תיאמתי פגישה עם מני פאר במטבח, אבל הוא הוביל אותי לחדר העבודה שלו, מן כוך קטן עם מדפים עמוסים בספרים. מבטי נמשך דווקא לכיוון אחר, שם ניצב "ארון הקודש", כפי שפאר מכנה אותו, מקרר יינות מעולה שמכיל כ-300 בקבוקי יין. יבול נאה שרכש בקניות ביקבים בחו"ל, ומשהו שילווה אותנו לאורך כל השיחה. "אי אפשר להיות יהודי בלי לשתות יין", אומר פאר בחצי חיוך, "ומצד שני, במסורת היהודית, כל מי ששתה יין 'אכל אותה'. מנוח, דרך לוט ועד דוד המלך".
צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס
פאר, שהתפרסם בטלוויזיה כמנחה, שחקן ואיש תקשורת, הפך בשנים האחרונות את תחביב היין שלו למקצוע שני. הוא מרצה על הנושא ברחבי הארץ, ואפילו מופיע במועדונים עם מופע סטנד-אפ שבו הוא מתלוצץ על הרומן הסבוך שיש לעם היהודי עם היין שלו.
מה היין הכי טוב שלך?
"זו מין שאלת 'מי הילד הכי אהוב עליך' – כולם היו בני. כלומר, כל יין מתאים לאירוע מסוים, לזמן מסוים ואין את היין האחד. שאלתי פעם את דניאל רוגוב ז"ל (מבקר היין והמסעדות של "הארץ", י"י) את אותה שאלה, מה היין הכי טוב שהוא שתה. הוא חייך וענה: היין הבא", צוחק פאר ומיד מוסיף: "יש אנשים שיש להם היכולת הכלכלית וגם התרבותית להיות נאמנים ליין טוב ולשתות את השאטו פטרוס שלהם בכל ערב. אני למעשה עיתונאי שחובב יין וזו הסקרנות שמובילה אותי בין היקבים".
איזה יין אתה מציע לי לשתות?
"הייתי רוצה לשכנע אותך לשתות איזה רוזה ורוד, אבל אני יודע שזה ילווה במסע שכנועים ארוך. יש לנו טעות שאנחנו בזים ליין הוורוד. בדרום צרפת הדומה לנו באקלים ובאווירה הוורוד שולט בחייהם. הרוזה של פרובנס, למשל, הוא אחד היינות הטובים בעולם. הטעות שלנו נובעת מהעובדה שבנעורינו היו פה יינות ורודים איומים ונוראים".
ישראלים לא אוהבים ורוד?
פאר לוגם מן היין וממשיך לשפוך את הלב: "כשאני מציע ורוד לישראלי הוא מעקם את האף. הוא חושד שבמקום להתאמץ ולעשות יין אדום סחטו את ענביו מהר, לא נתנו לו לתסוס על קליפותיו כדי לקבל גוף וצבע ועשו יין חפיף. אז אני מוותר ובפרק ב' בסדרת ההטפות שלי בתורת היין שותים לבן. בטח בקיץ, כי את הלבן שותים צונן, הוא קל ולא עולה לראש. אין כמו לבן לניגוב חומוס או לשיפודים מתובלים, אין כמו לבן לסושי, סשימי או ירקות מוקפצים, ואם האוסטרים שותים לבן עם השניצל שלהם והגרמנים מחליפים לפעמים את הבירה שלהם בלבן יבש ליד הנקניקיות שלהם, אין סיבה שאנחנו לא נשתה כוס יין לבן צונן עם השווארמה שלנו".
פאר מוזג ויונייה לכוסות. "ויונייה הוא זן לבן מעמק הרון בצרפת. עם כל הכבוד לשרדונה ולסוביניון בלאן, היין הלבן הזה פשוט מטריף את הפה. זה יין שיתחתן כמעט עם כל דבר שאנחנו אוכלים".
ואז בא גם סיפור. "פעם שתיתי בלונדון יין צרפתי לבן נהדר בשם פואי פיסה. שאלתי איך אני יכול להגיע אליו ואמרו לי שזה יקב ליד העיר ליון. יום אחד החלטנו אשתי ואני לנסוע במיוחד לפואי פיסה. אז עוד לא היו ג'יפיאסים. הגענו לליון, קנינו מפה אזורית ואיתרנו כביש קטן וצר שמוביל לפואי פיסה. בשיא ההתרגשות חזרנו לאוטו ויצאנו לדרך. חמישה קילומטרים מפואי פיסה אנחנו מגיעים לשלט שכתוב עליו: שמאלה לפואי וימינה לפיסה. זה כמו לגלות שרימסקי קורסקוב הוא שני אנשים, כמו דולצ'ה וגבנה.
"עמדנו שם, צחקנו ובכינו. אתה מגיע למקום ורואה שיש שני כפרים, שכל אחד עושה את היין שלו ומסיבות מסחריות הם התחברו לשם אחד. עכשיו איפה תקנה את היין?"
איפה?
"אז ברור שאלה מפואי אמרו שאנחנו צריכים לפנות לפואי ואלה מפיסה אמרו 'רק פיסה', כי לכל כפר יש את הלוקל פטריוטיזם שלו, ובחרנו בסוף בשאטו פיסה מהכפר פיסה כי זה היה הראשון שהכרנו בלונדון".
הבקבוק כמעט נגמר, ופאר, כטוב לבו ביין מספר על המופע החדש שלו "לי כל שיר מזכיר סיפור" שבגלריה עמליה ארבל. "את יודעת", הוא נאנח בגעגועים, "כשסיפרו לי בהתחלה שאני מופיע אצל עמליה ברחוב בן יהודה 100 כמעט נפלתי מהכיסא, כי זה בדיוק המקום בו התחיל הרומן של עם אשתי, קרני. לאביה הייתה שם חנות אופטיקה שבה עבדה ואני הייתי בא לאסוף אותה משם".
"שיר טוב כמו יין טוב", מסכם פאר, "רק משתבח עם השנים. הרי לכל שיר ישראלי טוב יש מטען חריג של סיפור טוב וזו בעצם גם המעלה של היין, שיותר מאשר שותים אותו, מדברים עליו ומספרים על הקשר שלו לאיזה רוזן או אחוזה או מלחמה או שלטון שהשתנה. וכך אני עומד על הבמה שעה וחצי ומספר סיפורים לא מוכרים על השירים הכי מוכרים שלנו. הקהל שר, נהנה והולך הביתה רק עם הזיכרון של הטעם הטוב. כמו במקרה של בקבוק יין טוב".