אמיתי או משוכפל?

תמונה: Ken Ishii/Getty Images for Paramount Pictures

זה קרה על סט הצילומים, בין סצנה אחת לשנייה. הובילו אותה לתוך חדר שלא הכירה וביקשו ממנה להתיישב, מבלי שהיה לא מושג מה בדיוק קורה. ״הם סרקו את הפנים שלי, ואחר כך ביקשו ממני לחייך ולהביע כעס״, מספרת השחקנית האמריקנית ג׳סיקה צ׳סטיין לכתב הניו-יורק מגזין, לוגן היל. ״אמרתי לא. פשוט לא ידעתי איך הם הולכים להשתמש בזה בעתיד״.

המקרה הזה, שלקוח כאילו בשלמותו מסרטו של ארי פולמן, ״כנס העתידנים״, הופך בימים אלו ליותר ויותר שכיח בהוליווד. בניגוד לצ׳סטיין, רוב השחקנים נענים לכך ברצון או לפחות בהסכמה. יש גם כאלו, במיוחד הצעירים שבהם, שהולכים ביוזמתם להיסרק.

הסריקה לוכדת את דמותם, את הבעותיהם ואת תווי פניהם, עד הפרטים הקטנים ביותר, ומתעדת אותם דיגיטלית במחשב. כך נוצר כפיל שלהם, שלא מזדקן אף פעם וגם לא מת. מישהו שאפשר לשלוף מהמחשב ולשלב בכל סרט באורך מלא, מבלי שהצופים יכולים לחוש בכך.

בתור התחלה, אם דייוויד פינצ׳ר, במאי ״הסיפור המופלא של בנג׳מין באטן״, רוצה להציג גרסה מבוגרת מאוד של בראד פיט, כל שעליו לעשות הוא לשלוף את דמותו הדיגיטלית של פיט ובלחיצת כפתור להוסיף לה כמה שנים. הוא גם יכול להסיר מפיט כמה קילוגרמים, לשנות את הבעות פניו ואפילו לגרום לו להזיל דמעה היכן שצריך. למעשה זה מה שהוא עשה. זה קרה גם בסאגת ״מלחמת הכוכבים״ ואפילו ב״טיטאניק״. מעריצי אינדיאנה ג׳ונס אולי יגלו בקרוב שהריסון פורד מופיע בסרט החדש כפי שנראה לפני 20 שנה, רחוק מאוד ממרומי גילו – 73.

לבראד פיט נוספו שנים לגילו, ללא שימוש באיפור או אביזרים | תמונה:Steve Jurvetson/Flickr

למעשה כמעט כל סרט עם תקציב מכובד משתמש בסריקות ובעריכות קוסמטיות למיניהן, בין אם כדי להעלים עגיל באף או להסיר פצעון. כמה אנשי מקצוע וכמה עשרות אלפי דולרים מסדרים את זה.

ניחא, אפשר לומר. אבל מה יקרה כשנגלה ששחקן מפורסם שהלך לעולמו, רובין ויליאמס למשל, עומד להופיע בסרט חדש שייצא בחודש הבא? טעימה מכך קיבלנו כבר בשנות ה-90, כשברנדון לי, שנהרג במהלך סצנת יריות, חזר לשחק בסרט ״העורב״ (1994); או כשפול ווקר המשיך לשחק ב"מהיר ועצבני 7", למרות שמת בתאונת דרכים.

התרחיש הזה מטריד את מנוחתם של לא מעט שחקנים. אחד מהם הוא רובין ויליאמס עצמו. לאחר שעזב את העולם גילו כי הוא אסר להשתמש בדמותו במשך 25 שנים מרגע מותו. וויליאמס כנראה הבין מה שרבים מתחילים להפנים רק עכשיו – שרמת הדיוק הטכנולוגית מקרבת אותנו לעידן שבו שחקני קולנוע יהיו זן נכחד.

״אפשר יהיה להחליף אותם בשחקנים וירטואליים״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר נאדיה מאניינה טלמן, מנהלת מעבדת MiraLab שמפעילה אוניברסיטת ז׳נבה, המתמחה ביצירת אנשים וירטואליים. ״לא יצטרכו אותם יותר״.

תסריט הבלהות מתגשם

רגע אחרי שהשחקנית רובין רייט חותמת עם האולפנים על הסכם המאפשר להם לסרוק את גופה ולצרפה למאגר השחקנים הווירטואליים, היא מלווה לחדר חשוך, לתוך מין רשת ממתכת של אורות ומצלמות, שם היא נדרשת לשחק את עצמה צוחקת, בוכה, שלווה ועצובה. הרשת לוכדת את דמותה ורגשותיה, מכל הזוויות האפשריות, כדי להבטיח שיהיו במאגר כמה שיותר מחוות והבעות שלה.

מכונת הסריקה שבנה פול דבווק – "Light Stage" | תמונה:Dan Roarty, Jay Busch, Christopher Nichols and Paul Debevec

התסריט הזה, שלקוח מתוך הסרט ״כנס העתידנים״, קורם עור וגידים. בהוליווד קיימים משרדים המתמחים בסריקה כזאת של שחקנים. אחד מהם הוא מכון המחקר USC לטכנולוגיות יצירתיות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שעד לא מזמן נוהל על ידי אדם בשם פול דבווק, שפיתח את הטכנולוגיה ואת המכונה שממנה הסרט שאב השראה.

הרשת ממתכת נקראת Light Stage. אחרי שהיא מבצעת סריקה יסודית של האדם, אפשר להשתמש בדמותו הווירטואלית בכל סיטואציה, בין אם בסצנה חשוכה או מוארת במיוחד.

דבווק משכלל את המכונה שלו כבר כמה שנים. הוא משלב בה את המצלמות החדשות ביותר שיכולות ללכוד תנוחות בשניות, ומוסיף סוגי תאורה שונים כדי להגיע לדיוק המקסימלי. טום קרוז כבר שוכפל אצלו וגם בראד פיט.

לאחר שהוא מסיים לבצע את הסריקה, גרפיקאים המפעילים תוכנת גרפיקה ממוחשבת ששמה CGI, יכולים להשתמש בדמות ככפיל, למשל כשהם רוצים להחליף את השחקן בפעלולן. אם פעם היו מצלמים פעלולים מרחוק, כדי שלא יראו את פני הכפיל, היום זאת כבר לא בעיה. מחליפים את פניו של הפעלולן בסריקה של השחקן ההוליוודי. עשו את זה לא מעט פעמים בסרטי ״הנוקמים״ למשל, בהם הגיבורים מוחלפים אינספור פעמים בכפילים.

כך גם נבנה בהדרגה לשחקן ארכיון של הגרסה הדיגיטלית שלו. ״אם הוא משתתף בסרט שבו הוא צריך לגלם דמות צעירה, אז כבר יש לו את ה׳סנפשוט׳ (תצלום בזק, מ״מ) שלו״, אמר בראיון לטלגרף דארן האדלר, מפקח על אפקטים דיגיטליים באחת החברות הגדולות בהוליווד – Digital Domain, שעבדה על סרטים כמו ״איירון מן 3״ ו״אקס-מן״.

״ככל שהשחקנים מנוסים יותר, כך יש להם שליטה רבה יותר על החוזים שלהם עם האולפנים – הם יכולים לומר מה דעתם על הגרסה הדיגיטלית הסופית שלהם, כמה היא דומה להם ואיך להשתמש בה״.

הנסיכה ליה בסרט מ-1977. הצופים נדהמו לראות אותה מופיעה בדמות זהה בסרט שיצא השנה "רוג אחת – מלחמת הכוכבים" | תמונה: www.starwars.com

טום קרוז, על פי דיווחים בתקשורת, השמיד את כל הסריקות שלו בתום צילומי הסרט ״אבדון״, אך שמר עותק אחד בכספת בביתו, לכל מקרה שלא יבוא.

קרוז עדיין חי ויכול להחליט על גורל דמותו הדיגיטלית. אבל מה קורה כששחקן שכבר מת שנים רבות, פתאום חוזר להופיע על המסך?

