מה שלא מספרים לכם על המציאות המדומה

אליס מסביר שאחרי סימולטור מציאות מדומה אדם עלול להיכנס למכונית ולהיכנס בקיר, ואפילו לא לדעת שהתאונה נגרמה בגלל השימוש במציאות מדומה קודם לכן | תמונה: Maurizio Pesce/Flickr

בהתחלה היא יכלה להבחין שהיא בתוך עולם וירטואלי. היא עמדה מול מראה וירטואלית והתבוננה בדמות הלא אמיתית שלה. אבל ככל שחלף הזמן, עם כל תנועה של גופה, האבחנה החל להיטשטש. הדמות שבמראה זזה בדיוק באותו האופן כמוה. ואז היא שמעה קול: ״Casa (בית), Sofa (ספה), Vela (נר)״.

מי אמר את המילים האלה? כמו רבים אחרים בניסוי שנערך ב-2014 באוניברסיטת ברצלונה, כשהיא נשאלה מי אמר את המילים היא השיבה שהיא עצמה. לא רק שהייתה בטוחה שהיא אמרה את המילים, אלא שגם הקול שלה החל להיות גבוה יותר, בדומה לקול של הדמות הווירטואלית שחשבה שהוא שלה.

כדי לחזק את התחושה האשלייתית הזאת, הלבישו החוקרים מברצלונה מכשיר קטן על הצוואר שלה. בכל פעם שהדמות הווירטואלית דיברה המכשיר רטט, כך היא הרגישה כאילו היא דיברה. הניסוי, שנערך על 44 משתתפים, הראה כיצד המוח שלנו יכול לבלבל בין הדמות הווירטואלית שלנו לבין הגוף הפיזי שלנו (כך נראה הניסוי – סרטון ), וכיצד שימוש במציאות מדומה יכול להשפיע עלינו הרבה מעבר למה שחשבנו.

למציאות המדומה יש תופעות לוואי. יכולה להיות לה השפעה ממושכת על המערכת המקשרת בין החושים למוטוריקה

״אתה יודע שכשטייסים עוברים אימון בסימולטור מציאות מדומה, אסור להם להטיס מטוס לאחר מכן למשך זמן מסוים״, אומר לי בראיון פרופ׳ סטיבן אליס ממרכז המחקר ״איימס״ של סוכנות החלל נאס״א, ״אבל כשאנשים ישחקו בבית בסימולטור נהיגה של מציאות מדומה, הם ילכו לנהוג מיד אחר כך, מבלי לדעת מה יכולה להיות ההשפעה״.

פרופ׳ אליס יודע מה עלולה להיות ההשפעה של זה. הוא חוקר את תחום המציאות המדומה בנאס״א כבר מתחילת שנות ה-80, ויכול לדבריו לתכנן משחק מציאות מדומה שאחרי שנשחק בו, יש סיכוי גבוה שנעשה תאונה.

אני פוגש את פרופ׳ אליס בברלין, בכנס הסטרטאפים Valley in Berlin (הרצאתו של אליס בכנס על ההיסטוריה והעתיד של המציאות המדומה). אני פוגש שם גם סטרטאפיסטים צעירים רבים שמתלהבים מאוד מטכנולוגיות מציאות מדומה. אבל אליס, עם יותר משלושה עשורים של ניסיון ומחקר בתחום, לא ממהר להתלהב מכניסת הטכנולוגיות האלה לשימוש נרחב.

אליס מסביר שאחרי סימולטור מציאות מדומה אדם עלול להיכנס למכונית ולהיכנס בקיר, ואפילו לא לדעת שהתאונה נגרמה בגלל השימוש במציאות מדומה קודם לכן | תמונה: Nan Palmero/Flickr

״צריך ללמוד איך לעשות את הסימולטורים האלה כך שכשאנשים יכנסו למכונית האמיתית שלהם, למשל, ויתחילו לנהוג הם לא יתרסקו לתוך קיר״.

למה שיתרסקו לתוך קיר?


״כי למציאות המדומה יש תופעות לוואי. יכולה להיות לה השפעה ממושכת על המערכת המקשרת בין החושים שלנו למוטוריקה שלנו. אני יודע כיום איך לתכנן משחק שיגרום לצרות רבות. אני יודע איך ומודע לזה, אבל יש אנשים שלא יודעים שהם מייצרים משחקים כאלה. בנוסף, האדם שיחווה את הצרות, לא בהכרח ידע שהצרות הגיעו כתוצאה מהמציאות המדומה. הוא עשוי פשוט לחשוב שהוא נהג מהר וסובב את ההגה יתר על המידה ונכנס בעץ, מבלי לדעת מדוע זה קרה״.

כמו סמים

אליס מסביר שאחת מתופעות הלוואי הנפוצות בחוויות של מציאות מדומה היא בעיות בקשר בין החושים לבין המוטוריקה שלנו. למשל, יכול להיות שהמשחק או הסימולציה מתוכננים כך שהידיים לא נמצאות בדיוק באותו המיקום שבו נמצאות הידיים האמיתיות שלנו, או שהן בגודל אחר מהידיים האמיתיות שלנו.

לפעמים זה נעשה בכוונה כדי לשרת את המטרה – כמו למשל כשרוצים לאמן אנשים לטפל בדברים מזעריים בסביבה מוגדלת. בהתחלה ייקח למוח שלנו זמן להתרגל לשליטה בידיים שפועלות אחרת מהידיים האמיתיות שלנו, אבל בהדרגה נלמד להשתמש בהן. הבעיה מגיעה אחר כך, כשאנחנו חוזרים למציאות. ייתכן שכשננסה לתפוס משהו בלי להסתכל, היד שלנו לא תגיע לחפץ שאליו ניסינו להגיע. בהתחלה נצטרך להסתכל בתשומת לב על היד כשאנחנו מכוונים לחפץ ולראות מתי היא מגיעה אליו, עד שהחיבור בין התנועה לבין החושים יחזור למצבו הרגיל.

היא מאפשרת לפתח חמלה, אבל גם להפחית חמלה | תמונה: Maurizio Pesce/Flickr

אבל זו רק בעיה אחת מיני רבות. בשנים האחרונות מגיעים עוד ועוד סיפורים על צעירים ששיחקו במשחקי מחשב במשך עשרות שעות ברציפות עד שקרסו ומתו. מקרה מזעזע אחד אירע בקוריאה. תינוקת בת שלושה חודשים מתה לאחר שהוריה שיחקו שעות ארוכות בגידול תינוק וירטואלי בעולם וירטואלי, והזניחו אותה.

מקרה אחר התרחש באמריקה, כשהוריו של דניאל פטריק, אמריקני בן 17, לקחו ממנו ב-2009 את משחק המחשב האלים שאליו התמכר. הנער ניגש אליהם ואמר: ״אתם יכולים לסגור את העיניים? יש לי הפתעה בשבילכם״. כשההורים עצמו את עיניהם הנער שלף את האקדח של אביו וירה בשניהם.

אולי אלה מקרי קיצון, ואולי הם לא מייצגים, אבל חוקרים שונים מצביעים גם על ניתוק מהסביבה, על פגיעה בעבודה וביכולת הריכוז, ואפילו על דמיון בין משחקי מחשב לבין התמכרות לסמים. חוקרת המוח, פרופ׳ סוזן גרינפילד שראיינו לכתבה קודמת בנושא, מציינת שאצל שחקנים כבדים, המוח מתנהג כמו אצל מכורים לסמים, כשמופרש החומר דופאמין המעכב, בין היתר, את הפעילות בקליפת המוח הקדם מצחית.

אנשים מבודדים את עצמם היום ומסתגרים בקבוצות שחושבות כמוהם. הפיד שלהם מותאם אישית להם, והם לא רואים בו מה שהם לא רוצים לראות

פרופ׳ קרייג אנדרסון סיכם מגוון מחקרים המראים שמשחקים אלימים הופכים את המשחקים בהם לאלימים יותר. חברות משחקי המחשב טענו שהמחקרים לא מבוססים, אבל אנדרסון השווה זאת לחברות הסיגריות שטענו שמחקרים העוסקים בקשר שבין עישון לסרטן אינם מבוססים.

אם משחקי מחשב רגילים יכולים לשאוב אותנו פנימה, למכר אותנו ולהשפיע על המנטליות שלנו, אני יכול רק לדמיין כמה רבה עוד יותר תהיה ההשפעה של משחקי מציאות מדומה, משחקים שמנתקים אותנו לחלוטין מהמציאות שמחוץ להם, ומטמיעים אותנו בתוך מציאות אחרת, מהפנטת ומפתה.

פרופ׳ אליס לא רק חושש מתופעות הלוואי הפיזיות של טכנולוגיות מציאות מדומה, אלא גם מתופעות הלוואי החברתיות שלה. הוא מכנה אותן דה-סוציאליזציה של החברה שלנו. ״אנשים מבודדים את עצמם היום ומסתגרים בקבוצות של אנשים שחושבים כמוהם. הפיד שלהם בפייסבוק מותאם אישית להם, והם לא רואים בו מה שהם לא רוצים לראות. זה יוצר קבוצות מבודדות בחברה. אפשר היה לראות את זה בבירור בבחירות האחרונות בארה״ב. סביבה תלת ממדית יכולה להיות עוד יותר מותאמת אישית מהניוז-פיד, ויכולה לגרום לנו לחיות בבידוד גדול אף יותר״.

פייסבוק, שרכשה ב-2014 את חברת המציאות המדומה Oculus VR ב-2 מיליארד דולר, הדגימה לאחרונה לעולם את החזון שלה למציאות מדומה כזו על גבי הרשת החברתית. בהדגמה (סרטון ) הציגו צוקרברג ושני בכירים בגוגל כיצד הם נפגשים בסביבה וירטואלית ומפטפטים. הבעות הפנים של הדמויות הווירטואליות שלהם התאימו להבעות הפנים שלהם במציאות – הם יכלו לחייך, או לפעור את הפה בפליאה, למשל. הם יכלו לשחק בקלפים, או לגרום לחרבות להופיע ולהילחם ביניהם. צוקרברג קפץ לביתו האמיתי, שם מוצבת מצלמה, כדי לראות מה שלום הכלבה שלו ״ביסט״. כשהיה בביתו הוא ענה לשיחת וידאו עם אשתו, שנראתה כאילו מופתעת לראות אותו כדמות וירטואלית.

