מה קרה
 לחבר׳ה הטובים?

איור: Yoni Goodman

" אני חושב שלמערב יש הססנות הנובעת מחוסר ביטחון בערכי העולם החופשי, חוסר ביטחון בכוח העצום שלנו, וחוסר יכולת להבחין בין טוב ורע – דמוקרטיה ודיקטטורה", אמר בראיון לאפוק טיימס דיוויד קיז, כשנתיים לפני שמונה (ב-2016) לתפקיד יועץ ראש ממשלת ישראל לתקשורת בין-לאומית וקשרי חוץ. קיז הגדיר את עצמו באותם ימים כאדם שמטרתו לעצבן את המשטרים הדיקטטורים בעולם, ואף זכה לככב בפוסטים זועמים בפייסבוק של שר החוץ האיראני, לאחר שהפנה לשר שאלה מביכה על אסיר פוליטי הכלוא באיראן.

אולם כיום נראה שקולו של קיז ודומיו נבלע ונשכח בנבכי הפוליטיקה והדיפלומטיה. מנהיגי העולם החופשי אמנם מדברים עדיין על דמוקרטיה, אבל פעמים רבות הם מתייחסים למנהיגי המשטרים המדכאים כשווים. בריונים שביצעו פשעים נגד האנושות הפכו לפרטנרים שאיתם יש להגיע להסכמות ולהבנות. סוחרים איתם, מחבקים אותם, מספקים להם כסף ולעתים אף נשק.

צביעות וגמישות מוסרית מבלבלות את בעלי הברית שלך, מעודדות את אויביך ומובילות למדיניות לא עקבית

כאשר ערים שלמות מופצצות בסוריה, כשמאות אלפי אנשים מתים ומיליונים מגורשים, ואפילו כשקוצרים איברים מרבבות חפים מפשע בסין, המערב עומד מהצד ומסתכל. "זו לא הבעיה שלנו", "להתערב יהיה קשה מדי" או "חשוב לשמור על הקשרים העסקיים שלנו מול הצד השני", אנחנו אומרים. הרי אנחנו חייבים אותם כפרטנר. כי מי יעז לעשות משהו לסוריה, איראן או צפון קוריאה? ומי ירצה להתעסק עם חברותיהן, רוסיה, טורקיה וסין?

המדינות האלו הבינו את הטריק – המערב תמיד יחזר אחריהן, ולכן אפשר לתמרן אותו. איראן תמרנה את ארה"ב כדי להשיג הארכה לפרויקט הגרעין שלה; ארדואן ניצל זאת כדי לתמרן את האיחוד האירופי – אם לא יאפשרו לתושבי טורקיה להיכנס למדינות האיחוד ללא אשרת כניסה, הוא יפתח את גבולות טורקיה ויגרום למיליוני מהגרים סורים לזרום דרכה למדינות האיחוד; פוטין מתמרן את המערב עם איומי "מלחמה קרה חדשה" בסוריה ובאוקראינה; וצפון קוריאה לא מתביישת לאיים בנשק גרעיני. ומגדיל מכולם האו"ם שאמור היה לייצג את הטוב. הוא אינו נבוך לייצג פעמים רבות את הרע, כשכוחות המשטרים האוטוריטריים שולטים בו. איך הגענו למצב הזה?

"די, הספיק לנו"

כדי להבין כיצד הגענו לכך, צריך לחזור מעט אחורה ולהתבונן במדיניות החוץ של סמל העולם החופשי – ארה"ב. "אחרי עשרות שנים שבהן ארה"ב התערבה במה שקורה בעולם, בעשור האחרון היא החליטה לומר 'די, הספיק לנו'", אמר לי ג'ורג' פרידמן, שעמד בראש סוכנות "סטרטפור" המספקת מידע מודיעיני גיאו-פוליטי לממשלות ולארגונים וכונתה "סוכנות הריגול הפרטית הגדולה ביותר בעולם".

פרידמן מסביר כי מאז מלחמת העולם הראשונה, מדיניות החוץ האמריקנית הייתה חצויה בין שתי תפיסות: בדלנות – שקבעה כי על ארה"ב להימנע מהתערבות בקונפליקטים זרים, במלחמות ובמשברים; והתערבות (אינטרנציונליזם) – תפיסה שקבעה שללא התערבות, העולם יתפתח בדרך שתאיים בסופו של דבר על הביטחון הלאומי של ארה"ב.

דצמבר 1941: הנאצים מכריזים מלחמה על ארה"ב ומאלצים אותה להתערב במלחה"ע השנייה | תמונה: Wikimedia

"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבדלנים חשבו שהתערבות אמריקנית אינה אופציה מעשית בגלל כוחה העצום של גרמניה הנאצית", מסביר פרידמן, "האסטרטגיה הבדלנית הייתה להמתין ולראות מה יעשו צרפת ובריטניה מול הנאצים. הם קיוו ששתי המדינות יחסמו את הגרמנים. עמדת האינטרנציונליסטים, לעומת זאת, הייתה שאם גרמניה תכבוש את אירופה, הציים הימיים של בריטניה וצרפת יעברו לידי הנאצים ויאפשרו לגרמניה לשלוט באוקיאנוס האטלנטי ולאיים על ארה"ב. לכן ב-1940, אחרי נפילת צרפת בידי הנאצים, ארה"ב רצתה לסייע לבריטניה [לחסום את הנאצים]. הבדלנים התנגדו לכך, וקיוו שגרמניה תסתפק בכיבוש אירופה ותעצור שם. הם כמובן טעו".

בדצמבר 1941 קרו שני דברים שהכריעו את כף המאזניים לטובת תפיסת ההתערבות: היפנים תקפו את הבסיס האמריקני בפרל הרבור וגרמו לארה"ב להיכנס למלחמת העולם השנייה, וכעבור ארבעה ימים אדולף היטלר הכריז מלחמה על ארה"ב, וגרם לארה"ב להכריז מלחמה עליו.

ג'ורג' פרידמן, שעמד בראש סוכנות סטרטפור. "ארה"ב נגררה למלחמה והתערבה בה" | תמונה: PEDRO PARDO/AFP/Getty-Images

הלקח, לפי פרידמן, הוא לא הוויכוח שהיה בין שני המחנות איזו מבין שתי השיטות מוסרית יותר, כי למעשה לא היה מעורב פה מוסר, אלא איזו אסטרטגיה "דואגת טוב יותר לתחת" האמריקני. "בסופו של דבר אסטרטגיה אחת מבין השתיים נכשלה, וזה הכול. ארה"ב נגררה לתוך המלחמה, והתערבה בה".

התערבות דומה הפעילה ארה"ב מול ברה"מ במשך השנים הארוכות של המלחמה הקרה. במקרה הזה, משמעות אסטרטגיית ההתערבות הייתה לחסום את הקומוניסטים באמצעות שורה של בריתות עם מדינות זרות, הצבת כוחות צבא וביצוע מהלכים כלכליים. וזה עבד. "הלקח הפעם היה שונה: התערבות – עובד. בדלנות – לא", מסביר פרידמן.

גארי קספרוב. ממשיך לנהל מערכה עיקשת נגד מה שהוא מכנה "כוחות האופל" – רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן | תמונה:JEFFERSON BERNARDES/AFP/Getty-Images

גארי קספרוב, אלוף השחמט ואחד האסטרטגים הגדולים בהיסטוריה, שבימים אלה ממשיך לנהל מערכה עיקשת וארוכה נגד מה שהוא מכנה "כוחות האופל" – רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן, לא לגמרי מסכים עם פרידמן. הוא טוען שההתערבות האמריקנית במהלך המלחמה הקרה דווקא כללה גם קו מוסרי מובהק שהוא עצמו הרגיש בתור אזרח ברה"מ באותה תקופה. "הקשרים שניהל רונלד רייגן בשנות ה-80 עם ברה"מ הם הדוגמה הטובה ביותר ליישום מדיניות חוץ מוסרית בהצלחה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו. "רייגן ביקר בפומבי את ההנהגה הסובייטית על הפרות זכויות האדם שהיא ביצעה, ודרש שינוי. בה בעת, הוא הביע הזדהות עם העם הסובייטי, ותמך בנו מוסרית כנגד השליטים שלנו, במקום להפוך אותנו לאויבים.

"לגורבצ'וב הוא מעולם לא ויתר על דבר ואף פעם לא שכח לשים על השולחן את רשימת האסירים הפוליטיים. זה מה שהפיל את מסך הברזל של ברה"מ, לצד הקיפאון הכלכלי. אם למערב היו מנהיגים חלשים יותר, הם היו חותמים על עסקאות ומתפשרים עם גורבצ'וב, בתמורה לוויתורים קטנים שהיו מאריכים את חיי ברה"מ בשנים רבות, אולי בעשורים"

.
רייגן הדגיש עיקרון, מסביר לי קספרוב, "אם יש לך עמדה [מוסרית] חזקה וברורה, בעלי הברית שלך, כמו גם אויביך, יודעים איפה אתה עומד ומה לצפות ממך. צביעות ו'גמישות' מוסרית מבלבלות את בעלי הברית שלך ומעודדות את אויביך. הן גם מובילות למדיניות לא עקבית, להתנדנדות אחורה וקדימה, מקיצון אחד לשני ללא קווים מנחים שנגזרים מערכים לאומיים".

אולי הוא לא דיקטטור בכלל

מדיניות לא עקבית החלה בהדרגה אחרי סיום המלחמה הקרה. לארה"ב היה ברור שהיא צריכה להתערב במה שקורה בעולם, אבל לא הייתה לה אסטרטגיה חדה וברורה שנגזרה מערכים לאומיים מוסריים. היא רק ידעה שהיא צריכה להתערב לפעמים, מסביר פרידמן: כך למשל ב-1991 היא הענישה, בעזרת הקואליציה שבנתה, את סדאם חוסיין על הפלישה שלו לכוויית; ב-1992 היא התערבה בסומליה, שבה היו לה אינטרסים מינימליים, אבל הכאוס שרר שם ויחד עם הבצורת יצר רעב חמור; ב-1994 היא שלחה כוחות להאיטי, כדי שידיחו ממשל לא נעים במיוחד; וב-1999, בעזרת כוחות הקואליציה (נאט"ו) היא יצאה למתקפה בסרביה כדי למנוע רצח המוני בקוסובו.

כשמנהיגי העולם החופשי מקבלים לחיק משפחתם דיקטטור של מדינה מסוימת, המסר שעובר הוא שאולי הוא לא דיקטטור בכלל

אף אחד מהעניינים שארה"ב והקואליציה טיפלו בו לא היווה איום משמעותי על ארה"ב. "כל זה היה עניין שולי. הדבר המרכזי היה לנהל את הצמיחה הכלכלית הגלובלית של שנות ה-90 וליהנות מהפירות הכלכליים שהגיעו אחרי הניצחון במלחמה הקרה", מסביר פרידמן. ממשל בוש (האב) ואחריו ממשל קלינטון התרכזו בהגברת האינטגרציה הכלכלית בין מדינות העולם, כולל מדינות אוטוריטריות. הם האמינו שהשקעות בין-לאומיות ינציחו את הצמיחה ויצרו עולם שליו ומשגשג. "האינטרס העיקרי היה לעצב את הכלכלה הבין-לאומית, כל יתר הדברים היו משניים".

אהוד ברק עם הדיקטטור הסיני ג'יאנג דזה-מין, שהורה לרצוח מאות אלפים (2000) | תמונה: ANDRE DURAND/AFP/Getty-Images-small

כך אל-קאעידה לא נתפס כאיום משמעותי, אלא כארגון טרור נוסף שיכול לעורר צרות, אבל לא לשנות את מסלול ההיסטוריה; רוסיה לא נתפסה כגורם שיכול להוות אתגר אסטרטגי גם כן. למעשה ארה"ב רצתה שהיא תתפתח להיות כמותה – דמוקרטיה-ליברלית; ובאשר לסין, קלינטון האמין שחיזוק הקשרים הכלכליים איתה ושילובה בארגון הסחר העולמי יהפכו אותה לליברלית וחופשית.

"הרעיון הנאיבי היה שהעולם החופשי ישתמש בקשרים כלכליים וחברתיים כדי לאפשר למדינות אוטוריטריות להיהפך לליברליות בהדרגה", כותב קספרוב בספרו Winter Is Coming (2015). "בפועל, המדינות האוטוריטריות השתמשו בגישה הזו ובתלות הכלכלית שיש למערב בהן, כדי להפיץ את השחיתות שלהן ולקדם את הדיכוי בתוכן".

אובמה עם קדאפי שידיו היו מגואלות בדם (2009) | תמןנה: Oli Scarff/Getty-Images

מדינות כמו סעודיה, קטאר וסין ניצלו את פתיחות העולם החופשי כדי לשכור לוביסטים שפעלו במסדרונות הממשל האמריקני וקידמו את האינטרסים שלהן. הן ניסו להשפיע על האקדמיה ועל המחקר האקדמי באמצעות מתן מלגות לסטודנטים (כמו קרן KASP הסעודית), הפיצו בתקשורת המערבית תעמולה שנועדה לקדם את האג'נדה שלהן בצורה "רכה" (בצורת מאמרי אורח למשל) ואף תרמו מיליוני דולרים לפוליטיקאים ולמפלגות (כמו לקמפיין המפלגה הדמוקרטית ב-1996).

המשטר הסיני, שכמה שנים קודם לכן טבח באלפי סטודנטים בכיכר טיאננמן שבבייג'ינג, ניצל את הפתיחות העסקית כדי להתקרב למערב ולשנות את האופן שהמערב תופס את סין. באופן דומה הצליחה רוסיה, שהעבירה לאיראן טכנולוגיות שסייעו לה לפתח את תוכנית הגרעין שלה, להמשיך לקבל סיוע כספי מארה"ב, למרות התנגדות חברי קונגרס אמריקנים למהלך באוגוסט 1996. הממשל האמריקני המשיך בשלו, מתוך תקווה מעורפלת "לשיתוף פעולה פורה יותר בעתיד".

ג'ון קרי עם נשיא דרום סודן סלבה קיר (2014) שרצח רבבו | תמונה: JIM WATSON/AFP/Getty-Images-small

המסר שעבר בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים ברחבי העולם, שהראו תמונות של מנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם מקבל בזרועות פתוחות לחיק משפחתו דיקטטור של מדינה מסוימת (כמו ג'יאנג דזה-מין שהתארח ב-1997 אצל קלינטון), היה שאולי הוא לא דיקטטור בכלל. "אבל הדיקטטורים נותרו דיקטטורים", מסביר קספרוב: "הם לא שואלים 'מדוע' לפני שהם לוקחים לידיהם את הכוח; הם רק שואלים 'למה לא'. כשהם הביטו ביחס שקיבלו ממנהיגי ארה"ב ואירופה, הם לא מצאו סיבה לא לעשות ככל העולה על רוחם".

אף על פי שאויבי העולם החופשי הגדירו, ועדיין מגדירים את עצמם באמצעות התנגדות למדיניות הליברל-דמוקרטית ולזכויות האדם, שארה"ב היא הסמל העיקרי שלהן, אנחנו ממשיכים לשתף איתם פעולה, מוחה קספרוב, "לנהל איתם משא ומתן, ואפילו לספק לאויבים אלה נשק וכסף שבהם הם משתמשים כדי לתקוף אותנו".

גם פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 לא שינו את התפיסה הבסיסית של המערב. אמנם ארה"ב יצאה למלחמה באפגניסטן ובהמשך בעיראק – מהלכים שהיו להם השפעות חשובות אחרות שנראה עוד מעט – אבל הצמיחה הכלכלית והאינטגרציה בין מדינות העולם נותרה עדיין לב העניין והאסטרטגיה המרכזית.

נשיא מדינת ישראל נפגש ב-2016 עם חבר הוועדה המתמדת של הפוליטבירו הסיני, ג'אנג דה-ג'יאנג, הקשור לקצירת איברים מחפים מפשע בסין | תמונה: Xinhua-Ma-Zhancheng

אנשי ממשל שידיהם מגואלות בדם, כמו מועמר קדאפי (מנהיג לוב עד 2011), סלבה קיר (נשיא דרום סודן), רודריגו דוטרטה (נשיא הפיליפינים) ואחרים נוספים שרצחו רבבות, התקבלו ברחבי העולם בזרועות פתוחות. היו שאף ביקרו ביד ושם וחבשו כיפה. תאגידים מערביים גדולים הסכימו לוותר על עקרונות מוסר, התפתו לכסף הגדול מהמזרח ושיתפו פעולה עם משטרים אוטוריטריים, עד כדי פיתוח תוכנות מעקב (כמו "משטרת רשת" ש"סיסקו" פיתחה עבור המשטר הסיני).

למעשה מנהיגי המדינות האוטוריטריות הצליחו להשיג יתרון שאפילו ברה"מ הקומוניסטית לא יכלה לחלום עליו: מעורבות עמוקה בכלכלה ובפוליטיקה של העולם החופשי. שני עשורים של מסחר יצרו עושר עצום ששימש מדינות כמו לוב וסין כדי להפעיל לחץ דיפלומטי על המדינות הדמוקרטיות.

אפילו כשכבר נשמעו אמירות מוסריות לכאורה, כמו למשל דבריו של הנשיא בוש (הבן) בתדרוך השבועי לכתבים ב-2003 ש"צפון קוריאה היא משטר מדכא שמושל על אנשים החיים בפחד וברעב… [משטר ש] יזכה לכבוד בעולם, ותחייה עבור העם שלו, רק כאשר יוותר על שאיפות הגרעין שלו" – היו בדבריו נטישה של ערכים מוסריים. האם המשטר הרצחני של צפון קוריאה ראוי "לזכות לכבוד בעולם" אם רק יוותר על שאיפות הגרעין שלו?

סדקים של אמת

רק ב-2008 החלו להתגלות סדקים בתפיסה הכלכלית-עסקית הזו. באוגוסט יצאה רוסיה למלחמה בגיאורגיה, והכריזה שהיא לא מעוניינת למלא את מקומה בהיסטוריה כמדינה ליברלית-דמוקרטית, כפי שהאמריקנים היו רוצים. כחודש לאחר מכן פרץ המשבר הכלכלי בארה"ב שהוביל לשפל הגדול ביותר בעשורים האחרונים וניפץ את אשליית השגשוג והצמיחה. "החל מהנקודה הזו העולם הפסיק להיות העולם שאחרי המלחמה הקרה", מסביר פרידמן. "הרעיון שסין ורוסיה יהפכו בהדרגה למשגשגות, לליברליות ושהן לא יתעניינו בקונפליקטים בין-לאומיים, הוכח כלא נכון… והאתגרים שהציב העולם האסלאמי התחזקו – טורקיה צברה יותר כוח והשפעה, דאע"ש ניסה לבנות ח'ליפה וערב הסעודית נקלעה למשבר כלכלי".

הרעיון הנאיבי היה להשתמש בקשרים כלכליים כדי לאפשר למדינות אוטוריטריות להיהפך לליברליות בהדרגה. זה לא עבד

ולמרות זאת, אומר קספרוב, "מנטרת ההתקרבות למשטרים האלה והסירוב להתייחס לפשעים שלהם – במיוחד אם הם שותפים עסקיים חשובים – הפכה לכל כך מושרשת בשני העשורים האחרונים, שאפילו פלישה לתחומיה של מדינה באירופה (רוסיה לאוקראינה ב-2014, א"ל) לא שינתה את המצב… ארה"ב והאיחוד האירופי אמנם הפעילו סנקציות נגד פקידי ממשל רוסים ונגד תעשיות רוסיות, אבל מעט מדי ומאוחר מדי. הם לא מוכנים לגנות את רוסיה או לבודד אותה".

לא מתבייש לאיים בנשק גרעיני. הרי תמיד המערב יחזר אחריו או אחרי בעלות הברית שלו | תמונה: STR/AFP/Getty-Images-small

בשנים אלה קרה דבר נוסף שהסיח את הדעת עוד יותר מהמשטרים הדיקטטוריים, כפי שהסביר לי גנרל מייקל היידן, לשעבר ראש הסי-איי-אי והאן-אס-אי (הסוכנות לביטחון לאומי): נוצרה אובססיה למלחמה בטרור שהסיחה את תשומת הלב מ"הפיל הגדול בחדר". "הפכנו להיות ממוקדים מאוד באיומים נוכחיים ובהתמודדות איתם", הוא אמר בראיון שערכתי איתו. "אנחנו מנסים למשל לוודא שאף אחד לא יעלה על מטוס עם פצצה", מדיניות שהוא עצמו הוביל ועיצב בעשור הקודם כשפיקד על הסי-איי-אי, אבל היא מסיחה לדבריו את תשומת לב שירותי הביון האמריקנים ממטרה מאיימת בטווח הארוך – סין ורוסיה.

"אני חושב שיש הסכמה כללית בקהילת המודיעין האמריקנית שזה המצב. האתגר הוא איך לשנות את זה, בהתחשב בעובדה שהאיומים הנוכחיים עדיין דומיננטיים מאוד". כשהיידן מדבר על רוסיה הוא ממקם אותה בשורה אחת לצד מדינות מאיימות ולא יציבות כמו איראן וצפון קוריאה. כשהוא מדבר על סין הוא כבר עובר להשתמש בשפה חריפה – אם לא נטפל לדבריו בבעיה הסינית, יהיו לכך השלכות קטסטרופליות על העולם.

האם המחיר שווה את זה?

"קשה לבקר את ישראל באופן דומה", אומר לי קספרוב, "מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזרח התיכון מצריך גישה פרגמטית… לדוגמה, כשהרוסים נכנסו לסוריה, מרחק קילומטרים מהגבול הישראלי, נתניהו הגיע למוסקבה להיפגש עם פוטין. איזו ברירה הייתה לו? הוא חייב להציב את ביטחון מדינתו ואזרחיו לפני הכול. ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה את המותרות להרגיש שהיא כמו ארה"ב, מסתתרת בין שני אוקיאנוסים גדולים".

