תמונה: Fotolia
תדמיינו שמדענים משנים גן של יתוש המפיץ את נגיף הזיקה, שנצפה בשנים האחרונות באמריקה, וגרם בין היתר לתינוקות להיוולד עם ראש קטן יחסית. אחרי שהם משנים את הגן, היתוש כבר לא יוכל להפיץ יותר את הנגיף. אבל זה לא יספיק אם המדענים ישנו רק יתוש אחד. כדי להצליח למגר את הזיקה לחלוטין, הם יצטרכו להפיץ את השינוי לכלל אוכלוסיית היתושים. איך הם יעשו זאת? באמצעות "מנועים גנטיים" – טכנולוגיה חדשה המאפשרת להפיץ במהירות גן מהונדס על פני אוכלוסייה נרחבת. אפשרות נוספת שהטכנולוגיה מציעה, היא להכחיד לגמרי את אוכלוסיית היתושים – המדענים יהנדסו גן של יתוש באורח קיצוני, כך שכל יתוש שיירש עותק של הגן המהונדס יעוקר. כך עוד ועוד יתושים יהיו עקרים, ואוכלוסיית היתושים תחוסל לבסוף בכללותה. כך הנגיף עצמו כבר לא יופץ יותר.
ל"מנועים הגנטיים" פוטנציאל עצום לקידום התועלת האנושית, אך בד בבד הם גם מעלים מספר סוגיות אתיות נוקבות. כל אחד משני מרכיביו של המנוע הגנטי מנצל תגליות חדישות מעולם הגנטיקה. המרכיב הראשון זה הגן המהונדס עצמו, שמכיל בתוכו את התכונה החדשה שמעוניינים להפיץ – עקרות למשל. המרכיב השני במנוע הוא זה שמאפשר את ההפצה הנרחבת, כשהוא מגביר את סיכויי ההורשה של הגן המהונדס.
ליצורים חיים יש בדרך כלל שתי גרסאות שונות לאותו גן – גרסה שירשו מהאם וגרסה שירשו מהאב, והם מעבירים כל אחת מהן, בשיעורים שווים, לצאצאים שלהם. המנועים הגנטיים מפרים את השוויון הזה, וגורמים לגרסה אחת מהשתיים – הגרסה המהונדסת – לעבור לדור הבא בתדירות גבוהה הרבה יותר.
כשבוחנים את הטכנולוגיה החדשה הזו היא מעלה אתה מגוון סוגיות אתיות, שאותן אפשר לסווג לצורך הנוחות לשתי קבוצות – בקבוצה הראשונה סוגיות הנובעות ממצבו הנוכחי של התחום המדעי הזה, ואילו בשנייה סוגיות שיהיו רלוונטיות גם בעתיד, לאחר שיושלם פיתוח הטכנולוגיה.
קל יותר לפתוח את הדיון עם הסוגיות מהקבוצה השנייה, אלו שתמיד צפויות להישאר אתנו. כדי לענות עליהן נצטרך לשקול את התועלת האנושית אל מול הסיכונים האפשריים. ראשית, מה קורה אם המנוע הגנטי, ברגע שהוא משוחרר לסביבה הטבעית כבר לא נתון יותר לשליטתנו? המנוע עלול להתפשט גם לאוכלוסיות שעליהן לא הייתה כל כוונה להשפיע. יותר מכך – באמצעות הכלאה, המנוע עלול לעבור אפילו למינים אחרים.
שנית, אם המנוע הגנטי מצליח להביא להכחדתו של מין מסוים, האם עלולה להיות לכך השפעה מזיקה גם על מינים אחרים? ושאלה נוספת, מי ראוי להחליט האם מתאים ליישם מנוע גנטי מסוים? מדענים, אנשי בריאות הציבור, אולי ציבור האנשים שצפויים להיות מושפעים מכך?
וקיימות גם הסוגיות האתיות החשובות שנובעות ממצבה הנוכחי של הטכנולוגיה, שיתכן שהחשיבות שלהן תפחת ככל שיתקדם הידע המדעי. ראשית, כשאנחנו מחדירים ליצור חי את הגן המהונדס ואת הרכיב הנוסף שאחראי להטיה התורשתית, האם אנחנו בטוחים שהם יגרמו רק להשפעה שאנחנו מתכננים להשיג? כיום, טכנולוגיית הקריספר, זו המאפשרת את ההטיה התורשתית, עלולה לחולל במקביל גם הטיות תורשתיות נוספות בגנים אחרים שכלל לא התכוונו להגיע אליהם. כמה מהר נוכל להתחיל עם ניסויי שטח אם אנחנו יודעים שגם גנים אחרים, ואנחנו כלל לא יודעים באילו גנים מדובר, עלולים גם הם לעבור הטיה תורשתית שכזו?
שנית, מי יחליט היכן בסופו של דבר ייערך ניסוי כזה בסביבה הטבעית? כמה מאמצים צריך לעשות כדי להגיע לציבור המקומי וליידע אותו לגבי התהליך שמוצע ולגבי התועלות והסיכונים הכרוכים בו? כמו כן, מה היקפה של התקינה הנדרשת לגבי מחקרים כאלו על מנועים גנטיים, בהתחשב בתועלות הפוטנציאליות העצומות שלהם? ובמיוחד, מהם המבנים הרגולטוריים הדרושים כדי להסדיר את המחקר בעולם המפותח בהתאם לדרישות ולסדרי העדיפויות שבעולם המפותח פחות, כך שגם באזורים ההם יוכלו ליהנות מהתועלות הרבות שהטכנולוגיה הזו מציעה?
האקדמיה האמריקנית הלאומית למדעים מתייחסת בפרוטרוט לכל הסוגיות האלו בדוח שפרסמה, "Gene Drives on The Horizon".
ג'וזף טראביס הוא פרופסור במחלקה לביולוגיה, אוניברסיטת מדינת פלורידה