Clik here to view.
תמונה: Fotolia
אדורה סביטק המורה הצעירה בהיסטוריה
Clik here to view.
תמונה: Web Summit/Flickr
״כשהייתי בת שלוש, הייתי הולכת לפארק שליד הבית שלי ונעמדת על סלע, כדי לנאום על הסיבות שבגללן אנשים צריכים לבחור בי כנשיאה. הקלות הזאת בה דיברתי הגיעה מתוך התחושה שיש לי הכישורים לכך, בדיוק כמו לכל אדם אחר״, מסבירה הסופרת והמרצה הצעירה אדורה סביטק בראיון לאפוק טיימס. ״הוריי מעולם לא אמרו לי שאני צעירה מדי כדי שתהיה לי דעה משלי ונתנו לי להשמיע את קולי״.
אביה קרא לה אריסטו כשהייתה קטנה; היא כתבה סיפורים כבר בגיל 4 והוציאה את ספרה הראשון בגיל 8. החודש היא חוגגת 19 שנים ומסתכלת לאחור על חייה יוצאי הדופן
אדורה לא סתם החלה לנאום את נאום הנשיאות שלה באותו פארק. היא מספרת שבאותם ימים של שנת 2000, סיקרו בטלוויזיה את מערכת הבחירות בארה״ב, וקולות הנואמים השאירו עליה רושם רב. קולות שלא עניינו אף ילד ממוצע בן 3, ובטח לא היו גורמים לו לחשוב על המשמעות שלהם. אבל את אדורה הם סיקרנו וריתקו.
אימה של אדורה, ג'ויס סביטק, היא סינית שבילדותה חוותה את מהפכת התרבות בסין, בלי גישה לספרים. אולי זה מסביר מדוע היא וג'ון האבא, במקצועו מהנדס תוכנה, שאפו להעניק לאדורה ולאחותה חינוך לתרבות ולידע. אבל מה שהם לא חזו היה באיזו מהירות הילדה הקטנה שלהם תבלע את הדברים שהיא רואה ושומעת מהם ותקדים את זמנה לעומת ילדים אחרים.
Clik here to view.
תמונה: XPRIZE Foundation/Flickr; באדיבות אדורה סביטק
בגיל 4 אדורה כבר החלה לקרוא ולכתוב, ובתוך זמן קצר הפכה ל״מכונת כתיבה״ שקשה לעצור. היא כתבה במחברות שקיבלה מהוריה, בדפדפת שורות צהובה שהייתה לה, ובעצם בכל נייר שמצאה זרוק על הרצפה. ״אני זוכרת שבמקרה אחד שבו הייתי בחנות של 'איקאה' ולא היה לי במה לכתוב, השתמשתי בעיפרון הקטן ובדף הנחיות לבניית מוצר כדי לכתוב סיפור״, היא אומרת.
מה כתבת?
״אני חושבת שהסיפור הראשון שלי היה על ילד קטן שהולך למסעדה לאכול צ'יזבורגר. זה היה סיפור די פשוט, אבל כשאתה ילד, הדבר הטוב הוא שאין לך מסננים אוטומטיים או קולות בראשך שאומרים לך: 'האם הסיפור הזה מספיק טוב כדי לכתוב אותו על הנייר?'. לכן כשכתבתי, יכולתי לכתוב באופן פורה״.
בגיל 7 כבר קראה שני ספרים ביום והקלידה כ-80 מילים בדקה, כאילו הרעיונות והסיפורים פשוט זורמים לתוך מוחה
אבל את כישרון הכתיבה שלה היא התקשתה לשמור לעצמה. בגיל 7, אחרי שכתבה כבר מאות סיפורים, היא הוזמנה לראיון בתוכנית ״בוקר טוב אמריקה״, והתבקשה לכתוב סיפור במחשב שלה, במשך שעה של תוכנית. הסיפור, שהוקרא על ידי המגישה בסוף התוכנית, הצליח להפליא ברמת הכתיבה שלו ובדיאלוג שמתרחש בין גיבוריו. בתוכניות אחרות שהתארחה בהן בגילאים מאוחרים יותר, המגישים כבר התקשו להבין את אוצר המילים בו השתמשה.
אולי זה לא מפתיע שאוצר המילים שלה הגיע לרמה כזאת. בסרט התיעודי ״הילד החכם ביותר בעולם ואני״ , בו השתתפה לצד ילדים גאונים אחרים, הראו שהיא נוהגת לקרוא ספר אחד או שניים ביום, ושכבר בגיל 7 היא הקלידה במחשב שלה כ-80 מילים בדקה, כאילו הרעיונות והסיפורים פשוט זורמים לתוך מוחה.
Clik here to view.
תמונה: XPRIZE Foundation/Flickr; באדיבות אדורה סביטק
״הנינוחות שלי לכתוב מגיעה בחלקה מהאופי הילדותי המעז שלי, ובחלקה היא תוצאה של הרבה מאוד שנים של התנסות״, אומרת אדורה כשהיא מנסה להסביר לי מהיכן קיבלה את הכישורים שלה. ״רוב הילדים מתחילים לכתוב רק כשהם מגיעים לבית הספר, אבל את הכתיבה שלי עשיתי בשלב מוקדם מאוד, וחשוב מכך – עשיתי אותה עבור עצמי, ולא עבור מורה מסוים. זאת פריבילגיה שלילדים שהוריהם דוחפים אותם לקבל 'מצוין' בשיעורים משעממים, אין. אני חושבת שזאת פריבילגיה שאין אפילו להרבה מבוגרים״.
את הספר הראשון שלך, באורך כ-300 עמודים, פרסמת בגיל 8. אחריו כתבת כמה ספרים נוספים. מה הניע אותך?
״רציתי שאנשים ייחשפו לסיפורים הקצרים שכתבתי. אמרתי להוריי שאני רוצה להוציא ספר. הם אמנם היו קצת מופתעים, אבל לא ייאשו אותי. אימא שלי עזרה לי למצוא טלפונים של כמה הוצאות לאור, והשאר היסטוריה. כשהספר הראשון שלי – 'flying fingers' – יצא לאור, הוא פתח עבורי דלתות רבות: פתאום הייתה לי ביד הוכחה ליכולת שלי״.
כלומר, הפרסום שקיבלת והעובדה שהתייחסו אליך כילדת פלא, הניעו אותך לכתוב.
״כן, אני מודה שבעבר דאגתי ממה חושבים עלי – בין אם זה כדי לעמוד בציפיות שהיו ממני, ובין אם כדי לא לאכזב אנשים מכך שמסלול החיים שלי נתקע״.
מורה לכתיבה
אבל מסלול החיים של אדורה לא נתקע. לפחות לא בגיל 9, שבו הפכה ללא אחרת מאשר מורה לכתיבה. בזמן שמרבית הילדים מתקשים עדיין לכתוב ומתבלבלים עם שגיאות כתיב, אדורה החלה להעביר סדנאות כתיבה בבתי ספר בכל המדינה.
Clik here to view.
תמונה: XPRIZE Foundation/Flickr; באדיבות אדורה סביטק
וככל שהתפשטה השמועה על ילדת הפלא בת ה-9 שגורמת לילדים, גם בגילאים גדולים ממנה, לרצות לקרוא ולכתוב, כך פנו אליה עוד ועוד אנשי חינוך, שלא הצליחו בעצמם להנחיל לילדים את אוצרות השפה.
כשאתה ילד, הדבר הטוב הוא שאין לך מסננים אוטומטיים או קולות בראשך שאומרים לך: 'האם הסיפור הזה מספיק טוב כדי לכתוב אותו על הנייר'
״לאדם אין צורך לראות אותך כאוטוריטה גבוהה שמעליו בהיררכיה כדי ללמוד ממך״, היא אומרת. ״למעשה אני חושבת שהמורים הכי אפקטיביים הם אלו שמבינים ופונים לרמה של התלמידים שלהם. עבורי זה היה אוטומטי כי הייתי באמת שווה להם. זה אפשר לי לתקשר עם הילדים בדרך ישירה יותר ודיבורית יותר. למשל, הבאתי קופסה מלאה בבובות של חיות וביקשתי מהתלמידים לתת לחיות שמות וליצור דרכן דמויות שמעוררות בהם השראה. פשוט דיברתי בשפה שלהם״.
לימדת בבתי ספר, בזמן שאת עצמך ממשיכה בחינוך ביתי. מה גרם להוריך להחליט שלא לשלוח אותך לבית ספר?
״המשמעות של החינוך הביתי שקיבלתי הייתה שהיה לי הרבה מאוד חופש בשנותיי הראשונות, בהשוואה לילדים אחרים בגילי. לא נאלצתי למלא דפים ריקים בדברים שלא הייתה להם משמעות עבורי, ובמקום זה כתבתי שירים שהתבססו על אוצר מילים מעניין שלמדתי. למדתי דברים רבים, החל מהיסטוריה של האמנות, אנטומיה ועד לוחמי החופש במקסיקו. בעצם, כל דבר שהסטודנטים, שההורים שלי שכרו, התמחו בו. זה סיפק לי הזדמנות לחשוב באופן יצירתי ואני מכירה תודה על כך״.
Clik here to view.
תמונה: XPRIZE Foundation/Flickr; באדיבות אדורה סביטק
לא סתם ההרצאה הכי נצפית של אדורה ב״טד״ (את ההרצאה הראשונה שם העבירה בגיל 12) נקראת ״מה מבוגרים יכולים ללמוד מילדים״. קרוב לארבע מיליון וחצי איש כבר צפו בה. ״אני חושבת שהדבר היחיד שמבדיל אותי מילדים אחרים עם אותו רצון ואותן יכולות הוא ההזדמנות שניתנה לי. המבוגרים בחיי תמיד אמרו לי 'כן'. הם אף פעם לא אמרו לי, 'את צעירה מדי בשביל זה'. התובנה הזאת גרמה לי להרצות ב'טד' – רציתי לבקש מהמבוגרים להאמין יותר באנשים צעירים״.
בהרצאה את משווה מבוגרים שרוצים לשלוט בחייהם של ילדים לדיקטטורים שמפחדים לאבד את כוחם. מה הייתה שיטת החינוך בבית שלך? האם היו מגבלות, או שתמיד אמרו לך ״כן״?
״הורי היו דמוקרטיים מאוד. הם תמיד הסבירו את ההיגיון מאחורי הדברים שהם ביקשו מאתנו לעשות. כמו בכל בית, היו לנו גם ויכוחים. אבל הדבר הכי חשוב הוא שאף פעם לא הרגשתי שהייתה ממני ציפייה לצייתנות עיוורת. זה לימד אותי לא להימנע מקונפליקטים, אלא לדון כאשר עולים חילוקי דעות. זאת יכולת חשובה מאוד בחיים.
״הקונפליקטים הגדולים ביותר שהיו לי עם אמי, היו בנושאי תקשורת בינינו. למשל, כשיצאתי עם חברים והיא התקשרה אלי מרוגזת באחת בלילה. תמיד ראיתי בגבולות ובהגבלות סוג של שיתוף פעולה. אם הורי רצו שאחזור בזמן ולא רציתי, אז פשוט לא חזרתי. אבל המתח ביננו גרם לסוג של הלוך ושוב שדרכו בסופו של דבר הגענו למקום טוב באמצע״.
למה בסופו של דבר החלטת בגיל 14 ללמוד בבית ספר?
״החלטתי ללכת לתיכון ציבורי כי רציתי ללמוד עם יותר אנשים ולהתנסות בדברים שבני נוער חווים, כמו נשף בית הספר, ההתאהבויות והדייטים, הספורט, מעגלי החברים וכל זה״.
בטח לא היה לך קל להיכנס למעגלים החברתיים האלה לאחר שהיית כל כך הרבה שנים מחוץ לזה.
״כן, בהתחלה זה הרגיש שקשה לי להתחבר אל ילדים אחרים בגלל ההבדלים בינינו, אבל זה נהיה קל יותר עם הזמן. בהתחלה גם הלו״ז שלי הפך למסובך, כי כבר לא יכולתי להעביר הרצאות או לכתוב כפי שעשיתי בעבר״.
מה השתנה בכתיבה שלך לאורך השנים?
״השתנה המקום שממנו אני שואבת את ההשראה שלי, וגם הנושאים שאני כותבת עליהם. בהתחלה כתבתי על סצנות היסטוריות או פנטסטיות – על טירות ענקיות, מכשפים, נסיכים ונסיכות. עכשיו אני מסתכלת יותר על החיים שלי ועל אירועים שקורים ביום-יום.
״זה גם משתקף בדיאטת הקריאה שלי שהשתנתה – היום אני קוראת הרבה יותר ספרים שמתארים את המציאות מאשר את הפנטזיה. וההשראה שלי מגיעה לרוב ממה שאני קוראת – בין אם זה מאמרים, שירים, רומנים, סיפורים קצרים או אפילו טוויטים.
״גם הזמן שבו אני מבלה בהליכה מספק נפח של חומר לכתיבה שלי. אני אף פעם לא שמה אוזניות כשאני הולכת, כדי שכל החושים שלי יהיו קשובים לשאיפותיו של העולם שסביבי. הליכה בחוץ היא הזדמנות לקבל חומרים פוטנציאליים לדמויות חדשות או לסיפורים – מדיאלוג מקרי עם מישהו, משיחות של אנשים ביניהם או מהתבוננות בפניהם ובבגדים שהם לובשים״.
מה היית מייעצת להורים שרוצים לחנך את ילדיהם להיות עצמאיים ויצירתיים כפי שאת?
״שיתייחסו לילדיהם כאילו שלמילים שלהם יש ערך ומשקל. אל תנסו ללמד אותם בגיל צעיר מדי מה המקום שלהם בהיררכיה הנוקשה, זו שלמשל מצפה מהם להמתין לתורם לפני שהם עונים בחזרה. תנו להם כיסא בשולחן, שאלו אותם שאלות עמוקות, עודדו אותם להשתתף במחלוקת מעניינת, ואף פעם אל תפחדו מכך שהילדים שלכם ישאלו 'למה?' – גם אם השאלה מופנית אליכם״.
אקיאנה קרמריק ילדת הפלא של עולם האמנות
אחרי שמכרה את ציוריה במאות אלפי דולרים, פרסמה שני רבי מכר בגיל 12 והפכה לסלבריטי, הילדה שנודעה בזכות ההשראה השמימית שקיבלה, ממשיכה ליצור ולקבל השראה גם בגיל 22
Clik here to view.
אקיאנה בילדותה "רואה חזיונות" | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
בעוד שרוב הילדים בגילאי ארבע וחמש מציירים בית, עץ, שמש ואולי פרפרים, אקיאנה קרמריק בת הארבע החלה לרשום על נייר עיניים ופנים. היא עשתה זאת עם עפרונות שאימה קנתה לה לאחר שלא ידעה מה לענות לבתה הקטנה שסיפרה לה על סצנות ואנשים שהיא רואה בחזיונות ובחלומות שהיו לה. ״תציירי מה שאת רואה על הנייר״, אמרה לה האם, מבלי לדעת איך המעשה הקטן הזה ישנה את גורלה של בתה, של המשפחה ואת גורלם של הרבה מאוד אנשים אחרים.
היא לא שיחקה בבובות, היא לא אהבה סיפורי אגדות, היא דיברה על גלקסיות
״מגיל צעיר מאוד רציתי לצייר רק פנים של אנשים״, מספרת לי אקיאנה בראיון. ״את כל תקופת הילדות שלי חוויתי דרך עיניהם של הזרים שראיתי בחזיונות, ודרך הפנים שציירתי״.
מי היו אותם זרים?
״הם היו האנשים שראיתי בחלומות. הרגשתי מסיבה כלשהי שהפנים שלהם חשובות לי, ושחשוב לי לצייר את הסיפור שלהם ואת הרגשות שלהם, אף על פי שלא ידעתי למה. הייתי פרפקציוניסטית כילדה קטנה וזרקתי רבים מהציורים לפח. אימא שלי אספה ושמרה אותם. המשכתי לצייר ולצייר עד שעשיתי את זה כמו שצריך״.
באותה תקופה, אימה של אקיאנה הייתה אתאיסטית מוחלטת והחינוך שהקנתה לילדיה מעולם לא שילב דת או רוחניות. מצבם הכלכלי הקשה גם לא אפשר להם להחזיק טלוויזיה, וגם לא ספרים שיכולים היו להשפיע על דמיונה של אקיאנה.
בדיוק מסיבה זו התקשו ההורים לעכל את ההתנסויות היום-יומיות של בתם שכללו חזיונות שראתה. ״היא לא שיחקה בבובות, היא לא אהבה סיפורי אגדות, היא דיברה על גלקסיות״, סיפרה האם.
Clik here to view.
אקיאנה בגיל 8 עם ציור שציירה | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
אקיאנה הסתובבה בביתה כשהיא שומעת קולות, רואה צבעים וצורות, ומספרת שלפעמים היא אף רואה מה יקרה בעתיד ומה קרה בעבר. היא חוותה זאת כשישנה, הלכה ואפילו כששטפה כלים.
למעשה אקיאנה למדה לצייר מעצמה. בהתחלה היא ציירה דמויות בקווים כלליים וצורות. כשהייתה בת חמש החלה לצייר אובייקטים בשלושה ממדים עם צללים. ״למדתי רק דרך התבוננות בלתי פוסקת באנשים סביבי. זה היה אימון, על אימון, על אימון״.
בגיל 7, ברגע שהשתמשה לראשונה באקריליק, היא ידעה שציור הוא המקום שאליו היא שייכת. ״הבנתי שאני צריכה להתאמן, לצלול לעולם הזה, וזה היה יפהיפה בעיני. זה מה שהייתי צריכה״.
היום, בגיל 22, אקיאנה נוסעת, מרצה ומציגה בכל העולם. ציוריה המקוריים נמכרים במאות אלפי דולרים, חלקם אף נחשבים לאוצרות תרבותיים שאין למכור אותם. הדפסים שלה אפשר למצוא בכמה אלפי דולרים בודדים. אבל לא הכול היה ורוד בחייה של אקיאנה. למעשה, הייתה לה ילדות מאתגרת ושונה. בראיון היא מתוודה: ״היו זמנים שבהם רציתי להפסיק עם האמנות״.
השראה מאלוהים
השמועה על ילדת הפלא שקמה בארבע בבוקר ומציירת במשך כמה שעות רצופות, עברה מפה לאוזן עד שהגיעה לתחקירניה של אופרה ווינפרי, שהזמינה את אקיאנה להתראיין בתוכניתה. אקיאנה בת ה-9 הגיעה עם ציוריה הגדולים, שאת חלקם כבר מכרה ב-35 אלף דולר. ציורים שלא היו מביישים אף צייר מבוגר שצייר כבר שנים.
בין הציורים שהופיעו בתוכנית היה הדיוקן העצמי שלה, הציור הראשון שמכרה בחייה, בשווי 10,000 דולר. ״מאיפה מגיע הכשרון יוצא הדופן שלך?״ שאלה אותה אופרה. ואקיאנה, בתמימות ובכנות ענתה: ״מאלוהים״.
Clik here to view.
"Prince of Peace" גיל 8 | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
ציור בולט במיוחד של אקיאנה (Prince of Peace), שאי אפשר לפספס, הוא דיוקן של גבר צעיר שהפך לאייקון המוערך כיום במיליוני דולרים. סיפורו של הציור מתחיל בגיל 6, כשאקיאנה לא הפסיקה לראות בחזיונותיה פנים של בחור. הפנים המשיכו לבוא והעניקו לה שלווה. היא חיפשה בכל מקום מודל שיוכל לייצג את מה שראתה, אבל ללא הצלחה.
אחרי שנתיים של חיפושים בקניונים, בפארקים, ובכל מקום שבו הייתה, היא ישבה בביתה והחליטה שתוותר על החיפוש. ״הייתי בת 8, ואמרתי לאלוהים: 'אם אתה באמת רוצה שאני אצייר את הפנים האלו, אז תביא את המודל אלי״, היא מספרת לי בראיון. ״כמה שעות אחר כך, שמענו דפיקה בדלת. עמד שם גבר בגובה שני מטרים, ואמר שהוא נגר, ששמע שאמנית כלשהי מחפשת מודל. הוא לא ידע שהאמנית היא רק בת 8״.
רק לאחר שסיימה את הציור הבינה אקיאנה הצעירה שציירה בחור שדומה מאוד לייצוגים של ישו.
איך אנשים קיבלו את הכישרון שלך?
״בהתחלה הם קיבלו את זה קשה. אחרי התוכנית של אופרה היו אנשים שאמרו לי לשרוף את הציורים, שאני בת השטן, שאני זיוף, שאני רמאית. אמרו לי דברים כואבים מאוד במשך השנים. זה נמשך עד שהייתי בת 16.
Clik here to view.
"Co-Creation" גיל 11 | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
״אבל אפשר להבין אותם. יש הרבה רמאים בעולם. מנקודת המבט הזו אני יכולה להבין מדוע הם שפטו אותי ואת משפחתי. אלה היו זמנים שבהם רציתי להפסיק עם האמנות. אמרתי להורים שלי שאני לא יודעת אם יש לי את הכוח או את המוטיבציה להמשיך עם האמנות. אבל אחרי זמן מה הוריי החלו להראות לי את הדברים החיוביים ואת האנשים הטובים שסביבי וזה הרים אותי. לאט לאט שוב לקחתי את המכחול לידיים״.
אמרו לי דברים כואבים מאוד במשך השנים. היו זמנים שבהם רציתי להפסיק עם האמנות
בעקבות התוכנית של אופרה יצאו גם דברים חיוביים – אקיאנה התפרסמה ברחבי ארה״ב וזכתה גם לחום ולאהדה. רבים רצו לרכוש הדפסים של ציוריה ובהמשך את הספר שכתבה עם אימה, שהפך מהר מאוד לרב מכר.
״הוזמנתי לתוכניות נוספות בטלוויזיה, נתתי ראיונות במגזינים והשתתפתי בסרטי תעודה. זה עורר בי השראה. בזמן שרוב הילדים בגילי היו בבתי ספר, אני ציירתי, כתבתי שירים והשתתפתי בתוכניות טלוויזיה. זה היה אורח חיים מעניין מאוד, זה עזר לי לראות את העולם מפרספקטיבה שונה, ולגדול מהר יותר ממה שחשבתי״.
האיש עם 16 הפרצופים
יש לך עדיין חזיונות וחלומות?
״החזיונות התחילו לראשונה כשהייתי בת 4 או 5, ואז פחתו כשהייתי בת 9. בסביבות גיל 16, הייתה נקודה בחיי שבה לא היו לי זיכרונות או חזיונות בכלל. אבל לאחרונה, בערך לפני שלוש שנים, זה התחיל לחזור.
״היום החזיונות והחלומות שלי מתורגמים למשהו אחר. הם מתורגמים בעיקר לצבעים, לסמלים, לפעמים לקולות ורוב הזמן הם באים אלי כשאני לא מצפה לזה, באופן בלתי מודע. זה משהו שקשה לי לתאר. אני בעצמי לא יודעת מה אני הולכת לצייר. כשאני מתחילה לצייר זה כמו לצפות בסרט בפעם הראשונה. רק כשאני כמעט מסיימת אני מבינה את משמעות היצירה״.
מה את מציירת כרגע?
״כרגע אני מציירת סצנה שעוד לא הראיתי לאף אחד. אני באמצע התהליך, אז קשה לומר איך זה יסתיים. המסר הוא: 'השליח'. זה מתעד טיסה של 'שליח' מעורר תקווה, שעף דרך מכשולים בתוך מערה חשוכה. אבל מי יודע מתי תסתיים היצירה. אני עדיין במסע״.
Clik here to view.
אקיאנה נעזרת במודל כדי להביע את מה שהיא רוצה | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
קורה לך שאת מרגישה מתוסכלת במהלך היצירה?
״כן, אני חווה את זה כמעט בכל ציור. הציור הקשה והמאתגר ביותר שלי נקרא '16 חיים ברוח' (Sixteen lives in the wind) – הייתי אמורה לעבוד עליו בערך חודש, אבל בסופו של דבר סיימתי אותו בשבעה חודשים וחצי. זה היה התהליך הארוך והמתיש ביותר בחיי, בגלל העובדה שהתמונה שהייתה בראשי, וההשראה שראיתי, השתנו כל הזמן. אבל בסוף מצאתי את מה שחיפשתי״.
תסבירי.
״בהתחלה היה לי רעיון פשוט מאוד – לצייר אדון שמייצג רוח חופשית, נושבת. אבל ברגע שציירתי את פניו, התחלתי לראות פנים נוספות שלו. אז מחקתי וציירתי שוב. כך המשכתי עוד ועוד במשך 16 פעמים. ציירתי 16 פנים, אחד על גבי השני. בסופו של דבר הבנתי שהפנים השונות, מתחת לכל, היו הדמויות שלו, האישיויות החבויות שלו. הן היו צריכות שאשחרר אותן לחופשי ולא משנה מה״.
כלומר, היית צריכה לעבור דרך 16 הפנים השונות כדי להגיע לתוצאה הסופית.
״בדיוק. זה היה מאתגר מאוד. אנשים רבים מניחים שכמעט בכל הציורים שלי, יש לי רעיון ואני מציירת אותו. ב-50 אחוז מהזמן באמת יש לי רעיון ואני מציירת אותו ומסיימת. אבל בחצי מהמקרים האחרים אין לי שום רעיון כשאני מתחילה לצייר. אני יוצאת למסע שבו אני לא יודעת מה אני מציירת עד שזה מסתיים״.
בציור עם 16 הפנים השתמשת במודל?
״כן, השתמשתי במודל שפגשתי בנסיעותי בעולם. והשתמשתי גם באנשים אחרים שדיגמנו עבורי כדי להשיג את הרגש הספציפי שראיתי בעיני רוחי״.
Clik here to view.
"Sixteen Lives in the wind"
גיל 21 | תמונה: באדיבות אקיאנה קרמריק
אז פנים של דמות שאת מציירת יכולה להיות מורכבת מאנשים שונים?
״כן, כי לכל אדם יש אופי נסתר ואישיות נסתרת שהוא מראה לאנשים, למשפחה ולחברים שלו. ויש כמה צדדים שאנחנו מראים רק לעצמנו. הציור הספציפי הזה יראה את כל הפרצופים, את כל הדמויות בתוכו. זה משחרר את כולם ונותן לו שקט. הוא לא חייב יותר לעטות מסכה, הוא יכול להיות חופשי, מהכול״.
מי זה ״לו״?
״עבורי, הוא נפש חופשית שעפה ברוח. השתמשתי במודל שייצג את הרוח הזאת, אבל בסוף, אחרי שציירתי, גיליתי הרבה על עצמי כאמנית. זה היה מאתגר מאוד, אבל בסוף זה נתן לי סוג של שקט. זה נתן לי סוג של חופש״.
הציורים הם כמו הילדים שלי. אני עוברת עם כל אחד מסע. יש להם רגשות שונים, משמעויות שונות ואני מרגישה כאילו אני חיה דרכם חיים שונים
נשמע שאת אמורה לצייר משהו, או להגיע למקום כלשהו. ואז כשאת מגיעה, את ממשיכה ליעד הבא.
״בדיוק. אני אומרת לרוב האנשים שאני פוגשת שכל הציורים שיש לי הם כמו הילדים שלי. אני עוברת עם כל אחד מסע. יש להם רגשות שונים, משמעויות ופירושים שונים, ואני מרגישה כאילו אני חיה דרכם חיים שונים״.
כיום אקיאנה כבר לא מתעוררת בארבע בבוקר אלא בשתיים, ומציירת במשך חמש-שש שעות, עד שמשפחתה מתעוררת. לאחר שהיא מניחה את המכחול, היא כותבת שירים המורכבים ממילים ״שפשוט זורמות ממנה״, לדבריה. בשנים האחרונות היא נסעה בכל העולם, מלווה במשפחתה הלוקחת חלק באימפריה שבנתה. הם טסו לאוסטרליה ולאירופה, עברו לערים שונות בארה״ב, וניסו להישאר כמה חודשים ואף שנים בכל מקום. ״לצורכי מחקר על התרבויות השונות״, אומרת אקיאנה.
כשאקיאנה מוכרת ציור מקורי, היא מקפידה לתרום חלק נכבד מהכנסותיו לכ-100 ארגוני צדקה שבהם היא תומכת, שרובם קשורים לילדים. את השאר היא שומרת לעסק העתידי שלה ולקרן שהיא רוצה להקים.
בתור ילדה עם כישורים מיוחדים וחזיונות, כמה השפיעה על הצלחתך הסביבה והמשפחה בה גדלת?
״במקרה שלי אפשר לדבר על המרכיבים הנכונים עבור העוגה הנכונה. במשך השנים פגשתי ילדים רבים כמוני שרואים חזיונות וחלומות ורוצים ליצור, רוצים לעשות משהו עם הכישרון הזה, אבל למרבה הצער הסביבה שלהם מוחצת אותם. אין להם תמיכה מאנשים סביבם.
Clik here to view.
אקיאנה ומשפחתה: בלתי נפרדים בחיים ובעסק | תמונה: באדיבות אקיאנה
״אני מאמינה שיש מפתח שפותח את הכישרון של כל אחד ושיש מרכיב מיוחד לפתוח את הכישרונות האלו. מה שצריך זה לפחות אדם אחד לצידך שבאמת מאמין בך, שמבין ותומך בשליחות שלך או בכישרון שלך״.
מה לדעתך נוגע כל כך באנשים שמסתכלים על היצירות שלך?
״מה שנוגע בהם זה היופי שיש בדברים. כשהייתי ילדה ראיתי יופי בסצנה קטנה של מישהו שותה תה ברחוב, או בחרקים שמכסים את בריכת הנוי. כאמנית, אני רואה את כל הדברים שסביבי בצבעים וביופי, לא משנה כמה שלילי זה. ברגע שאני מתחילה להתרכז בשלילי, הצד היצירתי שבי משתנה״.
באיזה אופן?
״הסגנון משתנה, כיוון שכל ראיית העולם שלי משתנה באופן דרסטי. עד היום ניסיתי לקחת כל דבר ולעשות אותו מלא בתקווה. אני רוצה להישאר כזאת, אני רוצה להיות אמנית שנותנת תקווה לאנשים. זאת המטרה שלי״.
Clik here to view.
"The gift"
גיל 22 | תמונה: באדיבות אקיאנה
ובכל זאת, יש דברים לא טובים שקורים בעולם, ולא מעט אמנים בוחרים להתעסק בנושאים הקשים האלה הקשורים באנושות.
״אני מבינה שישנם דברים שליליים בעולם ותמיד יהיו כאלה. אבל אני מרגישה שיש לי אחריות להביא קצת אושר לאנשים. כיום אנחנו עטופים כל כך באירועים עכשוויים, בפוליטיקה של תחלואות העולם, עד שלפעמים כבר אין למען מה לחיות. נשארו מעט מאוד אנשים בעולם שיכולים להקרין סוג של אור חיובי. אני רוצה להיות האדם הזה, להביא את האור הזה. לפחות קצת.
״יחד עם זאת, אפשר לראות בציורים שלי גם סוג של איזון וניגוד. תמיד תראי את הסבל הנסתר, או את המציאות הנסתרת. אני זוכרת שיום אחד הגיע לתערוכת האמנות שלי ילד חולה סופני. הוא רצה לראות את הציורים לפני שנפטר. אחרי שהסתכל על עבודות האמנות, הוא בא אלי ואמר שהוא לא מפחד למות יותר. הוא הרגיש שמח, הוא הרגיש שלווה. המשפחה שלו בכתה מסביבי וזה היה מרגש מאוד. זה סיפור שגרם לי לרצות לצייר עוד, כדי להביא לאנשים תקווה. תקווה היא מה שאנחנו צריכים כבני אדם״.