תמונה: fotolia.com
לורן סיפרה על הנשף המזעזע שהיה לה בכיתה י'. איך מצאה פתאום את שני המחזרים שלה הולכים מכות רק בגללה ואיך מעט אחר כך התנגשה ליד שוטרים במכונית אחרת, כשאפילו עוד לא היה לה רישיון. אבל מה שמעניין בסיפור הזה דווקא אינו הקשר עם המחזרים או התאונה שעשתה, אלא המחקר המדעי שעשו על הסיפור שלה.
צילום באדיבות AFP
לורן סיפרה את הסיפור מתוך מכשיר fMRI, שסרק את הפעילות במוחה. כך התקבלה מפה מדויקת של האזורים השונים במוח שלה שעבדו במשך 15 הדקות בהן סיפרה את קורותיה. לסיפור של לורן האזינו 11 אנשים אחרים, גם הם מתוך מכשיר ה-fMRI. הדבר המפתיע הוא שהתרשימים שהתקבלו מסריקות מוחם של כל ה-12 היו דומים מאוד, כלומר התגלתה התאמה רחבה בפעילות המוחות של אלו שחוו את אותו הסיפור, לא מאוד משנה אם כשומעים או כמספרים.
פרופ' אורי חסון מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב, שהיה שותף למחקר, מסביר לאפוק טיימס כי ניסויים כמו זה מדגימים עד כמה המוחות שלנו יכולים להשפיע זה על זה, אפילו להפעיל ביניהם כוחות.
הממצאים המפתיעים האלו הם חלק קטן ממהפכה שקטה שמתרחשת בשנים האחרונות בחקר המוח. מהפכה שכבר החלה לשנות את מודל המחקר של המוח שעליו התבססו במשך עשרות שנים.
עד לא מזמן, כשרצו לחקור איך המוח מעבד פעילות מסוימת, כמו דיבור למשל, היו מפרקים את הבעיה למרכיבים פשוטים ובודקים כל אחד מהם בנפרד. בדרך כלל הנבדק הבודד היה יושב במעבדה מול מחשב כשהוא מתמודד עם משימות פשוטות, כמו למשל זיהוי מילים מתחרזות או הבחנה בין מילים אמיתיות לכאלו שהן חסרות משמעות.
רבים מהמחקרים האלה התמקדו באחד משני היבטים: או בצד שמדבר או בצד שמקשיב. כך קרה שבמשך תקופה ארוכה הגישה הרווחת הייתה שהפקת הדיבור והתפיסה שלו נעשים ברובם בחלקים נפרדים של המוח.
אמנם השיטה הניבה תוצאות ועזרה לאורך השנים לבנות תמונה לגבי תפקידיהם של אזורים רבים במוח. אולם כפי שמגלים פרופ' חסון וחוקרים נוספים בשנים האחרונות, ייתכן שהפירוק למרכיבים הפשוטים הראה לנו רק חלק מהתמונה – ופספס חלק גדול הרבה יותר שנוצר כתוצאה מאינטראקציה בין אנשים. "מבחינתנו אי אפשר לחקור קומוניקציה אם אתה חוקר רק את מי שמפיק או רק את מי ששומע", מסביר חסון.
"גילינו שהמודלים [לחקר המוח] צריכים להשתנות", מוסיף פרופ' חסון. "ברגע שאתה עובר לעולם האמיתי המודלים מתרסקים. אי אפשר לעבוד איתם יותר. זה קצת כואב, כי מי שעושה מודל פשוט עדיין רוצה להאמין שהמודל שלו מסביר את העולם האמיתי", הוא אומר.
תיאום בין מוח הדובר למוח המאזין במערכת התקשורת של המוח האנושי
מרחיבים אופקים
גם פרופ' רפי מלאך ממכון ויצמן מספר על מגמה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות בחקר המוח, של התרחקות מסוימת מהגישה המבוקרת. "הגישה המדעית הטיפוסית והמוצדקת לגמרי, היא לעשות את הניסויים הכי מבוקרים. אבל הבעיה שהתודעה האנושית היא לא כל כך ממושמעת". לדברי פרופ' מלאך, בשנים האחרונות, בין היתר בהובלת אורי חסון מסתמנת פנייה לכיוון ההפוך שאומרת, "בוא נשחרר יותר את הגישה הניסויית וניתן יותר לאינדיבידואליות ולהתנהגות הטבעית והספונטנית של המוח להתבטא, אני קורא לזה Letting Go".
"המחקר לא מתמצה בכך שאומרים לנבדק תזהה פרצוף, תזהה בית או תלחץ על כפתור. חלק חשוב מאוד בהוויה הפסיכולוגית שלנו הוא הדברים שאנחנו עושים לגמרי באופן חופשי", מסביר מלאך ומוסיף, "בניגוד למה שחשבנו, שהוויתור על הבקרה והשליטה יגרום לכאוס מוחלט ולתוצאות שלא נוכל להבין מה הן אומרות, קורה בדיוק ההפך – המוח מתבטא בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. אמנם זה יותר מאתגר, דורש יותר יצירתיות כדי להבין מה הממצאים אומרים, אבל מסתבר שזה אפשרי וכנראה במצב היותר טבעי וספונטני שלו המוח פועל בצורה מאוד מאוד עשירה וחזקה שלנו כמדענים זה דווקא מספק חומר מאוד עשיר למחקר".
כפי שמסביר מלאך, הגישות הישנות בהחלט משמעותיות ותורמות להבנה. "אנחנו ממשיכים עדיין להשתמש בגישות הקודמות, הן מעולות במובנים מסוימים ויש להן תפקיד וחשיבות. אני למשל משתמש בכל מגוון הגישות. אני לא מציע לאף מדען לוותר על כל הגישות, אלא להבין שנוסף על הגישה המאוד הנדסית שהייתה לנו פעם, כדאי להיות פתוח לניסויים שהם פחות מבוקרים".
שאלה גוררת שאלה
פרופ' חסון בכלל לא תכנן לעשות מהפכות. הוא נכנס לתחום הזה קצת במקרה, כשחקר במכון ויצמן את עיבוד הראייה. במחקר שפרסם בהנחיית פרופ' מלאך ב-2004, הם הקרינו לחמישה צופים קטע של כחצי שעה מהסרט "הטוב הרע והמכוער" והופתעו לגלות באמצעות סריקת fMRI שהמוחות של החמישה פעלו בתגובה לסרט באותה צורה. הגרפים שמתארים את הפעילות במוח התיישבו כמעט באופן מושלם זה על זה. אולי זה לא מאוד מפתיע כי הצופים הגיבו לאותן סצנות, אבל זה עורר אצל פרופ' חסון שאלה מסוימת, האם הדימיון בין פעילות מוחם של הצופים קיים גם ברבדים אחרים, לא רק בעיבוד הראייה, אלא למשל גם בתפיסה של מושגים מופשטים?
"הסתכלנו על הראייה וגילינו שהכול דומה. אז יצאנו אל מחוץ לראייה וראינו שגם שם זה דומה, שהדימיון רץ לעומק", מספר פרופ' חסון, שבשלב הבא פנה לעולם הסיפורים. קצת לפני המחקר עם לורן, פרופ' חסון הכניס מסָפֶר סיפורים מקצועי לתוך מכשיר fMRI וביקש ממנו לספר סיפור…