לודוויג ואן בטהובן | ציור אמנות: PD/Wikipedia
הוא שכב בין העצים, על ערימה גבוהה של עלי סתיו שנשרו והצטברו במהירות המאפיינת את חילופי העונות בווינה. הוא אהב לעשות זאת מאז שהוא זוכר את עצמו, עוד בילדותו בעיר בון, היה רץ עם אחיו לשחק בין העצים, וכשזה היה נעלם מטווח ראייתו היה נשכב ומתמוגג בהנאה למראה הטבע הנפלא ובעיקר מהנגינה הנפלאה של הענפים והעלים שפיזרה הרוח בשריקתה.
דמעות עלו בעיניו. הוא כאב על כך שלא יכול היה עוד ליהנות מהצלילים שהקיפו אותו, אלא רק להתנחם מלטיפתה הרכה של הרוח וממראם המרשים של העצים, שנדמה היה שעומדים ליפול עליו. ״לא יעזור עוד שאנסה לשמוע את הקולות שבעבר מילאו אותי בהשראה״, חשב לעצמו. הוא כבר ידע שככל שינסה להקשיב, כך לא ישמע דבר. הוא עצם את עיניו.
ברגעים בהם התנתק והיה עם עצמו, הופיעו במוחו כל צלילי העולם. גם עכשיו שמע אותם מגיעים, אבל הפעם, למרבה ההפתעה, לא היה זה פסנתר, גם לא כינור או תופים כבדים, היה זה קול המהום שמילא את ראשו. הוא הבחין שזה בא מתוכו. היה זה קולו שלו. הוא החל לפתע להמהם בקול רם והתרגש: ״אין אושר גדול מזה ותחושה נעלה ורוחנית מזו של המוסיקה!״, חשב לעצמו, ״ומה הייתי בלעדיה? חירש ועלוב״.
לודוויג ואן בטהובן | ציור אמנות: PD/Wikipedia
מחשבתו קטעה את ההמהום. הוא פקח את עיניו ונזכר פתאום מה השעה והיום. ״קבעתי עם קרל! עלי להגיע בזמן״.
קרל כבר חיכה לו בביתו. לודוויג התפרץ במהירות דרך דלתו והצליח שוב להבהיל את העוזרת שהיה נדמה שכבר התרגלה
להליכותיו המגושמות. ״אחייני היקר! אני שמח לראותך״, הכריז.
קרל חיבק את דודו וטפח על שכמו. ״שמח גם אני לראותך, דודי״, אמר בחיוך.
״רגע אחד, אביא את המחברת שלי, היא בתיק״.
״מה שלומך?״ כתב קרל במחברת. הוא שאל זאת מתוך נימוס, כיוון שהבחין כבר שגופו של המלחין הגדול מכולם, הצטמק ונהפך לקטנטן, ונדמה שפניו התכסו בקמטים. ״לא מזמן התראינו״, חשב, ״אני צריך להגיע יותר״.
״אני מרגיש מצוין״, ענה וולפגנג בכנות, ״לפני רגעים אחדים הבנתי סוף סוף איזו מנגינה תתאים לטקסט הנפלא של שילר שכל כך ניסיתי להלחין. שמע לי, קרל, זה יעזור לך בחיים, ההרמוניה כבר שם, רק צריך להפסיק לרדוף אחריה כדי למצוא אותה. המרדף עלול להבריח אותה לתמיד״.
״הו דודי, האידאליסט הבלתי מתפשר!״ כותב לו קרל, ״איך, למרות הקשיים שאתה עובר, אתה מצליח עוד להאמין באידיליות ובהרמוניות? הן לא נמצאות בעולם הזה שלנו״.
״הן קיימות, אני מכיר אותן. הן קיימות במוסיקה, הן קיימות באהבה. הן מתגלות בפני מי שמוכן להכיר בהן״.
״אז מדוע אומלל אתה לעתים קרובות כל כך?״ כותב קרל.
