מוחמד עדולאי מנקה בעדינות פנלים סולריים מאובקים | תמונה: Lisa Sim/Epoch Times
מלקדידה, אתיופיה – מציאת פתרון קבע לפליטים היא תכנית נועזת. בעלי ואני זכינו לראות מקרוב איך המאמץ הזה קורם עור וגידים, איך מביאים מקורות אנרגיה למחנות פליטים ואיך נובטת חקלאות באזור הכמעט מדברי.
הגענו למחנה הפליטים מלקדידה באמצע נובמבר 2017 בדרך בוצית משדה תעופה השוכן בעיר "דולו אדו", הנמצאת במזרח אתיופיה וגובלת בקניה ובסומליה (ראו מפה). כ-220,000 פליטים חיים באזור הזה בחמישה מחנות (בוראמינו, הילאווין, קובה, מלקדידה ובוקולמניו), במזג אוויר בלתי נסבל של 43 עד 48 מעלות צלזיוס במשך היום. רובם סומלים שברחו בעשור האחרון מסומליה בגלל אלימות האסלאם הקיצוני או בגלל בצורת קשה.
בעלי הגיע לכאן עם קבוצת "מהנדסים ללא גבולות". מטרתם הייתה לעזור לצוות של נציבות האו"ם לפליטים לבנות רשתות סולאריות קטנות שיזרימו אנרגיה למרפאות שבמחנות, ולקשישים ולנזקקים כדי שיהיה להם אור בלילה.
קילומטרים של תעלות השקיה חוצות את 800 הדונמים המחולקים שווה בין הקהילות המארחות ובין הפליטים | תמונה: Lisa Sim/Epoch Times
"מהנדסים ללא גבולות" הכשירו עשרה אנשים מכל מחנה כדי שישמשו בתור טכנאים המתמחים בתיקון המערכות וגם בהתקנה עתידית שלהן. הרעיון היה לאפשר לטכנאים להשתכר למחייתם ישירות מהקהילה, ולשחרר את המחנות מתלות במקורות מימון חיצוניים המגיעים מקרנות שונות. השנה יותקנו 650 מערכות לתאורת רחוב ו-4,500 מערכות בבתיהם של נזקקים, כך שלטכנאים צפויה עבודה רבה.
לפני שהרחובות הוארו בתאורה סולארית, היה כאן ממש חשוך, נערות חששו לצאת החוצה בלילה, ואנשים הוקשו מנחשים ומעקרבים הזוחלים אחרי החשיכה.
עבדולאי מוחמד אדו, פליט שהגיע מעיר סומלית שוקקת חיים, עומד כיום בראש "מפעל" לטכנולוגיה סולארית של אחד המחנות. "לא קל לחיות במחנה פליטים, אבל אנחנו חוזים שבעתיד תקום כאן עיר, זה מרגש וזה יגיע", הוא אומר לי.
את הלילות העברנו במתחם המגורים של צוות נציבות האו"ם לפליטים. באחד הבקרים נדחסנו לתוך רכב טויוטה 4×4 ונסענו בדרכים סלעיות מלאות אבנים שהמקומיים קוראים להן כבישים. קפצנו וטולטלנו, עברנו על פני עדר עיזים וחמורים עם עגלות. האוויר היה חם מאוד ומלא אבק סמיך, והצעיף הדק שלצווארי שימש לי מסכה מסננת כדי שאוכל לנשום. במרחק ראינו צמחייה ירוקה, כמו נווה מדבר שהיווה ניגוד לצבע החום והאדום ששלט באזור.
"הגענו לגאנאלה!" צעק אוולה דגווין, מומחה לחקלאות מטעם נציבות האו"ם לפליטים. הגאנאלה (Ganale) הוא הנהר העיקרי הזורם מצפון אתיופיה דרומה, ומתחבר לנהר ג'ובה המסיבי הזורם דרך סומליה, ומרווה אותה כמו סם חיים, לפני שהוא נשפך לאוקיאנוס ההודי. נהר הגאנאלה לא התייבש מעולם. הוא מקור לחיים בני קיימא במחנות הפליטים, בקהילות המארחות ובעיר דולו אדו.
