תמונה: Jeff Rothman
חברה טובה שלי איבדה את אביה לפני מספר שנים. ראיתי שהיא עדיין בצער גדול, ממש הרוסה. ניסיתי לנחם אותה וסיפרתי לה שגם אני איבדתי את אבי כשהייתי תינוקת. היא נתנה בי מבט חד ואמרה: "אוקיי, ניצחת, לך לא היה אבא אף פעם, ולי היה לפחות 30 שנה". הייתי כל כך מופתעת וניסיתי להתגונן: "לא, פשוט התכוונתי להגיד שאני יודעת בדיוק איך את מרגישה". ועל כך היא ענתה: "לא, אין לך מושג איך אני מרגישה", וקמה והלכה. אני הרגשתי כמו טמבלית. ניסיתי לנחם אותה וגרמתי לה להרגיש גרוע . היא רצתה לספר על אביה, איזה אדם הוא היה ואיזה זכרונות יש לה ממנו, ואני במקום להקשיב לה, גרמתי לה להקשיב לסיפור שלי.
כולנו מתנהגים כך באופן לא מודע, רוב הזמן. אנשים שנמצאים בצרה או במצוקה זקוקים שיקשיבו להם, שיכירו במה שהם עוברים. ואנחנו, רוב הזמן, מעבירים את מוקד השיחה למה שמעניין אותנו יותר מכול – אנחנו עצמנו. הסוציולוג צ'רלס דרבר מכנה את הנטייה הזאת "שיחה נרקיסיסטית". הוא מבחין בין שני סוגי תגובה בשיחה: תגובה של הסטה ותגובה של תמיכה. במקרה הראשון אנחנו מסיטים את מוקד השיחה ומעבירים אותו אל עצמנו, ובמקרה השני אנחנו נותנים לאדם השני תמיכה. למשל, אם חברה מספרת: "אני מותשת מרוב הלחץ בבית ובעבודה". תגובה אחת יכולה להיות: "גם אני ככה, אני לא נרדמת בלילה מרוב לחץ". תגובה כזאת מסיטה את מוקד השיחה אליכם. תגובה אמפטית ותומכת יותר יכולה להיות: "איזה לחץ יש לך בעבודה"?
כולנו מתקשים להקשיב, אפילו לקרובים אלינו ביותר, בני משפחה וחברים, אף על פי שכולנו מכירים את החוויה של שיחה טובה ממש. שיחה שבה מרגישים שיצרנו קשר אמיתי עם אדם אחר, שהוא הבין אותנו ואנחנו הבנו אותו, וששנינו יצאנו ממנה מלאי השראה. למרבה הצער רוב השיחות שלנו אינן כאלה, והשאלה היא מדוע קשה לנו לשוחח זה עם זה. מעבר לנטייה להסיט את מוקד השיחה אל עצמנו, אפשר להטיל את האשמה, לפחות באופן חלקי, על הטכנולוגיה שמפתה אותנו כל הזמן. אנחנו עונים לטלפון בזמן שאנחנו כותבים אימייל, מציצים בפייסבוק כשמישהו מדבר אלינו, או צופים בסרט בזמן שאנחנו כותבים דו"ח לבוס.
רלף ניקולס, המכונה לעתים קרובות "אבי ההקשבה", הגיע למסקנה ש"אנשים בדרך כלל אינם יודעים להקשיב. מיד אחרי שהאדם הממוצע שומע משהו, הוא זוכר רק כחצי ממה ששמע, לא חשוב כמה היטב הוא חושב שהקשיב". המחקר הזה נעשה בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, אז דמיינו עד כמה קשה בימינו להקשיב, כשיש צפצופים וציוצים בלתי פוסקים מהודעות הטקסט, המייל והפייסבוק.
לכן, אם רוצים לנהל שיחה בה שני הצדדים מרגישים שבאמת מקשיבים להם ומבינים אותם, הכלל הראשון הוא להניח את הטלפון בצד. אל תניחו אותו אפילו על השולחן. מחקרים מראים שהוא מסיח את תשומת הלב, גם כשהוא לא מצפצף או מצלצל.
כלל נוסף הוא לא לנסות לשנות את דעתם של חברים או בני משפחה תוך כדי שיחה. לאנשים קשה מאוד לשנות את דעתם, ובוודאי שלא במהלך של שיחה חברית. נוסף לכך, זה יוצר אצלם תחושה שאתה מתנשא. במקום זאת נסה לראות מה אתה יכול ללמוד מהאדם האחר. אם יש לו דעות שמקוממות אותך, שאל אותו שאלות רבות, נסה באמת להקשיב ולהבין מאין הדעות האלה מגיעות. נסה להישאר באמת עם מחשבה פתוחה, מבלי להחליט, אחרי כל משפט, האם אתה מסכים או לא מסכים למה שהאדם השני אומר. בני אדם הם מורכבים, מלאים בסתירות ובניואנסים, ומכל אדם אפשר ללמוד משהו חדש, כאשר נכנסים איתו לשיחה אמיתית.
הקשבה אמיתית לאחרים – בני משפחה, חברים או זרים – יכולה להיות משימה קשה הדורשת זמן ואנרגיה, אבל ערכה לא יסולא בפז.
* סלסטה הדלי היא עיתונאית ומארחת בתכניות הרדיו "במחשבה שנייה" ברדיו הציבורי של ג'ורג'יה ארה"ב, ומחברת הספר We Need to Talk: How to Have Conversations That Matter