כמו קסם

כשהנסיכה ליאה הופיעה על המסך בסרט ״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ בדיוק כפי שנראתה בסרט הראשון של הטרילוגיה ב-1977, ההפתעה הייתה גמורה. גם טארקין הנבל, שגילם השחקן פיטר קאשינג, הופיע. כן, זה שנפטר ב-1994.

הבמאי בחר בשחקן הדומה בגיל ובתווי הפנים לשחקן שהוא רצה ״להחיות״. לאחר הצילומים, ״הלבישו״ על הכפיל את דמותו הסרוקה של השחקן. כך גם עשו כשרצו להקים לתחייה את פול ווקר שמת בפתאומיות במהלך צילומי ״מהיר ועצבני 7״. ביקשו מהאחים שלו לשחק, ועליהם ״הלבישו״ את דמותו של ווקר.

זה אולי מסביר מדוע טום קרוז השמיד עותקים. כבר היום ניתן לביים סרט שלם שבו קרוז פורץ לסוכנויות ביון ומטפס על בניינים, מבלי שרגלו של קרוז האמיתי דרכה פעם אחת בסט הצילומים.

מתוך "מהיר ועצבני 7" בו השחקן פול ווקר שמת מוחלף בשחקן וירטואלי | תמונה:BagoGames/Flickr

ד״ר נדיה מניינה טלמן, המתמחה כבר 30 שנה ביצירת אנשים וירטואליים, טוענת שאם יש סריקות מדויקות של השחקן, כבר לא אמורה להיות בעיה לוותר אפילו על הכפיל, וליצור שחקן וירטואלי לחלוטין. ״בדיוק על זה עבדנו כל כך הרבה שנים״, היא אומרת בראיון לאפוק טיימס, ״אנחנו מעצבים אנשים באופן ריאליסטי מאוד. אבל אפשר להחליף את האדם לגמרי רק כשמגדירים את כל התנועות שהוא עושה בסרט״.

כלומר, את צריכה להגדיר לדמות הווירטואלית אילו תנועות משחק לעשות. 

״נכון, ולכן לא פשוט לייצר אינטראקציה וירטואלית שלמה עם אדם וירטואלי. אם לא מגדירים לו תנועות מראש, אלא רוצים שהוא יפעל בזמן אמת – כפי שעושים במשחקי וידאו – זה אפשרי אבל זה נראה פחות ריאליסטי״.

את חושבת שיתאפשר בקרוב לביים את השחקנים הווירטואליים ולהורות להם לעשות דברים? 

״זה יתאפשר, אבל בטווח ארוך יותר. אנחנו מדברים על זה כבר יותר מ-30 שנה. זה פשוט לוקח יותר זמן ממה שחשבנו. אני זוכרת שיחות כאלו בשנות ה-90, כשעשינו במעבדה סרט קצר עם מרילין מונרו והמפי בוגרט. היינו הראשונים שעשו את זה.

״אבל הכול משתנה מהר מאוד. יש לנו כיום מאגר מידע של מיליוני סוגי מחוות והבעות שנוכל להשתמש בהן. נותר רק לקשר בין המשמעות שהדמות הווירטואלית רוצה לבטא, לבין המחווה שמבטאת את המשמעות הזאת. באמצעות בינה מלאכותית זה יהיה אפשרי. כשהאדם הווירטואלי ירצה לבטא עצב למשל, הוא פשוט יחפש במאגר המידע את ההבעה המתאימה.

״יש לנו במאגר גם מיליוני סגנונות הליכה. אם רוצים שהאיש הווירטואלי שלנו ילך על מדרגות, על רצפה או על שלג, אפשר לגרום לו לעשות את זה. יש לנו כל כך הרבה מידע, לכן הדמויות שאנחנו יוצרים נראות הרבה יותר ריאליסטיות היום״.

אפס ביחסי אנוש

אני חייבת לשאול אותך, למה אנחנו צריכים את כל הטכנולוגיה הזאת? 

ד"ר נדיה טלמן
עם הרובוט שבנתה (לצידה), איתו היא יכולה לתקשר בזמן אמת | תמונה: Nadiathalmann_Wikipedia

״אני חושבת שאם את מסתכלת על שחקנים כעל אנשים שחוזרים על כמה מחוות, אז אולי לא צריך אותם. הם כמו מכונית שמסיעה את עצמה. הם כמו אוטומציה של פונקציות אנושיות. בעתיד הקרוב יהיו לנו יותר ויותר מכוניות ללא נהג, ובעתיד אף אחד לא ישרת אותנו יותר במסעדה, או ישטוף כלים, כי רובוט אישי יוכל לשאול לקוחות מה הם רוצים. זה גל טכנולוגי גדול שנועד להחליף פונקציות אנושיות״.

אבל אי אפשר להשוות מכונית אוטונומית לאדם. מכונית היא גם לא שחקן שיש לו נשמה ואינטואיציה.

״כן, אבל השחקנים, לפחות בעיני, הם כמו אנשים וירטואליים, הם מזויפים. כשהם הורגים מישהו בסרט או שונאים אותו, הם לא באמת עושים זאת בחייהם האמיתיים. הם רק משחקים משחק. הם עושים בכאילו. שחקנים טובים בלעשות כאילו, ולכן שחקנים יכולים להיות מוחלפים בעתיד על ידי שחקנים וירטואליים״.

גם אם הם משחקים משחק, זה משחק שיש בו קשרים אנושיים. אפילו בין השחקנים על הסט יש קשרי ידידות. זה לא חשוב לדעתך? 

״אני חושבת שברוב העבודות, למשל להגיש קפה במסעדה, אין יחסי ידידות עם גורמים אחרים. ובכל מקרה, זה ילך ויפחת״.

באמת? ומה לגבי מורים? היית רוצה שאת הילדים שלך ילמד בן אדם המסוגל ללמד גם יחסי אנוש, או רובוט? 

״אני מסכימה איתך, אני לא טוענת שאנחנו צריכים שיהיו רק מכונות לידינו בלי שיהיה לנו אכפת מבני אדם. אבל הרבה דברים משתנים במהירות״.

לפי התחזית הזאת, גם קריין החדשות בטלוויזיה יראה בעתיד אמיתי אבל יהיה וירטואלי. 

״בטוח. ייתכן שזה ייקח 20 שנה, אבל בטווח הארוך כל הפונקציות האנושיות יוחלפו במכונות בצורות שונות״.

ומה יישאר לבני האדם לעשות?

״את זה אני לא יודעת. אני גם לא יודעת מדוע אנשים אוהבים את זה. כולם במדע דוחפים לזה וקשה לעצור את הגל הזה. אנחנו לא יודעים למה אנחנו על כדור הארץ, לאן אנחנו הולכים, למה אנחנו מתים. אין לנו תשובות לזה, והדבר היחיד שאנחנו עושים זה להעתיק את עצמנו״.

חיים שלאחר המוות

בראיון ל״האפינגטון פוסט״ הסביר פול דבווק, מומחה טכנולוגיית הסריקה, שמה שמניע אותו הוא הרצון לספק כלים שיאפשרו למספרי סיפורים באשר הם, לממש כל חזון שלהם, עם כל תקציב. הוא מתאר סיטואציה שבה קבוצה קטנה של מפיקים כותבת תסריט ואז פשוט בוחרת דמויות, אביזרים ורקעים פנורמיים ממדפים.

פול דבווק. משכלל את הטכנולוגיה כדי להצליח ליצור אנשים וירטואליים אמינים | תמונה:Max Morse/Getty Images

אני תוהה האם זה יהיה דומה לאופן שבו אנחנו בוחרים כיום ספרים באמזון. נוכל לבחור להשתמש בדמותו של קרוז או בדמויות אנונימיות וחינמיות – שחקנים שאיש עדיין לא מכיר. כך כל אדם חסר ניסיון יוכל להפוך לשחקן. הוא רק יצטרך לסרוק את עצמו, והמפיקים, בעזרת המחשב, יוכלו להפעיל אותו כרצונם.