קשה לבקר את ישראל באופן דומה, מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזה"ת מצריך גישה פרגמטית

קספרוב צודק. ישראל צריכה לתאם גיחות אוויריות עם פוטין, והיא יכולה לשוחח עם סעודיה, אבל האם היא גם חייבת לחמש את המיליציות הרצחניות בדרום סודן שמבצעות מעשי טבח קשים? כשישראל מתחבקת ומצטלמת עם נשיא דרום סודן, סאלווה קיר, שרצח רבבות נשים וילדים (כפי שנכתב בדוחות רשמיים של מועצת הביטחון של האו"ם), היא אמנם מרוויחה עוד אצבע באו"ם, אבל מנגד מחליקה במדרון מוסרי חלקלק.

האם זה מחיר ששווה לשלם? יש ישראלים הטוענים שכן. כך ישראל מצליחה למנוע את התפשטות איראן באפריקה, כיוון שאיראן מספקת נשק למיליציות בדרום סודן ואף לסודן (יריבתה של דרום סודן), ובכל מקרה הצדדים ימשיכו להרוג זה את זה וישתמשו בכסף, אז שלפחות מדינת ישראל תרוויח מכך. בנוסף, אי אפשר להקל ראש ב"עוד אצבע באו"ם".

ראש הסי-איי-אי לשעבר, גנרל מייקל היידן: נוצרה אובססיה למלחמה בטרור שהסיחה את תשומת הלב מ"הפיל הגדול בחדר" | תמונה: Roger Wollenberg-Pool/Getty Images

ומה לגבי נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, שאלפים נרצחו בתקופת כהונתו, אבל בישראל הוא זוכה לחיבוק דוב? והפוליטיקאי הסיני ג'אנג דה-ג'יאנג שהתארח בבית הנשיא בספטמבר 2016 וידיו מגואלות בדם, מקשריו לתעשיית קצירת האיברים בסין. האם ראוי לקבל אותם בזרועות פתוחות? האם היחסים האלה קשורים באינטרס לאומי של שמירה על ביטחון המדינה?

הפסיכיאטר הצבאי (בדרגה המקבילה לסגן אלוף) סקוט פק (Peck), מחבר הספר People of the Lie (1998), טוען שכשאנחנו לא מתנגדים למעשים נוראיים שמתרחשים, אנחנו יכולים לאפשר למעשים נוראיים נוספים להתבצע. הוא כתב על כך בהרחבה בספרו: "זה לא הרוע שלהם לכשעצמו שמאפיין אנשים רעים… הפגם המרכזי של הרוע הוא לא החטא אלא הסירוב להכיר בו… לאנשים רעים יש תחושה לא מודעת של הטבע הרע שלהם. זו תחושה שהם מנסים לברוח ממנה… הם מנסים שוב ושוב לטאטא את העדויות לרוע שלהם".

לפי פק, כאשר אנחנו לא מעמידים את האדם הרע על טעויותיו ועל מעשיו הרעים, אנחנו מעצימים את יכולתו להסתיר אותם. ואז, לא רק שהוא יסתיר, אלא ייתכן שהוא אפילו יחפש מידע או אמצעים שיצדיקו את פעולותיו. כך אנחנו מאפשרים לו בעקיפין להמשיך לבצע רוע.
פק רומז שאולי הגיע הזמן שנחליט באילו ערכים אנחנו מאמינים, וחשוב מכך – נשמור עליהם. אם ניכשל לעשות כך, אנחנו עשויים להפסיד לרשעים, לאלה שלא מאמינים בערכי החיים האנושיים או בחופש, שמוכנים להילחם כדי לכפות את החזון האפל שלהם על אחרים.

"העולם צריך ליצור ברית חדשה שתתבסס על 'מגנה כרטה' גלובלית", מציע קספרוב, "הכרזה על זכויות בסיסיות שכל חברי הברית חייבים להכיר בהן. מדינות שמעריכות חופש אינדיבידואלי שולטות כעת בחלק גדול ממשאבי העולם, כמו גם ברוב הכוח הצבאי. אם הן יתאחדו ביחד ויסרבו לפנק את המשטרים המושחתים שנותנים חסות לטרור, לא ניתן יהיה להתנגד ליושרה ולהשפעה שלהן".