לאינספור המהנדסים שממשיכים לשפר בכל יום את האלגוריתמים שמאחורי הניוז-פיד של פייסבוק יש מטרה ברורה: להגדיל את מספר השעות שאנחנו בוהים בניוזפיד ונחשפים לפרסומות. המתכנתים בפייסבוק נאמדים על בסיס האימפקט שלהם, כלומר, כמה הם הצליחו לגרום למשתמשים להישאר זמן ממושך יותר מול פייסבוק. אולי זו הסיבה שבמקום להיחשף למגוון דעות ורעיונות אנחנו נחשפים רק למה שקרוב אלינו, ולמה שאליס מכנה דה-סוציאליזציה של החברה שלנו. כיצד תימדד הצלחתם של המתכנתים בעולמות המציאות המדומה של פייסבוק? מה תהיה המטרה שלהם? אפשר לדמיין.

הצד החיובי בתמונה

כמובן שלמציאות המדומה יש גם היבטים חיוביים שאי אפשר להתעלם מהם. לא מזמן יצא לי ״לבקר״ במדינה אפריקנית מוכת בצורת ו״ללוות״ את הילדים המקומיים לאסוף מים מהביצות המטונפות. אחר כך התלוויתי לנערה סורית במחנה הפליטים שבו היא מתגוררת. החוויה עוררה בי תחושות חזקות של חמלה ורצון לפעול.

חוקרים בריטיים עשו ניסוי על סטודנטיות בעלות ביקורת עצמית חריפה שגרמה למצוקה נפשית. הם הפגישו את הסטודנטיות עם ילדה וירטואלית בוכה, וביקשו מהן לומר מילים מנחמות לילדה. הילדה, בתגובה למילים המנחמות, הרימה את מבטה וניגבה את עיניה. לאחר מכן, הם נתנו למחצית מהנשים לחזור לעולם הווירטואלי, הפעם בתפקיד הילדה הבוכה. הן ראו דמות של אישה בוגרת מנחמת אותן באותן מילים ובאותו קול של עצמן, זה שבו ניחמו את הילדה קודם לכן. באופן זה החוקרים עשו מעין מניפולציה על המשתתפות בניסוי כך שיפגינו חמלה כלפי עצמן. המחצית השנייה של הסטודנטיות חזרה לעולם הווירטואלי כשהן מתבוננות על הסצנה הזאת כצופה מהצד, ולא כמשתתפת. אלה שחזרו לעולם וחוו את חוויית הניחום על עצמן, בתור הילדה, הראו מיד לאחר הניסוי ירידה משמעותית בביקורת העצמית שלהן וחוו השפעה פסיכולוגית חיובית.

השאלה החשובה היא מי מתכנת את המציאות המדומה, מה המטרות שלו, והאם הוא יודע מה ההשפעה שלה עלינו.

״בדיוק כפי שאפשר להשתמש במציאות מדומה כדי להגביר אמפתיה, אפשר להשתמש בה כדי להפחית אמפתיה״, כתבו ד״ר מיכאל מדרי וד״ר תומס מצינגר בקוד אתי לטכנולוגיית המציאות המדומה שהם פרסמו בפברואר 2016. ״יהיו לכך קרוב לוודאי יישומים באימון חיילים להפחית את האמפתיה שלם כלפי לוחמי האויב, לגרום לכך שלא ירגישו חרטה על פעולות אלימות.

״את היכולת של מציאות מדומה לעורר סוגים מסוימים של רגשות ניתן לנצל כדי לגרום באופן מכוון לסבל״, הם כותבים בפרק אחר בהמלצותיהם. ״הסבל הזה, יש להעריך, יכול להיות קשה כל כך שהוא יוכל להיחשב לעינוי… תגובות רגשיות עוצמתיות מופיעות אפילו כשהאדם מודע לכך שהוא נמצא בסביבה וירטואלית״.

אחד השימושים שהם צופים שרשויות החוק יאמצו אולי הוא שיקום של פושעים אלימים. איך זה יעשה? יכניסו אותם למציאות שתעורר בהם רגשות עזים של אמפתיה לקורבנות שלהם. לתפיסתם, אין בעיה בכך אם זה ייושם בהסכמה, אבל מה יקרה אם ממשלות יכפו טיפולי מציאות מדומה ״משני תודעה״ כחלק ממערכת הענישה ואכיפת החוק?

כשאני קורא את התסריטים של מדרי ומצינגר, אני לא יכול שלא לחשוב על האופן שבו משטרים דיקטטוריים, שכבר היום עוסקים בפרקטיקות של ״חינוך מחדש״, עלולים לנצל את הטכנולוגיה הזאת.