דוקטור ללא גבולות

ד"ר גיורא פראף-פרי: "המילים 'אכפתיות' ו'מוסריות' הן אלה שדוחפות אותי. אכפת לי מאוד מהכול, בכל מקום בעולם" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

ד"ר גיורא פראף-פרי הרגיש בטוח בעצמו. היו לו כל הנתונים המתאימים כאשר הוא התייצב בג'נבה בפני ועדת הקבלה הסופית לשירות בצלב האדום הבין-לאומי. אבל הוא לא ציפה שהאדם הראשון שיתחקר אותו תהיה הנציגה לשעבר של הצלב האדום בעזה.

"אמרתי לעצמי שזה הסוף שלי. היא תקשר אותי לכל מה שהיא לא אהבה לגבי ישראל. ובאמת היה לה אנטי לאורך כל הדרך. 'היה לי ניסיון לא טוב אתכם', היא אמרה לי. התרגזתי מאוד ואמרתי לה: מה זאת אומרת 'אתכם', למה את מכלילה? אתם השוויצרים שדדתם את הכסף של יהודי אירופה בתקופת השואה, החבאתם אותו בבנקים שלכם. אז היא ענתה לי, 'מה זה קשור אלי?' אמרתי לה שגם עניין עזה לא קשור אישית אלי.

"היא קצת התרככה ושאלה האם הייתי רופא בצבא. סיפרתי לה שהשתתפתי במלחמת לבנון ורוב הזמן טיפלתי באזרחים לבנונים כי לא היו שם רופאים. פעם טיפלתי באחד הכפרים באדם זקן שסבל מבצקת ריאות וכשיצאתי מהכפר ירו עלי. כך היא לאט לאט נרגעה ויצאתי ממנה בשלום".

בסופו של דבר פראף-פרי עבר את כל התחקירים בוועדת הקבלה והיה ב-2001 הישראלי הראשון שהצלב האדום הבין-לאומי הסכים לקבל לשורותיו. עד אז לישראל לא הייתה נציגות בצלב האדום הבין-לאומי. "יש לנו תדמית לא טובה בארגונים ההומניטריים הבין-לאומיים", הוא מספר.

במסגרת הצלב האדום הוא טיפל באסירים פוליטיים בגולאגים הנוראיים בגרוזיה וארמניה, ואחר כך, על פי בקשת משרד החוץ, בתרמילאים הישראלים במזרח אסיה עליהם כתב בספרו "נקמתו של יתוש". לפני כל אלה הוא הספיק לסגור עשר שנים בשמורות האינדיאנים בצפון ודרום דקוטה.

רוקד עם זאבים

ד "ר פראף -פרי עם ילדי שבט הסו בחגיגה שבטית

ד"ר פראף-פרי מזכיר קצת את דמות הרופא הכפרי מסיפורים של פעם, מסתובב בכל מקום עם הסטטוסקופ תלוי על צווארו. בעיניו זה סוג של הצהרת זהות פומבית על נכונות מתמדת ומיידית להגשת עזרה.

את ההתמחות שלו ברפואה פנימית הוא עשה בבית חולים סיני (Sinai) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב, אחת מהיוקרתיות בעולם. במשך שנים הוא היה במסלול הרגיל של רפואה קונבנציונלית בארה"ב אבל התקשה להמשיך בו. הוא מעיד על עצמו שחרט על ליבו רפואה הומניטרית ואלטרואיסטית לפי המודל של אלברט שוויצר, הפילוסוף-מוסיקאי-רופא הידוע שבילה את מרבית חייו בטיפול בחולים באפריקה, ואף זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בית חולים בגאבון.

לכן כששמע על הפרויקט "Project USA" ששולח רופאים לרפואה פנימית למקומות נידחים בארה"ב, הוא החליט מיד להצטרף. כך הוא הגיע לשמורה של השבט האינדיאני "סו" בצפון דקוטה. "הגעתי לעיירה פורט ייטס, מקום שכוח אל על גדות נהר המיזורי. אלו השבטים הכי עניים בארה"ב עם משכורת מקסימלית של 3,000 דולר בשנה, והרבה חוסר תעסוקה וחוסר תקווה. חשבתי שהגעתי למדינה בעולם השלישי, זה נראה כמו מקומות שהכרתי באסיה ובאפריקה. הם חיים בבידוד גדול, כמו בסרט 'לרקוד עם זאבים'. חלקם מנסים לצאת לעיר גדולה אבל הם לא מצליחים להסתדר שם".

מדוע?

"כי אין בסביבה אנשים דומים להם והם גם לא מצליחים לשרוד את הקפיטליזם האמריקני. אין להם את הדחף ואת היכולת לתחרותיות שבנויה על אינדיבידואליזם וכוחנות. התרבות שלהם בדיוק הפוכה: מנטליות של שבטיות והשתייכות, ואת המעט שיש להם הם מחלקים ביניהם".

הגבעות באזור של שבט ה"סו" התפרסמו בתקופת "הבהלה לזהב", נכון?

"נכון. האינדיאנים ידעו שיש שם זהב ולא נגעו בו, כי הם האמינו שהמקום קדוש. הלבנים שבאו וגילו את הזהב העיפו אותם משם. היו שם מלחמות קשות בין האינדיאנים והצבא האמריקני והאינדיאנים הפסידו ולא קיבלו שום דבר מהערך של הזהב עצמו".

יש להם טינה לאדם הלבן?

ד "ר פראף -פרי מטפל ביתומים בוויטנאם

"יש להם טינה נוראית על מה שהם מכנים 'חמשת הלבנים הארורים' שהרסו אותם: האדם הלבן ומה שהוא הביא אתו: סוכר לבן, מלח לבן, קמח לבן והאלכוהול הלבן. התפתחו אצלם מחלות של אי ספיקת כבד כתוצאה מאלכוהול וסכרת נוראית כתוצאה מאכילת דברים שלא מתאימים לפיזיולוגיה שלהם, ילדים עם בעיות נוראיות של דיכאון, בעיות פסיכיאטריות, בעיות של מה שהם קוראים The forgotten people (האנשים שנשכחו)".

איך קיבלו אותך?

"בהתחלה התייחסו אלי כאל אדם לבן והייתה רתיעה ושמירת מרחק. הם לא הזמינו אותי ולא היו כל כך נחמדים אלי. אבל בהדרגה, בזכות יכולת ההסתכלות שיש לי והחמלה שחשתי כלפיהם הצלחתי לעורר את סקרנותם. 'אתה אדם לבן', אמר לי איש הדת שלהם, 'אבל אתה לא באמת אדם לבן, מה אתה?'

"אמרתי לו שאני לבן מבחוץ אבל משהו אחר מפנים, אמרתי לו שבפנים אני מישראל.

"הם ידעו קצת על ישראל ועל היהודים דרך הברית החדשה שכפו עליהם ללמוד, כי הכריחו אותם לעזוב את האמונות המסורתיות שלהם ולשנות את הזהות שלהם בכוח".

פראף פרי מספר שהאינדיאנים התחברו אליו דרך החוויה המשותפת של סבל. "חלק אמרו לי שגם היהודים וגם האינדיאנים עברו ג'נוסייד ושואה".

הם עדיין שומרים על מנהגים מסורתיים?

"כן, הם כולם מנהלים חיים כפולים. מצד אחד הם מנסים להתערות בחיים המודרניים ומצד שני יש להם תפקידים בהירארכיה השבטית. חלק שמאנים, חלק 'נושאי מקטרת' (תפקיד חשוב מאוד בשבט של עריכת טקס פיוס על ידי עישון מקטרת שמעבירים בין המשתתפים; ד"ג), וחלק 'נותני שמות'. הם מאוד מאוד רוחניים. הם קולטים בני אדם שהם רוחניים ומאוד מאוד שמחים לצרף אותך למעגל שלהם. כך גם אני זכיתי להכיר מישהו 'נושא מקטרת' ולהשתתף בטקסים הסודיים שלהם.

"בסוף גם ערכו טקס מיוחד לכבודי והכריזו עלי כ'אח' באופן רשמי".

אחרי עשר שנים בשמורות האינדיאנים ד"ר פראף-פרי התגייס לצלב האדום הבין-לאומי ונשלח למדינות הקווקז.

בשירות הצלב האדום

"נכנסתי עם עורכת דין שוויצרית לתא של נידון למוות בגולאג בארמניה, רופא צעיר שנאשם בניסיון התנקשות בראש הממשלה. חשבתי שאני באיזה סרט של המאה ה-18 בטאוור בלונדון או בבסטיליה בצרפת. כשהתרגלנו לחשכה המוחלטת שהייתה בתא ראינו אדם כבול לקיר שוכב ומקיא דם".

אנחנו מדברים על אותם ארמנים שעברו רצח עם?

"כן, האכזריות שלהם לא נופלת מזו של התורכים, הם די קרובים לזה לפי מה שראיתי בגולגים שלהם. הם לא ריחמו על ההזארים שתפסו (במלחמה עם אזרבייג'ן; ד"ג) ולא על העצירים הפוליטיים שלהם עצמם".

יכולת לעזור לו?

גיורא פראף-פרי: "נחשפתי לדברים טובים , אבל גם להמון ברוטליות וזה יושב עלי "

"כרופא היו עושים לי כבוד והייתה לי נגישות למנהלי בתי הכלא הכי נוראיים בקווקז. נכנסתי לגולג הזה, ו'הגורילה' הענק, זה שמענה ומרעיב את האסירים, שמתפוצץ מרוב נקניקיות ווודקה, ביקש ממני למדוד את לחץ הדם שלו".

בזכות הטיפול הרפואי לאותו "גורילה" פראף-פרי הצליח ללחוץ עליו כדי לשפר את תנאי המאסר של אסירים. "אמרתי לו בלשון מאוד תקיפה שאם לא יפתחו לאסיר קצת אור בתא המעצר שלו ולא ישחררו אותו מהכבלים לקיר ויתנו לו תרופה שיפסיק להקיא דם, אני הולך לפוצץ את העניין בדרג של ראש הממשלה, כי הייתי מזועזע ממה שראיתי". וזה עובד, אומר פראף-פרי בנחרצות, כי מצד אחד הם אמנם רוצים להשאיר את השיטות הדיקטטוריות שלהם, אבל מצד שני הם גם רוצים להתקבל ל-OECD.

התייחסות כזאת לעצירים היא תופעה נפוצה?

"במדינות מסוימות, כן. בקורס הכנה בצלב האדום מלמדים אותך על הפרות זכויות אדם בכל העולם. יש סרטים שאתה רואה מתוך גולגים כאלה בתורכיה, בסין, באיראן, בפקיסטן, בערב הסעודית, בדרום אמריקה, דברים נוראיים שקורים בתוך מחנות מעצר. ראיתי סרטים על הוצאות להורג המוניות בסין, במגרשי כדורגל, וחוסר נגישות של הצלב האדום לבתי כלא שם. הייתי גם בבתי כלא של נשים ובתי כלא של ילדים במדינות בקווקז".

על מה כולאים ילדים בבתי סוהר?

"על דברים של מה בכך. המדינות האלה שהיו חלק מברית המועצות עדיין מתנהלות כמו מדינות קומוניסטיות. הסיבה להכניס בן אדם לבית סוהר היא כל כך לא ברורה וההליך המשפטי שם כל כך לוט בערפל. עורכת הדין השוויצרית שעבדה איתי סיפרה לי שאם אתה מקבל מאסר של עשר שנים, אתה יכול לקצר אותו אם תשלם אלף דולר. בשביל לבנות בית חולים לחולי שחפת היינו צריכים לשחד רופאים במשרד הבריאות שנבנה להם קליניקות פרטיות בתוך בית החולים.

"ההתרשמות שלי הייתה שאלה שבשלטון, קומוניסטים לשעבר, חברי מפלגה לשעבר, באמת לא אכפת להם מהעם שלהם והם דואגים מאוד לעניינים האישיים שלהם".

אמך שרדה את השואה ואתה עצמך נתקלת בכל כך הרבה עוולות. מה זה עשה לך?

"נחשפתי לדברים טובים אבל גם להמון ברוטליות וזה יושב עלי. אני לא יכול לראות שמפלים בני אדם או ששוללים מהם את החירות או שמענים אותם, אני לא יכול להתעלם מדברים כאלה ואני מנסה לחפש בעולם את האנשים שדומים לי. המילים 'אכפתיות' ו'מוסריות' הן אלה שדוחפות אותי. אכפת לי מאוד מהכול, בכל מקום בעולם".