימי אינו דבר טוב, אבל אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שאנחנו צריכים להיות מודעים יותר אליו, ואז להבחין בין סוגים טובים יותר וסוגים לא כל כך טובים מבחינה פסיכולוגית״.