מוחמד איברהים עומד בגאווה ליד אחד מעצי המנגו המורכבים שצפוי להניב פרי בעוד שנתיים (בניגוד לעצי מנגו רגילים שמניבים אחרי כשש שנים) | תמונה: Lisa Sim/Epoch Times
ככל שהתקרבנו לנהר הדרך נעשתה פחות סלעית ויותר שטוחה, הקיפו את רכבנו צמחי תירס גבוהים, הציפורים שרו והאוויר הרגיש טרי וצלול יותר. מחוץ לרכב אוולה הצביע בגאווה על תחנת השאיבה, המופעלת באמצעות מנוע דיזל. המקומיים חיברו את התחנה לתעלות בטון שדרכן זורמים המים לאורך קילומטר וחצי, בינות לשדות חקלאיים. "אנחנו יכולים לגדל כך תירס ודורה (סוג של דגן) כדגני בוקר וכמזון לבעלי החיים", אמר אוולה כשחיוך גדול מתפשט על פניו, "אנו מגדלים גם בצל, עגבניות ופלפלים חריפים. הפירות שלנו הם מלונים, בננות, פאפיות וכעת אחרי שנים של הרכבות אנחנו מצליחים לגדל מנגו! יש לנו גם ליים ולימונים. אנחנו אפילו מייצרים בעצמנו שמן סומסום".
מוחמד אברהים, יושב ראש הסקטור החקלאי של מחנה מלקדידה, סיפר לנו כיצד הדברים השתנו: "לפני שהפליטים הגיעו היה לנו שטח אדמה קטן לעבד ושש משאבות המים שלנו היו קטנות והתקלקלו לעתים קרובות. היו לנו הרבה תקופות של בצורת. ובכל זאת הצלחנו לקבל יבול טוב וחיינו מחקלאות.
נחתנו בדולו אדו ומשם נסענו לחמשת מחנות הפליטים בוראמינו, קובה, בוקולמניו, מלקדידה והילאוויין | מפה: Fotolia
"מאז שהפליטים הגיעו, דברים השתנו, יש לנו משאבה גדולה יותר, תעלות השקיה טובות יותר, יבול רב יותר ולא רק תירס. אנו מצפים ליבול גדול יותר בקציר השנה ובקרוב נהפוך להיות עצמאים וננהל את החוות שלנו בעצמנו, נגדל מזון ונחיה טוב יותר".
למדתי מאוולה שהאדמות חולקו שווה בשווה בין הפליטים הסומלים ובין הקהילות המארחות. כל עשרה דונמים נחצו לשתיים וחולקו לפליטים ולמארחים. החקלאים יכולים לגדל מה שהם רוצים אך משתדלים לשמור על המגוון כך שגידול אחד לא ישתלט על השדות. לפני תשע שנים ולפני בוא הפליטים, תירס היה הגידול העיקרי ואכלו אותו גם בני אדם וגם בעלי חיים.
לעת עתה, נציבות האו"ם לפליטים מממנת את הקציר. משאבת הדיזל הוחלפה במשאבות סולאריות שגם הן מומנו על ידי הנציבות, שאחראית גם לתחזוקה ולתיקונים. איברהים מסתכל עלי עם ברק בעיניים, כשהוא משקיף על מלקדידה שברקע ומספר על שינויים גדולים נוספים שהתרחשו: "עסקים חדשים קמו, כמו ממגורת הדגנים שקמה, בית המטבחיים והשוק הגדול שבו נמכרות סחורות. אני מקווה שבעתיד נהפוך לעיר בת קיימא!"
ב-2018 הפליטים החקלאים מקווים להרוויח מספיק כסף מהיבולים שימכרו כדי לממן בעצמם את התיקונים, את הדלק ואת הזרעים שיזדקקו להם בעתיד. הם יהפכו לעסק שיתופי, כמו טכנאי האנרגיה הסולארית, וינהלו אותו בעצמם.
אוולה עובד בהתלהבות ועוזר לחקלאים להשיג זרעים ולייצר קומפוסט. הוא מאמין בשמירה על שיטות מסורתיות לעיבוד האדמה, בצורה ידנית שלא משתמשת בציוד כבד ויקר שהורס את האדמה. "גם כשתהיה לחקלאים עצמאות, אנחנו בנציבות האו"ם לפליטים נייעץ להם ככל האפשר כדי שימשיכו להשתפר", אומר אוולה. הוא רואה בהחלפתן של משאבות הדיזל במשאבות סולאריות צעד קדימה לקראת עתיד בר קיימא.
כשעזבנו את השטח החקלאי, נתן לי איברהים כמה קלחי תירס שאקח איתי. התירס שונה מאוד מתירס אמריקני. הוא אינו מתוק אך משביע וטעים מאוד. נראה שהמזון כאן עשיר בטעמים ובחומרים מזינים. למרות שהפלפלים, העגבניות והבצל קטנים יותר, טעמם טוב יותר. המלון מתוק כל כך ויש בו גרעינים רבים כמו במלונים שאכלתי כילדה בשנות ה-60.
אחרי שגרנו במחנות כמה חודשים, הגיע הזמן לעזוב. מחלון המטוס שהמריא משדה התעופה החדש של מלקדידה, שנחנך כמה שבועות קודם לכן, יכולתי לראות את המחנות שלמטה. דמיינתי אותם הופכים לערים משגשגות ובנות קיימא, ערים שאולי נוכל להגיע לבקר בהן בעתיד.