בעתיד אנשים יצרו סרט כמו 'אוואטר' בהשקעה של מאות אלפי דולרים במקום מאות מליונים

״כשאנשים יצרו סרט כמו ׳אוואטר׳ בהשקעה של כמה מאות אלפי דולרים במקום מאות מיליונים״, הוא אומר, ״זה יהיה כלי מהפכני לתקשורת ויזואלית. אני מקווה שנגיע לשם בעשור או בשני העשורים הקרובים״.

לפני כשנתיים החליטו דבווק וצוותו לסרוק גם ניצולי שואה שמספרים על עדותם, בתקווה שבעתיד, אנשים יוכלו לשאול אותם שאלות באופן אינטרקטיבי ולקבל מדמותם הווירטואלית תשובות על חייהם. הניצולים צולמו מכמה זוויות ולכן דמותם מופיעה בתלת ממד מבלי שהצופה יצטרך לשים משקפיים מיוחדות.

״הרעיון הוא שאם אתה מראיין מישהו במשך שבוע שלם וזה מצולם מכל מיני זוויות, יהיה לך את כל המידע כדי לשים את דמותו על הולוגרמה, ואז לדבר איתה בדרך וירטואלית, לשאול אותה שאלות על הסיפור שלה, מה קרה לה בזמן המלחמה, מה קרה לה מאז המלחמה, ולשמר את זה בדרך נגישה יותר מסרטון ביו-טיוב״, מסביר דבווק בהרצאה.

כשניצולי השואה הווירטואליים יישאלו שאלות אמיתיות, ייתכן שהם כבר לא יהיו עוד בחיים, מה שמעלה כל מיני שאלות של מוסר. אני שואלת את טלמן לגבי השימוש שלה בדמויותיהם של מרילין מונרו והמפי בוגרט.

האם לדעתך נכון מבחינה אתית להשתמש בדמויותיהם של אנשים שלא אתנו יותר?

״במקרה של בוגרט ומונרו, שאלנו אם אנחנו יכולים לקחת אותם, לא לקחנו אותם סתם כך. למרילין לא היה אף קרוב משפחה, ומשפחתו של בוגרט אישרה לנו לעשות את זה. אם מישהו היה שם אותי באופן אישי בסיטואציה הזאת בחיים שלי, הייתי מאוד לא אוהבת את זה. אבל מרילין מונרו הייתה שחקנית, הרבה דברים שהיא שיחקה היו מזויפים. אז אם את שמה אותה בסרט אחר, זה כאילו את מבקשת ממנה לשחק משהו מזויף, כמו שהיא תמיד עשתה. אלו לא החיים הפרטיים שלה. לא יצרנו חיים פרטיים, יצרנו סצנה שבה שני שחקנים מפורסמים משחקים יחד״.

בכל זאת, יש את עניין הבחירה החופשית, סוגיה שעולה גם בסרט ״כנס העתידנים״. 

״אני לא מעוניינת לקחת כל אדם מת ולגרום לו לעשות משהו בתור אדם וירטואלי. אני חושבת שנכון להתנגד לכך״.

אבל את מפתחת טכנולוגיה שתאפשר לאנשים לסרוק את קרוביהם, לפני שנפטרו, ולהמשיך לערוך איתם שיחות גם אחרי שעזבו. 

״אני חושבת שיהיה חוק שימנע את זה מאנשים. לא נוכל לקחת פשוט מישהו ולהתחיל לעשות משהו עם הדמות שלו. אני לא חושבת שזה יהיה אפשרי״.

בינתיים, במאי משחקי הרעב פרנסיס לורנס החליט שלא ישתמש בסרטיו הבאים בדמותו של המנוח פיליפ סימור. במקומות אחרים שחקנים חותמים על חוזים שמאפשרים להשתמש בכפילים הווירטואליים שלהם רק בפרויקטים המקוריים, שאליהם התחייבו השחקנים. שחקן אוואטר, סטפן לאנג, צחק בראיון כשאמר ״זה יהיה מוזר אם 30 שנה לאחר שאמות, אצוץ מחדש בסרט פורנו״. נחיה ונראה.