תמונה: Fotolia

ארין גרו-וויל הגיעה כמורה צעירה ללמד בבית ספר בלונג ביץ', קליפורניה. היא קיבלה כיתה של תלמידים חסרי מוטיבציה ועניין, רובם ממוצא אפרו-אמריקני והיספני, שהיו עסוקים בעיקר במלחמת כנופיות. כשהיא תפסה יום אחד תלמיד שהעביר בכיתה קריקטורה של תלמיד אחר ממוצא אפרו-אמריקני עם שפתיים ענקיות, היא אמרה לתלמידים שזה דומה לקריקטורות שהנאצים עשו בתקופת השואה.

כאשר התברר לגרו-וויל שאף אחד מהתלמידים לא ידע דבר על השואה, היא שינתה את תכנית הלימודים הרשמית בכיתה, לתכנית בנושא "סובלנות". הילדים צפו יחד בסרטים כמו "רשימת שינדלר" ו"רומיאו ויוליה", וקראו יחד ספרים על בני נוער במקומות שונים בעולם בתקופות של מלחמה.

המורה ביקשה מהתלמידים לכתוב באופן שוטף יומנים אישיים שבהם כתבו על האופן בו התגברו על קשיים ומצוקות בחייהם, בהשראת סיפורים על בני נוער אחרים שהחדירו בהם אופטימיות ותקווה. כל התלמידים בכיתתה סיימו את התיכון בהצלחה, ורבים מהם המשיכו לקולג'.

סיפורה של גרו-וויל מהדהד לסיפורים רבים אחרים על מורים שהצליחו לעורר תקווה ואופטימיות בילדים שהמערכת התייאשה מהם והותירה אותם מיואשים. המורה הידועה ביניהם בישראל בתקופה האחרונה היא "המורה אירנה" מבי"ס ברמלה, שנעשה עליה סרט דוקומנטרי מעורר השראה. השנייה היא מורה לחינוך מיוחד, חן מילר, שנאומה המרגש רץ ברשתות החברתיות.

אבל מהי בעצם תקווה? מי שהתחיל להתעניין בנושא הזה עוד בשנות ה-90 היה הפסיכולוג ריק סניידר, מהזרם של פסיכולוגיה חיובית, שבנה תיאוריה שלמה שמסבירה מהי תקווה. לפי סניידר, תקווה היא סוג של תהליך מחשבתי שבו אנחנו קובעים לעצמנו מטרות, ומתכננים צעדים שיאפשרו לנו להשיג אותן.

מתוך ההסבר הזה מתברר שהכרחי שאדם ירגיש שיש לו יכולת להשיג את המטרה שהוא רוצה (למשל להצליח במבחן על משולשים חופפים), ויכיר דרכים להשיג אותה (למשל לפתור שאלות בספר, להסתכל על שיעורים ביוטיוב, ללמוד עם חבר). אם יש מטרה ויש דרכים להשיג אותה, לאדם תהיה המוטיבציה שתדחוף אותו להשיג את המטרה. כלומר, התקווה היא סוג של מחשבה חיובית שעוזרת לנו להמשיך לדחוף עוד ועוד קדימה ולהתקדם למטרה, למרות הקשיים והמצוקות של החיים.

חוקרים שבדקו את התיאוריה של סניידר, מסבירים שאם לאדם אין מחשבות של תקווה, הוא ייטה יותר לבחור במטרות קלות להשגה שאינן מאתגרות אותו ולא עוזרות לו לצמוח, והוא גם יוותר על המטרות יותר בקלות. כשסניידר רצה לבדוק את התיאוריה שלו, הוא בנה מדד מיוחד בשם "סולם התקווה", שבעזרת שאלות שונות דירג אנשים לפי מידת התקווה בחייהם.

במחקרים שסניידר ערך בהמשך, הוא מצא שאנשים שהשיגו ציונים גבוהים יותר ב"סולם התקווה", הצליחו יותר להשיג את המטרות שלהם בלימודים ובספורט.

גם באוניברסיטת קנזס בדקו את "סולם התקווה" של סניידר, ובמחקר (2002) שניהלו, לאורך שש שנים, הם מצאו שסטודנטים עם תקווה רבה יותר בקולג', השיגו ציונים גבוהים יותר, התמקדו יותר בקלות במטרות (כתיבת עבודות, מבחנים), סבלו פחות מהסחות דעת (קשיים או בילויים), ונטו יותר לסיים את הקולג'.

במחקר אחר (2010), שארך כשלוש שנים, חוקרים בבריטניה השוו את ההשפעה שיש לתקווה, ואת ההשפעות שיש לרמת האינטליגנציה, לאישיות, ולהישגים קודמים, על מידת ההצלחה של סטודנט בלימודים באוניברסיטה. תוצאות המחקר הראו שהתקווה ניבאה יותר מכל גורם אחר את מידת ההצלחה בלימודים.

סניידר גם הבחין בקשר בין תקווה לאופטימיות. אופטימיות היא ציפייה שהכול יסתדר על הצד הטוב, ללא קשר למה שהאדם עצמו יעשה, ואילו תקווה דוחפת להשתתפות פעילה בתכנון ובהשגת המטרה. ואכן במחקרים מאוחרים יותר מצאו שתקווה הממוקדת במטרות מוגדרות, ניבאה טוב יותר הצלחה לעומת אופטימיות כללית.

האם תקווה היא כמו סוג של תכונת אישיות שנולדים איתה? כמו הרבה דברים אחרים היא תלוייה מאוד בסביבה שבה הילד נולד וגדל, אבל אפשר גם ללמד תקווה.

כך רואים בכל הסיפורים מעוררי ההשראה של מורים שהצליחו לעורר תקווה בתלמידים מיואשים, וכך גם מאמינים בתכנית מיוחדת בארה"ב בשם Schools for Hope, שמלמדת תלמידים, מורים והורים מיומנויות של תקווה. התכנית הזאת ותוכניות דומות אחרות, הן תגובה לממצאים המבהילים על עלייה חדה בדיכאון ובהתאבדויות של בני נוער.

אם בתי ספר ומערכת החינוך הם שיקוף של מה שקורה בחברה כולה, אז אולי כדאי לחשוב איך מיישמים תכניות דומות גם למבוגרים.

בלי ספוילרים בבקשה

תשכחו מזה שהורוסקופים והיכולת לחזות את העתיד הם "להיט". רוב האנשים מעדיפים שלא לדעת מה יקרה להם או ליקיריהם בעתיד, כך טוענים חוקרים במכון מאקס פלאנק בגרמניה

תמונה: Wikipedia

במיתולוגיה היוונית, אפולו חנן את קסנדרה, ביתו של מלך טרויה, בכוח הנבואה. אבל לאחר שהיא לא נענתה לחיזוריו, הוא קילל אותה שאיש לא יאמין לנבואותיה. קסנדרה חזתה את נפילת טרויה, את מותו של אביה, את השעה של מותה שלה ואת שמו של האדם שירצח אותה. מכיוון שאיש לא האמין לה, לא נותר לה אלא לצפות בחוסר אונים בהתגשמות נבואותיה, ולסבול את הכאב והצער על הידע שניתן לה.

לעומת קסנדרה שכאבה על מר גורלה, פסיכולוגים רבים הניחו שלבני אדם יש צורך פנימי עז לאסוף מידע רב ככל האפשר הקשור לחייהם, כולל לגבי העתיד. הם הניחו שבני אדם הם אינפורמ-וורים (טורפי אינפורמציה), על משקל קרניבורים. על ההנחה הזו הם בנו תיאוריות כמו סלידה מאי-ודאות במצבים שדורשים קבלת החלטות (למשל האם למכור את המניות, כאשר לא ידוע האם מחירן יעלה או ירד), או הצורך בתשובה חותכת במצבים חברתיים (למשל, האם היחסים הרומנטיים שלנו אכן באמת הסתיימו).

התשוקה הזאת לדעת את העתיד משתקפת כמובן גם בתעשייה העממית הענקית של קוראות בקפה, קלפי טארוט והורוסקופים. בתחום העסקי, הפוליטי ובאקדמיה הצורך הזה משתקף בהתייעצות עם עתידנים ובשימוש בביג דאטה.

אבל בני אדם הם יצורים מורכבים שהפכים וניגודים חיים בתוכם זה לצד זה. כך לפעמים אנשים מעדיפים דווקא לא לדעת. למשל במחקר שנערך בקנדה (Journal of the American Medical Association 1993) מצאו שעשרה אחוזים מהבוגרים עם היסטוריה של מחלת האנטינגטון במשפחה (מחלה ניוונית תורשתית), מעדיפים שלא לדעת האם קיימת אצלם נטייה למחלה. באופן דומה מצאו ש-20 אחוז מהבוגרים במלאווי עם סיכון לאיידס, מעדיפים שלא לדעת את תוצאות הבדיקות, אפילו אם מציעים להם תשלום על כך (The American Economic Review 2008).

אבל ההימנעות המכוונת מידיעת העתיד לא מוגבלת רק למחלות. באופן מפתיע, אנשים רבים מעדיפים שלא לדעת את העתיד גם בתחומים רבים אחרים, כפי שהראו לאחרונה (2017) חוקרים במכון מקס פלאנק, גרד גיגרנזר מגרמניה ורוקיו גרסיה-רטמרו מאוניברסיטת גרנדה בספרד.

במחקר שלהם הם בדקו יותר מ-2,000 איש בגרמניה ובספרד, ושאלו אותם האם ירצו לדעת מה העתיד צופן עבורם, גם לגבי אירועים מכאיבים וגם לגבי אירועים משמחים. בין האירועים המכאיבים היו שאלות כמו "האם תרצה לדעת מתי תמות, מאיזו סיבה תמות, האם הנישואין שלך יחזיקו מעמד". בין האירועים החיוביים היו שאלות כמו "האם אתה רוצה לדעת אם יוולד לך בן או בת, אילו מתנות תקבל לחג המולד, מי ינצח במשחק הכדורגל שאתה צופה בו".

התוצאות הפתיעו גם את החוקרים: כ-90 אחוז מהאנשים לא רצו לדעת מה צופן להם העתיד לגבי אירועים שליליים, וכ-77 אחוז לא רצו לדעת את העתיד לגבי אירועים חיוביים. החוקרים כינו את הבחירה הזאת שלא לדעת את העתיד "בורות מכוונת". למרות שמדגם האנשים שהשתתפו במחקר היה שונה מאוד בגרמניה ובספרד, מבחינת גיל, השכלה ומעמד חברתי-כלכלי, הדפוס של "בורות מכוונת" היה דומה מאוד בשתי המדינות.

איך החוקרים מסבירים את התופעה הזו? במקרה של אירועים שליליים, הסיבה לדבריהם לבחירה בבורות, היא כמו בסיפור המיתולוגי על קסנדרה: אדם רוצה להימנע מהצער ומהכאב שהאירוע יגרום, במיוחד אם הוא יודע שאינו יכול למנוע אותו, כמו מחלה חשוכת מרפא או מוות שלו או של יקיריו. במקרה של אירועים משמחים, אנשים רוצים לשמר את תחושת המתח וההפתעה.

"מניחים שהרצון לדעת את העתיד הוא נורמה שאין צורך להצדיק", אמר גיגרנזר בהודעה של מכון פלאנק. "לא לרצות לדעת נשמע מנוגד לאינטואיציה ועשוי לעורר הרמת גבות, אבל בורות מכוונת, כפי שהראינו במחקר, לא רק קיימת, אלא שזו דרך חשיבה נפוצה מאוד".