לודוויג ואן בטהובן | ציור אמנות: PD/Wikipedia
לודוויג מתבונן באחיינו ובאותם רגעים מרגיש חולשה, מתבלבל לרגע וחושב כיצד לענות. ״החיים הציבו לי קשיים שלפעמים אינני בטוח שביכולתי להתגבר עליהם. אני יותר ויותר לא מצליח לשמוע וזה רודף אותי בכל מקום אליו אני הולך כמו רוח רפאים. אני כבר לא מופיע או מנגן באירועים חברתיים. אני נראה בעיני אחרים כמיזנתרופ אבל אני רחוק, כפי שאתה יודע, מלהיות כזה.
״מצד שני, לפעמים אני מרגיש שאלמלא הייתי כזה, אולי לא הייתי חווה את מה שחוויתי הבוקר ומוצא את מה שלדעתי עומד להיות לבה של הסימפוניה שלי. כל אחד הוא מה שהוא, ויש רק בטהובן אחד״.
הכרטיסים לקונצרט של הסימפוניה התשיעית נמכרו במהירות מסחררת. כל וינה רצתה לשמוע את היצירה החדשה של המלחין המחונן, אבל גם ואולי בעיקר, לראות את המאסטרו מנצח. אנשי התזמורת התמקמו ליד כליהם, ולודוויג חיכה לאות כדי להיכנס לאולם. הוא היה מוטרד. לתזמורת היו רק שתי חזרות בלבד לפני היום הגדול.
לודוויג הרים את שרביטו וכלי המיתר החלו לנגן בנועם, כאילו הכינו את השטח להצטרפות בטוחה של התזמורת כולה. כשהצלילים היו בשיאם, כל גופו של המלחין נע, אבל הוא לא שמע דבר. הוא ראה בזווית עינו את תנועותיו של המנצח מיכאל אולף, שהכתיב לתזמורת מה לנגן. את המוסיקה הוא שמע במוחו.
הגיע הקטע הרביעי. כיוון שעמד עם גבו לקהל, לודוויג לא יכול היה לחזות בתגובות למשמע הסולנים שהחלו לשיר את ה״אודה לשמחה״ של שילר. הוא רק שיער שזאת תהיה הצלחה גדולה. הוא עצם את עיניו ונתן לצלילים הפנימיים להציף את גופו.
״מאסטרו״, נגעה בלודוויג לפתע הסולנית קרולינה אונגר וסובבה אותו אל הקהל.
הוא פקח את עיניו וראה את הקהל עומד על רגליו ומריע. הגברים הניפו את כובעם, והנשים העיפו את ממחטותיהן, כדי להביע את הערכתם למלחין שחיבר את הסימפוניה הנפלאה הזאת, מבלי שיהיה מסוגל לשמוע דבר.
הסיפור האמיתי
הסימפוניה התשיעית היא האחרונה (הגמורה) שכתב לודוויג ואן בטהובן בחייו. היא אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר שנכתבו. הוא הלחין אותה במשך כמה שנים, בתקופה שבה שמיעתו התדרדרה מאוד. הוא ניסה למצוא לחן מתאים ל״אודה לשמחה״ של שילר עד שב-1824, השנה בה סיים את הסימפוניה התשיעית, הצליח להבין איך זה צריך להישמע.
המנצח מיכאל אולף, שניצח לידו בערב הקונצרט, הורה לתזמורת להתעלם מתנועותיו של המלחין, כדי שלא יתבלבלו בנגינתם. מספרים שבסוף נגינת הסימפוניה, כשהקהל החל להריע, המלחין לא שמע את המחיאות. הסולנית קרולינה אונגר, ניגשה אליו וסובבה אותו אל הקהל, שהחל להניף ממחטות וכובעים, כדי להביע את הערכתם למלחין.
הסימפוניה התשיעית היא בין המושמעות ביותר בכל הזמנים עד היום. רבים ניסו לפצח מה בטהובן רצה להביע דרכה.
* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן