תמונה: Fotolia
פעם פגשתי בחו״ל אמריקני בשנות ה-60 לחייו. הוא לבש חולצה מכופתרת, הייתה לו קרס קטנה, זקן אפור-לבן וקול צרוד ועבה של מי שעישן לא מעט סיגריות בחייו. ״החלטתי להפסיק לעשן״, אמר לי אחר כך נבוך, כשרצה להסביר מדוע גופו רועד כל כך.
נפגשנו בנסיבות יוצאות דופן, כשהגענו עם אחרים לתרגל מדיטציה בפארק. זו הייתה הפעם הראשונה שלו, הוא היסס אבל היה נחוש להצליח לשבת בשקט ולעצום את עיניו.
יום אחד, אחרי כמה ניסיונות שעשה, חזרנו ביחד הביתה כשלפתע הוא החל לספר לי עם דמעות בעיניו את אחד הסיפורים היפים ששמעתי אי פעם. הוא סיפר לי על התקופה בה היה חייל אמריקני במלחמת ויאטנם. הוא סיפר על המראות הקשים והחברים שאיבד ואז אמר: ״אבל היה לי מזל, הגיע אלי מלאך באמצע כל הכאוס הגדול״.
קראו לה לין, היא הייתה ויאטנמית, והם התאהבו מיד. הם התחתנו ברגע שיכלו ושכרו דירת חדר ברובע עני מאוד בסייגון. כך, בערבים, כשהחיילים חזרו לבסיסם, חזר האמריקני לדירתו הקטנה ולאשתו.
״לין נהגה לנקות בכל יום את הבית, להניח פרחים חדשים באגרטל על שולחן במרכז החדר, ולהמתין לי, עם תה ואוכל שהכינה באהבה. היא מיעטה לדבר וכשחזרתי מהמלחמה וראיתי אנשים מתים, הלכתי ברחובות מלאי הטינופת בעיר ואז נכנסתי דרך דלת ביתי וחשבתי: איך יכול להיות טוהר ושקט גדול כל כך בסביבה כאוטית כל כך. היא הייתה בודהיסטית״, הסביר.
לין מצאה את מותה בסוף המלחמה כשניסתה לעלות במהירות על מסוק שהיה אמור לקחת אותה אליו לארה״ב, ונפלה. לאמריקני היה קשה מאוד להתאושש מכך. ״לא חשבתי על מה שקרה ללין עד אתמול, כשעשיתי מדיטציה לבד בפארק״, הוא סיפר לי ועצר. ״זאת הייתה טראומה שהדחקתי ולא התמודדתי איתה. אתמול, בתוך השקט הגדול שהייתי בו, עצמתי את עיני וכל המראות חזרו אלי – זה היה קשה מנשוא.
״אבל אז קרה לי משהו. חזרתי לרגע לאותה דירה בסייגון, לאותו רוגע, שקט וטוהר שהיה ללין, והבנתי ששם אני רוצה להיות. אני רוצה שיהיה לי את מה שהיה לה ואת מה שהיא נתנה לי: חיבור אל השקט, אל הדבר שמעבר לזמן ולמקום, לא משנה מה קורה מסביב, או איזה חיים קשים עוברים עליך״.
באותו לילה, לראשונה מאז המלחמה, הוא הצליח לישון לילה שלם בלי סיוטים.
היום, שנים לאחר מכן, קורה לי לפעמים, כשאני קמה ממדיטציה ומהשקט שהייתי בו, שאני רואה בדמיוני את לין, יושבת בשקט בחדר ליד השולחן. שאלתי את עצמי כמה פעמים מה יש בסיפור הזה שנשאר איתי עד היום. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזה קורה כי הסיפור הזה מדבר עלי, ואולי על כולנו, בני האנוש.
תמונה: Fotolia
״מול מוח שקט, כל העולם נכנע״, כתב הפילוסוף הסיני לאו דזה בספר המיוחס לו. אבל כיום, בעידן רועש ותזזיתי מאי פעם, שבו אנחנו חיים מביפ לביפ, יושבים שמונה שעות בממוצע מול מחשב, מצלמים, מגיבים, רואים טלוויזיה, ובסוף היום שוכבים על המיטה ונרדמים, נראה שקשה להגיע לשקט הזה.
כשהמשפחה והחברים דורשים את תשומת לבנו, מדי פעם אנחנו עוצרים. אבל האם אנחנו באמת משוחחים איתם? האם אנחנו באמת מקשיבים להם? והאם בכל המרוץ הזה אנחנו מצליחים למצוא גם זמן להיות בשקט ולהקשיב לעצמנו?
כתב המסעות המפורסם, פיקו אייר, מתאר בהרצאה איך הוא הלך ופגש אנשים בחברת גוגל ובעמק הסיליקון כדי לבדוק איך הם ממציאים דברים, וגילה דבר מעניין. הוא גילה שדווקא האנשים שמאחורי הטכנולוגיות שממלאות את חיינו, לוקחים לעצמם כמה ימים בהם הם נשארים מנותקים מהאינטרנט, מהטלפון ומהסחות דעת, כדי שיגיע אליהם רעיון יצירתי.
האנשים שמאחורי הטכנולוגיות שממלאות את חיינו לוקחים לעצמם כמה ימים בהם הם נשארים מנותקים מהסחות דעת, כדי שיגיע אליהם רעיון יצירתי
מסתבר שאפילו חברה כמו אינטל התנסתה בכך ב-2007 כשנתנה למהנדסים ולמנהלים באחד הסניפים שלה לקחת ארבע שעות של שקט, בכל יום שלישי כשבאו לעבודה. בפרק הזמן הזה העובדים לא הורשו להשתמש בטלפון או לשלוח אימייל. כל שיכלו היה לנקות את הראש ולשמוע את עצמם חושבים. רוב העובדים העידו שהניסוי היה מוצלח.
אייר טוען שהבעיה היא שאנשים כמונו, שצורכים טכנולוגיה, לא קיבלו איתה חוברת הדרכה שתלמד אותם איך וכמה להשתמש בה באופן שלא יפגע בנפש או בחיים שלהם. ככתב מסעות שנסע בכל העולם ונפגש עם אנשים רבים, הוא מתוודה שההתנסויות והנסיעות לכל מקום הן לא מה שהעניק לו את החוכמה שהיה צריך כדי לקיים מערכת יחסים טובה יותר עם משפחתו, או עזרו לו להתמודד עם קשיים בחייו.
בכל עונה, אייר מקפיד לקחת כמה ימי חופש שבהם הוא מתנתק מההמולה ומתחבר אל עצמו. הוא טוען שהן המקור לתגליות ולרעיונות הכי משמעותיים שלו, וגם המפתח ליחסים תקינים עם משפחה וחברים.
הזמר לאונרד כהן לאחר כמה שנים ששהה במנזר | תמונה: Joel Saget/AFP/Getty Images
בדומה לאייר, אנחנו עדים ליותר ויותר אנשים שנוקטים בפעולות יזומות כדי לקבל מעט שקט לעצמם. יש אנשים הנוסעים לחופשה ומשלמים כדי שיוציאו להם את הטלוויזיה מהחדר. אחרים רוכשים תוכנות מיוחדות שמכריחות אותם להתנתק מהאינטרנט כדי שיוכלו לכתוב בשקט. אחרים משלמים על סדנאות במדבר שמאפשרות להם לשתוק במשך כמה ימים. במלים אחרות, אנשים מוכנים להוציא הרבה כסף כדי לקבל את המוצר הבסיסי ביותר השייך לאדם מתחילת האנושות: האפשרות להיות עם עצמו בשקט ולהסתכל פנימה. נשמע קצת אבסורד לא?
מספרים שהפילוסוף הסיני ג'אנג גואו-לאו רכב הפוך על חמורו. מדוע עשה כך? אולי כמו טאואיסטים רבים שחיפשו את ״הדרך״, הוא ראה בפעולה של הליכה לאחור דווקא התקדמות קדימה, וראה בחשיבות של חזרה למקור ולשורש שלנו כבני אדם, אמצעי שיכול לעזור לנו באמת להתקדם, יותר מאשר הליכה פיזית קדימה.
בשקט אנחנו לא רק מגלים את עצמנו, אלא גם אחד את השני. ואולי את היצירה הגדולה שאנחנו חלק ממנה
אייר פגש את הזמר לאונרד כהן שהחליט להיכנס למנזר ולחיות שם חמש שנים וחצי כנזיר זן. כהן חשב שמצא את השקט ושם את ימי המוסיקה מאחוריו. לאחר שנים של סקס, סמים ורוקנרול, כהן היה קם מוקדם בכל בוקר, גורף שלג, מכין אוכל או עושה עבודה אחרת, מתפנה למדיטציה וחי חיים פשוטים וצנועים.
יום אחד, כשהחליט לחזור לחייו הקודמים, הוא גילה שהמנהלת המוסיקלית שלו רימתה אותו והוא נותר ללא כסף. הוא הבין שאין לו ברירה אלא להתחיל לעבוד שוב. הוא הוציא תקליטי בזה אחר זה, וכ-15 שנה מאז שעלה על במות, החל בסיבובי הופעות בכל העולם בגילו המבוגר.
מיד כשסיבוב ההופעות התחיל, נהגתי כמעריצה נאמנה וטסתי ליוון להופעה על הדשא. ההופעה שהייתה צריכה להימשך בערך כשעה וחצי התארכה ונמשכה כמה שעות. כהן הגיש את השירים בצורה רגישה, נינוחה, עם רוגע ושקט פנימי שקרן ממנו. היינו שם איתו, מתנועעים ומחייכים כפי שהוא חייך על הבמה. השקט שלו הפך לשקט שלנו.
האיש שלא דיבר במשך 17 שנה
ג'ון פרנסיס עוזב את ביתו ב-1983 כדי ללכת בשתיקה ברחבי ארה"ב | תמונה: Art Rogers-Pt. Reyes
ב-1971, ג'ון פרנסיס ראה בקליפורניה שתי משאיות ששפכו נפט למי האוקיאנוס. הוא הזדעזע כל כך מהמקרה שהחליט כמחאה שלא ינהג יותר במכוניות וגם לא ייסע בהן. בהרצאת ״טד״ הוא מספר שהרגיש משוכנע כל כך בהחלטתו עד שהיה ממש מתווכח בגללה. הוא סיפר לכולם כמה הוא מאושר מאז שהחליט לא לנסוע במכוניות. אבל יום אחד אימא שלו אמרה לו: ״אם היית מאושר כל כך, לא היית מרגיש צורך לדבר על זה כל הזמן״.
אז פרנסיס החליט ביום הולדתו ה-27 שהוא לא ידבר במשך יום אחד, כדי לנוח מהוויכוחים ומהדיבורים. ״קמתי בבוקר ולא אמרתי דבר. ואני חייב להגיד שזאת הייתה חוויה מרגשת מאוד – בפעם הראשונה התחלתי להקשיב. ומה ששמעתי הפריע לי.
ג'ון פרנסיס עוזב את ביתו ב-1983 כדי ללכת בשתיקה ברחבי ארה"ב | תמונה: Art Rogers-Pt. Reyes
״הבנתי שעד עכשיו הספיק לי לשמוע מה שיש לאנשים לומר ואז, כשידעתי מה הם עומדים להגיד, הפסקתי להקשיב להם. המוח שלי רץ קדימה וחשב על מה שאני הולך לענות להם. זה היה רגע עצוב עבורי כי הבנתי שבמשך 27 שנים לא למדתי שום דבר. חשבתי שאני יודע הכול, אבל לא ידעתי״.
פרנסיס החליט להמשיך עם ההתנסות הזאת ולא לדבר גם בימים שאחר כך. לאחר שנה, ביום הולדתו, הוא בחן מחדש את ההחלטה לשתוק. עברו 17 שנה עד שדיבר שוב. במשך השנים האלה הוא למד לימודי סביבה. למד לשני תארים ועשה דוקטורט באוניברסיטאות שונות, שאליהן הגיע בהליכה ברחבי ארה״ב.
״הליכה היא פעילות שמאפשרת לך להיות כאן, במקום שאתה נמצא בו״, מסביר פרנסיס בהרצאה אחרת. ״בגלל הזמנים המודרניים, בגלל הטכנולוגיה, אנחנו לפעמים משליכים את עצמנו מהמקום שבו אנחנו נמצאים, מאות או אלפי מיילים הרחק מהזמן ומהמקום הזה. אבל ההליכה אפשרה לי להיות במקום הזה, כדי למצוא שקט.
״אני מאמין שללכת ולהפסיק לדבר באופן מודע, להקשיב, אפילו בתוך רחוב צפוף בעיר או בדרך שקטה בכפר, רק לכמה רגעים, יכול לעזור לנו לראות ולגלות את השקט. בשקט אני לא מתכוון להיעדרות המילים. אני מתכוון לחלל שעושה את המוסיקה. בשקט, אנחנו לא רק מגלים את עצמנו, אלא גם אחד את השני. ואולי גם את היצירה שאנחנו כולנו חלק ממנה״.