"אני מפלסת את דרכי הביתה, לישראל"

צילום: ענבל מרמרי

מזה שנים אני שרה בלדינו ובספרדית. שנים רבות התחמקתי מלשיר בשפת האם שלי, העברית, למעט פיוטים וחזנות עליהם גדלתי הודות לאבי המנוח. כשבני מיכאל נולד התחלתי לשיר לו בעברית ולהקריא לו סיפורים, וקרה לי תהליך שאני מכנה בשם "ילדותי השנייה"… התאהבתי בעברית כשפת שירה. ואז התחלתי לצאת ממחבואי והושטתי לה יד, היא כמו חיכתה לי שם תמיד, מנומסת ועדינה. ואז הפכה לשפת הפרא שלי, כמו הספרדית, הרגשתי שאני יכולה להמריא איתה לשחקים, במלוא עוצמתה ועוצמתי. הרגשתי שאני מפלסת את דרכי אט אט הביתה, לישראל, לתרבות שלי, לעם שלי. אנשים רבים שהלינו באוזניי לא פעם כי קשה להם להבין אותי בגלל השפה, יכולים כעת לכאוב או לשמוח איתי בשירה שלי בעברית.

תמונה: Ali Taskiran

כשאני עומדת מן הצד ומביטה על המתרחש בתחום המוסיקה היום, אני לעתים שואלת את עצמי האם אני שייכת, מה יש לי לתת והאם יהיה מי שייהנה מיצירתי ויתחבר אליה. אני רואה כי רבים מן השירים המושמעים היום מעידים על חוסר סבלנות של המאזין, ושל אלו היוצרים את השיר. הכול קורה מהר, קצר, קליט, הכול נוצר כדי לגרום לאנשים להתחבר ולהגיב לשיר באופן מיידי. אין סבלנות היום להקשיב לקטע מוסיקלי, אין סבלנות למילים עמוקות, לשקט.

ברבים מן השירים, קשה לי התוכן המילולי. מילים של רחוב, לעתים שפה נמוכה מאוד, תוכן רדוד שחוזר על עצמו שוב ושוב. מה שכן אני יכולה להבין ולהעריך, זה את גודל ההשקעה של היוצרים עצמם ואת העובדה שאכן הם משמחים קהל רחב של אנשים ועל כן אין לי זכות להלין, גם אם סגנון המוסיקה אינו לטעמי.

עם זאת, אני שמחה לראות כי יש גם צמיחה בשוליים של יוצרים וזמרים אותנטיים המביאים את המסורת שלהם לעולם המוסיקה הישראלית. יש פריחה של שירה ויצירה בשפות שונות של ישראלים שגאים בתרבות הוריהם וזה מוצא יותר ויותר מקום בתמונה הנרחבת של המוסיקה הישראלית.