"משמר הלילה", 1642 | הציור: Wikipedia-CC-PD
"על מה את חושבת?"
"על מה אתה חושב?" ענתה סאסקיה בחיוך עצוב.
"אני לא חושב, אני מצייר. בעצם, אני חושב על מה ששאלתי אותך: 'על מה שאת חושבת'".
"רמברנדט, אני לא יודעת אם אעמוד בזה שוב. שימות לנו עוד ילד. אני פשוט לא יודעת איך אסבול את זה", יצאה סאסקיה מתנוחת המודל שלה בחזרה לעולם האמיתי.
הצייר הניח גם הוא את מכחולו, התקרב וחיבק אותה. "הפעם הוא יחיה. אני בטוח בכך. ואת, חזקה יותר מכל אישה שאני מכיר, את תעמדי בכל דבר. לכן התאהבתי והתחתנתי איתך".
סאסקיה הרימה מעט את שמלתה, התבוננה בה ושינתה את נושא השיחה: איזה בד מרהיב. זה בוודאי עלה לך הון".
"כן, את יודעת, זה מה שנחוץ כדי שהתוצאה תהיה מרהיבה, השגתי את זה בהנחה".
"הו רמברנדט זה חזק ממך, ראיתי גם שקנית שני פסלים עתיקים אתמול".
"אני צריך אותם לציור שאני עובד עליו, אבל בלי שום קשר, הם יפים, נכון?" הוא אמר בהתלהבות.
"נכון אהובי", ענתה סאסקיה בחיוך לבבי.
* * *
דיוקן של סאסקיה משנת 1640 | הציור: Wikipedia-CC-PD
"דוקטור לום, אני מודה לך שהגעת", אמר רמברנדט כשיצא הרופא מהחדר בו שהו האם והתינוק. "מה שלומו?"
"הוא ילד חמוד ובריא למדי, אתם יכולים להירגע".
"תודה, טוב לשמוע", אמר הצייר ולחץ את ידו של הרופא. "אז מדוע פניך נפולות? אמר ולקח צעד אחד לאחור.
"אדוני, אשתך חולה".
"היא רק קצת עייפה מכל ההתרחשויות, בקרוב תרגיש טוב יותר".
"זה יותר מעייפות, יש לה שחפת. לא נותר לה עוד זמן רב לחיות. אני מצטער".
רמברנדט נפרד מהרופא ונכנס לחדר בו סאסקיה ישנה והתינוק לצידה. הוא התיישב מולה והתבונן בה בעצב. הוא התקשה להאמין שבקרוב כל האושר הזה יילקח ממנו.
סאסקיה פקחה את עיניה והסתכלה על בעלה: "אתה תראה שאני אתאושש", אמרה. הוא אחז בידה וחייך חיוך שקט. "אני יודע", ענה.
"ומה אתה עושה בבית עדיין? לך לעיר לעבוד על הציור, כל עוד יש אור".
"אני מעדיף להישאר אתכם בבית, אנשי המיליציה יחכו בסבלנות עם הדיוקן שלהם".
"תלך, זה יסיח את דעתך".
"טוב, אלך".
* * *
דיוקן עצמי של רמברנדט, 1642 | הציור: Wikipedia-CC-PD
קפטן פרנץ בנינג קוך ואנשי המיליציה של אמסטרדם ישבו וציפו בכיליון עיניים שהאמן יסיר את הווילון מעל לציור הענק שעליו עמל בשנתיים האחרונות. כל אחד מהם שילם סכום נכבד כדי להופיע בציור ובמקום מכובד. כשהווילון הוסר, שקט שרר בחדר. הנוכחים נדהמו ממה שראו. זה לא דמה לשום דיוקן אחר שצויר לפני כן, היה כאן סיפור, היה ברור לרוב הנמצאים שמדובר ביצירת מופת.
"היה שווה לחכות", חייך הקפטן וטפח על שכמו של רמברנדט השפוף.
"תודה אדוני, אני שמח שהציור מוצא חן בעיניך".
"תשמע אני יצאתי בו טוב, אני יודע שיש כמה אנשים קצת פחות מרוצים, אבל מה שחשוב זאת התוצאה בשלמותה. יש משהו מיסטי שעובר כאן".
"אני תמיד אומר שהציור הוא נכדו של הטבע, הוא קשור לאלוהי. אם משהו מזה לא עובר, הצייר לא עשה את עבודתו", ענה רמברנדט.
"זה רעיון יפה. משהו באישה שבציור, העוזרת, או מה שהיא לא תהיה, איזה אור פנטסטי יש שם, מהפנט ממש. אגב, היא מזכירה קצת את אשתך, לא?"
"אשתי המנוחה", ענה רמברנדט.
"אני מצטער לשמוע", אמר הקפטן.
קפטן קוך המשיך לדבר אך האמן כבר לא שמע דבר ממה שאמר. הוא הרגיש ריקנות ורק רצה לחזור לביתו. הוא חצה את רחובות אמסטרדם שהיו מלאים באדם בשעה זו של היום, נכנס לביתו וסגר אחריו את הדלת. הוא ניגש לעריסת בנו התינוק והרים אותו באוויר: "היום היה יום טוב", אמר וחזר: "היום היה יום טוב".
הסיפור האמיתי
רמברנדט הרמנזון ואן ריין (1669-1606) היה צייר ואמן הדפס הולנדי, מהגדולים ביותר שההיסטוריה של האמנות הכירה. הוא נולד בעיר האוניברסיטאית ליידן ועבר לגור באמסטרדם במטרה להתפתח כאמן. שם הכיר את אשתו לעתיד, סאסקיה ואן אוילנבורך, בת למשפחה אמידה ומכובדת. הוא חי איתה במשך שמונה שנים, שבמהלכן נולדו להם שלושה ילדים שמתו לאחר הלידה וילד אחד, טיטוס, שנולד כשנה לפני שנפטרה אמו משחפת.
רמברנדט היה אמן מבוקש בתקופה בה נישא לסאסקיה ולא היה לו מחסור בכסף. בנוסף, הנישואים עם סאסקיה הביאו לו ביטחון כלכלי. עם זאת, הוא נהג לבזבז יותר כסף משקיבל והיה ידוע ברכישותיו האקסטרווגנטיות. הוא סיים את חייו חסר כול.
סאסקיה שימשה בתור מודל לציורים רבים שלו. בזמן שהייתה חולה הוא עבד על הזמנה לדיוקן קבוצתי של קפטן פרנס בנינג קוך והמיליציה שהוביל באמסטרדם. הציור, שאורכו 363 ס"מ ורוחבו 473 ס"מ, הוא אחד מהציורים היפים ביותר שעשה רמברנדט ואולי מהציורים היפים בהיסטוריה של האמנות. לא ידוע אם סאסקיה הייתה מודל עבור הדמות הנשית בציור, אך יש הטוענים שמחלתה ומותה של סאסקיה ללא ספק השפיעו על רמברנדט ובאו לידי ביטוי בציור שהוא הרבה יותר מדיוקן קבוצתי.
*הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת אבל מבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן.