תמונות: באדיבות סוזן קיין, AFP

מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד יצא במשך שנים אוסף מרשים של מנהלים בכירים, כמו נשיאי הבנק העולמי, שרי אוצר אמריקנים, ראשי עיריית ניו יורק ומנכ"לים של חברות גדולות כמו ג'נרל מוטורס. כיום זו נחשבת לחממה יוקרתית, מעין פס ייצור שבו צומחים מנהלים, בזה אחר זה, לפי מודל מוגדר וידוע מראש. כזה שמכשיר אותם להיות מוחצנים ודומיננטים, בעלי יכולת קבלת החלטות מהירה.

"סטודנטים מספרים שמלמדים אותם לדבר בקול רם, ללמוד בצוותים ובקבוצות גדולות. הם מקבלים עצות כמו 'דבר בביטחון. גם אם אתה מאמין במשהו רק ב-55 אחוז, דבר עליו כאילו האמנת בו ב-100 אחוז'", מספרת סוזן קיין, בוגרת בית הספר למשפטים של הרווארד בראיון לאפוק טיימס.

"מתוך המודל הזה של המנהל המצליח כאדם מוחצן", אומרת קיין, "צמחו מנהלים מצליחים מאוד, כמו למשל ג'ק וולש, שהיה יו"ר ומנכ"ל ג'נרל מוטורס, שבתקופת כהונתו עלה ערך החברה באלפי אחוזים". וולש קיבל את הכינוי "פצצת ניוטרון", בגלל הדומיננטיות שלו מול העובדים. דוגמה אחרת הוא איש העסקים הבריטי ריצ'רד ברנסון, מייסד קבוצת וירג'ין, שידוע בהתנהגות המוחצנת ויוצאת הדופן שלו.

"אבל מה שקרה הוא שלקחנו לקיצוניות את המודל הזה של מנהל מצליח כאדם מוחצן", טוענת קיין. "במצב הקיצוני הזה שהתפתח, וממשיך עד היום, נוטים להתעלם מהיכולות והכישורים המיוחדים שיש למנהלים או מנהיגים מופנמים. במצב הזה מאבדים את התרומה המיוחדת שמנהלים מופנמים יכולים לתת".

במחקר פסיכולוגי שנמשך חמש שנים, היא חקרה מנהלים ומנהיגים מצליחים, כמו מהטמה גנדי, רוזה פארקס, וורן באפט ואחרים. מסקנתה המהפכנית היא שמנהיגים ומנהלים מצליחים רבים היו בעצם אנשים מופנמים ושקטים יותר, בניגוד מוחלט לתפיסה הרווחת. כאלה שלא מרבים לדבר, אוהבים לעבוד יותר לבד ולא בקבוצות, זהירים ושקולים יותר, זקוקים יותר למרחב פרטי ונרתעים מקונפליקטים.

"המופנמים הם כשליש עד חצי מהאוכלוסייה בעולם המערבי", אומרת קיין. "כאשר מתעלמים מהכישורים המיוחדים שלהם מפסידים את מה שהם יכולים לתרום".

את מסקנותיה פרסמה קיין בספרה "שקט, כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", ובהרצאה ב-TED שהיא בין הנצפות ביותר בפורום ההרצאות היוקרתי. בראיון לאפוק טיימס היא מספרת איך צמח באמריקה ובעולם המערבי המודל של המנהל המוצלח כאדם מוחצן, ומנסה לענות על השאלה האם עדיין אפשר לשנות אותו…

לפני מספר ימים נחת בדף הפייסבוק שלי מבדק אישיות. זה נראה נחמד, אז השתתפתי. המבדק היה בנוי מ-20 שאלות שחמט שבסופן גיליתי לאיזה מודל שחמטאי אני משתייך.

שימוש במודלים נועד להאיר את הדרך לשחקן בעולם השחמט המורכב, הכולל מיליארדי מהלכים שונים. דרך אחת מתוך רבות להשתמש במודל כדי להתמצא טוב יותר במשחק היא לאמץ "מודל לחיקוי": שחקן בצמרת העולמית שלימוד משחקיו ורעיונותיו יעזור לנו להבין איך חושב ומתנהל מקצוען.

תוצאות המבדק הציגו 16 מודלים אפשריים לחיקוי פרי דמיונם המפותח של היוצרים, שבחרו עבור שחקני שחמט מודלים עם שמות יצירתיים כמו: "המתנקש", "המדען המטורף" ו"הברברי".

שני מודלים

אולם ברמה הבסיסית ביותר יש רק שני מודלים. צריך לבדוק תמיד לאיזה מודל אנחנו משתייכים ולאיזה היריב. ההוגה הסיני סון דזה (544-496 לפנה"ס) חיבר את אחד הספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית: "אמנות המלחמה". לפי סון דזה, אם אדם מכיר את עצמו ומכיר את האויב שלו הוא יהיה בלתי מנוצח. אם הוא מכיר רק את עצמו אך לא את האויב, הסיכויים לניצחון והפסד שווים. אם הוא לא מכיר לא את עצמו ולא את האויב, ההפסד בלתי נמנע.

איך נוכל להכיר את עצמנו או את היריב? הצעד הראשון הוא להכיר את שני המודלים בסיסיים – הטקטיקן והאסטרטג.

הטקטיקן הוא סוג של יזם, הוא אוהב ליזום התקפות ולקחת סיכונים. האדרנלין מניע אותו והוא מרגיש טוב במצבי אי ודאות עם הרבה אפשרויות. הוא מסמן מטרות וחותר להשיג אותן במהירות האפשרית.

האסטרטג פועל אחרת. הוא שקול ומחושב יותר. הוא אוהב למזער סיכונים ולהתקדם בצעדים קטנים ובטוחים. הוא מעדיף להפעיל לחץ ולהגביר אותו, או להתגונן בסבלנות מאשר לחפש תוצאות מהירות: הוא עובד עם תוכניות ארוכות טווח ושומר ככל האפשר על קרקע יציבה.

שני המודלים האלו מתבטאים בשחמט, בספורט, בעסקים ובכל תחום אחר. לכל שחקן יש משניהם, הדבר שחשוב לזהות הוא איזה מודל הוא הדומיננטי אצלכם ואצל היריב. כך שהשאלה הראשונה שצריך לשאול היא מה עובד עבורי? לאיזה מודל אני שייך? והשאלה השנייה תהיה זהה, רק הפעם כלפי מי שמולך.

ההצעה של דבורצקי

אחרי שזיהינו מודל ראשוני צריך ללמוד נתונים נוספים. שחקנים משתמשים בכלי עבודה מגוונים כדי להשיג את מטרותיהם וכאן מתחילה מורכבות המשחק. שחקן צריך להכיר היטב את הכלים שבהם הוא משתמש. הפתיחה בשחמט היא המקום הראשון שבו השחקן מנסה למשוך את היריב לטריטוריה המועדפת עליו.

אחת הדרכים להשיג יתרון על היריב היא להכניס אותו לאזור שהוא לא מכיר. לשם כך, מקצוענים רבים נוטים להתעדכן כל הזמן במשחקים מטורנירים אחרונים, ומנסים לזהות רעיונות חדשים שניתן ליישם במשחקים באופן מיידי.

לצד חיפוש רעיונות חדשים ללא הפסק, נלמדות גם פתיחות היריב מתוך שאיפה לאתר נקודות חולשה בפתיחות שלו או מצבים שהוא מתקשה בהם, כדי לדעת לאיזו זירה כדאי לנתב את המשחק.

אחד המאמנים הטובים בעולם, מארק דבורצקי, מציע גישה אחרת לפתיחות. הוא מציע לשחקן לפתח "תיאוריה משלו". לפי דבורצקי, מרכז הכובד של השקעת האנרגיה צריכה לעבור לפיתוח בסיס עבור הרעיונות של השחקן עצמו.

על השחקן ללמוד תיאוריה של פתיחה היטב, ואז להתחיל לחקור נתיבים פחות ידועים. למצוא את הנתיב שבו הוא מרגיש נוח ליצור תוכנית פעולה ואז להוציא אותה לפועל. דרך כזו דורשת מן השחקן לבחון שוב ושוב נתיבים שנחשבים לא טובים, ולחפש מה אולי פספסו שם ואיך הוא יכול לחדש בעצמו.

פיתוח מיומנות כזו יכולה להפוך לכלי עוצמתי. היקרו נקאמורה, אחד השחקנים החזקים בעולם, מספר כי אחד מחבריו אמר לו שלשחק את הפתיחה הפופולרית "הודית של המלך" נגד השחקן ההודי אנאנד, שקול לסמוראי הרץ עם חרב שלופה מול מכונת ירייה.

נקודת התורפה

החיסרון בכל תוכנית הוא שדברים עובדים בתיאוריה טוב יותר משהם עובדים במציאות. זו הסיבה ששחקן חייב ללמוד להתמצא בשטחים שונים ולפתח כושר הסתגלות.

צבא ארצות הברית שינה את הגישה שלו לאחר שהבין שבתכנונים תיאורטיים יש נקודת תורפה. בשנות ה-80 נזנחה הגישה של היצמדות לתוכניות מפורטות עד הפרטים הקטנים ביותר. את מקומה תפסה גישה הנקראת: "כוונת המפקד".

כוונת המפקד מציינת את מטרת התוכנית ואת המצב הסופי הנדרש מהמבצע. המצבים שיכולים לקרות בפועל הם אינסופיים וצריך לפעול על הנדנדה שבין מיקוד לגמישות.

עמנואל לסקר, אלוף העולם השני שהיה גם ד"ר למתמטיקה, הבין את הבעייתיות בפער שבין תיאוריה למעשה ו"הציע" מודל ליישוב ויכוחים תאורטיים: "במתמטיקה, אם אני מוצא גישה חדשה לפתרון בעיה, מתמטיקאי אחר יכול לטעון שיש לו גישה טובה יותר. בשחמט, אם מישהו טוען שיש לו גישה טובה יותר משלי, אני מנחית עליו מט".

יניב ניצן – מאמן שחמט ומרצה על קבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית דרך משחק השחמט.
yaniv509@walla.co.il

תמונות: Warwick University, University of Maryland

פרופ׳ הרמן דיילי:
לעצור את הצמיחה

אחד הכלכלנים הפחות שגרתיים בימינו הוא הרמן דיילי מאוניברסיטת מרילנד. דיילי, בן 75 היום, נחשב לאחד מהאנשים שתרמו לייסוד תחום הכלכלה האקולוגית. מבחינתו, הפתרון הכלכלי לבעיות העולם שלנו הוא להפסיק את הצמיחה. כבר ב-1973 הוא ערך ספר שמהלל את יתרונותיה של כלכלה ללא צמיחה – כלכלת מצב-יציב.

מה הבעיה הגדולה ביותר במודל הכלכלי הנוכחי שלנו?

״אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר במודל הכלכלי הנוכחי היא שהוא מחפש את הפתרון לכל הבעיות הכלכליות במובנים של צמיחה, כלומר, בגידול בתמ״ג. מדוע זו בעיה כה גדולה? זה מגיע מהתבוננות פשוטה מאוד על הכלכלה כתת-מערכת של מערכת גדולה יותר, כלומר, של המערכת האקולוגית, או הביוספרה.

״אז אם תדמיין למשל עיגול, שמייצג את כל הביוספרה, את כדור הארץ, ואז בתוך העיגול הזה תצייר ריבוע קטן, שהוא הכלכלה, כל דבר שבתוך הכלכלה היה קודם לכן חלק מהסביבה. שום דבר לא נוצר יש מאין. כל דבר נלקח מתוך המערכת הטבעית ועבר המרה להון אנושי או למוצרים. מה שעכשיו הוא שולחן היה עץ קודם לכן.

״אז כשאנחנו מגדילים את הגודל של הכלכלה, היא גדלה ביחס למערכת האקולוגית הגדולה יותר. היא סופגת לתוכה את מה שהיה פעם הון טבעי, למשל, משאבים טבעיים, והופכת אותם להון אנושי. וכך מתרחבת הכלכלה. למשל, מכוניות, בתים, ספינות, טלפונים סלולריים – וכל הדברים האלה, החומר והאנרגיה ששימש לייצור כל הדברים האלה נלקח מהסביבה, ולאחר מכן הוחזר לסביבה כפסולת.

״מודל הצמיחה הניח שאין באמת גבול לזה, שהכלכלה קטנה מאוד יחסית למערכת הכוללת, כך שזה לא משנה, הכלכלה יכולה להכפיל את עצמה, לשלש את עצמה או לגדול פי ארבעה, ולא תהיה לזה השפעה על המערכת הכללית. זה כבר לא נכון. זה היה נכון בעבר, אבל בימים האלה אנחנו נעים מכלכלה של ״עולם ריק״ לכלכלה של ״עולם מלא״. הכלכלה תופסת אחוז גדול מאוד מהעולם.

״מה שהיה פעם במחסור ומוגבל היה כוח אדם והון שנוצר בידי אדם. זה היה הגורם המגביל פעם. עכשיו אנחנו עוברים לעידן חדש. עכשיו מה שמגביל ושנמצא במחסור הוא כבר לא כוח העבודה והון הנוצר בידי אדם, אלא משאבי הטבע.

״למשל, מה שמגביל את הדייג הוא לא מספר הדייגים וסירות הדיג – כלומר, עבודה והון – אלא כמות הדגים שנשארו בים והיכולת שלהם להתרבות – המשאבים הטבעיים. מה שמגביל את הייצור של הנפט הגולמי זה לא היקף היכולת לחפור בארות ולשאוב, אלא כמות הנפט שנותרה באדמה, או אפילו יותר מכך – היכולת של האטמוספרה לספוג פחמן דו-חמצני כששורפים את הנפט. הגורם המגביל הוא המערכת הטבעית. המודל הכלכלי שלנו לא התאים את עצמו לשינוי הזה״.

אבל הצמיחה משרתת אותנו בהרבה תחומים, היא מאפשרת לנו לשמר את רמת החיים שלנו, היא מאפשרת לנו לשמור על התעסוקה.

״במודל הנוכחי אנחנו נאבקים באבטלה באמצעות יותר ויותר צמיחה. אבל אם הצמיחה עולה לנו יותר מאשר התועלת שהיא מביאה לנו, אם היא עושה אותנו עניים יותר ולא עשירים יותר, אז זאת לא דרך טובה מאוד להילחם באבטלה״.

אתה באמת טוען במאמרים שלך שהצמיחה כבר הפסיקה להיות משתלמת כלכלית, שהיא לא רווחית. איך אפשר לדעת את זה?

״אי אפשר לדעת את זה מהנתונים הסטטיסטיים הממשלתיים היום, כי הרישומים הממשלתיים מתמקדים רק בתמ״ג. המדידה של התמ״ג סופרת כל מה שהוא פעילות כלכלית, כל עוד יש לו מחיר, בין אם הפעילות הזאת היא באמת תועלת או שהיא עלות. אבל עלות הצמיחה לא נמדדת בנפרד.

״דוגמה לכך היא עלות ניקוי זיהומים – אנחנו מוציאים כסף על ניקוי של זיהומים – אז זה נחשב כתועלת בתמ״ג, אבל שום דבר אף פעם לא מופחת מהעלות הממשית של הזיהום עצמו. מתעלמים מזה. אם היינו סופרים את עלויות הזיהום בנפרד, במטרה להשוות אותן מול התועלת של הדברים שאנחנו מייצרים ויוצרים את הזיהום, היינו רואים את האיזון בין העלות לתועלת.

״היו מחקרים שניסו לעשות את זה, שניסו להפריד את העלות והתועלת… וגם טביעת הרגל האקולוגית מספקת תובנות לגבי זה. לכן אני חושב שיש מידע אמפירי מספק כדי להניח שהעלויות כבר עולות מעבר לתועלת שבה".

מה הצעד האחד החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב לדעתך?

״הייתי אומר שככל הנראה הצעד הראשון יהיה להגביל את התפוקה של האנרגיה המבוססת על דלקים פוסיליים. צריך להתחיל למסות את הדלקים הפוסיליים באופן עצום, ולהשתמש ברווחים מהמסים האלה כחלופה מסוימת לרווחים ממס ערך מוסף וממס הכנסה. אני חושב שזה יהיה משהו שיהיה יחסית ישים מבחינה פוליטית, ותהיה לו השפעה אדירה״.

במאמריו מציע דיילי מגוון רחב של פתרונות שנראים הרבה פחות ישימים. למשל, כדי להילחם באבטלה הוא מציע להגמיש את מודל יום העבודה במקום לעודד צמיחה, כך שיותר אנשים יוכלו לעבוד פחות שעות, וכמות העבודה תוכל להתחלק בין יותר אנשים. הוא מציע להחזיר את הרגולציה הקפדנית על מסחר בין-לאומי, ולהפחית מסמכויותיהם ויכולות של ארגונים בין-לאומיים כמו הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי.

לדיילי יש הצעות נוספות שימיועדות לעצור את הצמיחה ולהגיע למצב של כלכלה של מצב-יציב, כמו למשל לדרוש מהבנקים יחס רזרבה של 100 אחוז, כלומר, שעל כל שקל שהם מלווים צריך להיות שקל אחד שמישהו הפקיד, שקל שאותו מפקיד לא יוכל למשוך בתקופה שבה הוא מולווה. הוא גם מציע לחשוב על דרכים לעצור את גידול האוכלוסין.

חלק מההצעות שלך נראות בלתי אפשריות ליישום מבחינה פוליטית. נראה שבשביל ליישם את חלקן צריך לא רק רפורמות אלא מהפכה

״בהחלט צריך מהפכה בחשיבה ובהבנה. להמשיך עם הצמיחה זה בלתי אפשרי מבחינה ביופיזית. לעצור את הצמיחה זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית. אז עם איזה ׳בלתי אפשרי׳ אתה רוצה להתמודד?"

פרופ' עומר מואב: גירעון לא באמת פותר בעיות תעסוקה

פרופ׳ עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ווירוויק חושב שהמודל הקיינסיאני הוא דוגמה מצוינת למודל שרבים בעולם דבקו בו במשך זמן רב, אבל במשך הזמן גילו שיש בו פגמים.

״השאלה היא כזאת״, מסביר מואב, ״מה קובע כמה משק מייצר בטווח הזמן הקצר, כשכמות גורמי הייצור נתונה? יש מדינה עם כמות מסוימת של עובדים עם התפלגות מסוימת של כישורים, ויש מכונות, מבנים, קרקע וטכנולוגיה. כל אלה ביחד מאפשרים לייצר מוצרים ושירותים. אנחנו סופרים את סך כל הערך הכלכלי של המוצרים והשירותים שיוצרו בשנה מסוימת בכלכלה וזה התוצר. זה התוצר המקומי הגולמי, התמ״ג שאתה נתקל בו.

״התפיסה הקלאסית אומרת שהתוצר נקבע בהתאם לכושר הייצור. כדי שנייצר את כל מה שאפשר לייצר צריך גם שמישהו ירצה לקנות את זה. זה צד הביקוש. מה המנגנון שגורם לכך שצד הביקוש יהיה שווה לצד ההיצע, כשההיצע נקבע לפי כושר הייצור?

״נניח שיש לנו מצב שלא מייצרים את מלוא פוטנציאל הייצור. כלומר יש אבטלה במשק, ואז שכר העבודה יורד, ואז אפשר להעסיק יותר עובדים, להוריד את מחירי המוצרים, ואז אנשים קונים יותר מוצרים, או שהריבית יורדת ואז ההשקעה נהיית יותר כדאית והחברות המסחריות קונות יותר מכונות, בונות יותר מבנים. כלומר, יש תהליך שבו מנגנון המחירים עובד, והמשק מתכנס שוב לתעסוקה מלאה. אלא אם כן, כמובן, יש גורמים שמפריעים לתהליך הזה. אבל אין ויכוח שזה עובד בצורה כזו או אחרת".

אז איפה יש ויכוח?

״הוויכוח הוא עד כמה התהליך הזה של התכנסות לתעסוקה מלאה הוא מהיר. בגישה הקלאסית הטהורה המחירים מתאימים את עצמם מהר. אבל קיינס טען שזה תהליך איטי, ולכן יכולה להיות תקופה של אבטלה במשק. ובתקופת אבטלה מה שקובע את התוצר זה לא כושר הייצור, אלא הצד השני, הצד של הביקושים.

״המודל של קיינס הוא מאוד אינטואיטיבי. הוא הולך מהמיקרו למאקרו. לדוגמה, נניח שמחר אתה מקים עיתון. מה יקבע את כמות העיתונים שתמכור? הביקוש. לא כושר הייצור שלך. או אם יש לך בית קפה – כמה כוסות קפה תמכור ביום? לפי כמות האנשים שיכנסו ויבקשו לקנות כוס קפה. כלומר, מה שקובע את התוצר במשק זה הביקושים. ואם יהיו ביקושים גדולים יותר, המשק לאט לאט יגדיל את התוצר.

״ועכשיו הגענו ללב הוויכוח: האם מדיניות ממשלתית שנועדה לסייע למשק למצות את כושר הייצור שלו היא אפקטיבית? איזו מין מדיניות יש היום? המדיניות שיש זה או להוריד מסים, כדי לעודד משקי בית להגדיל את הצריכה שלהם וכך להגדיל את התוצר, או שהממשלה מגדילה את הוצאותיה, קונה יותר מוצרים ושירותים, וכך מגדילה את הביקושים שמגדילים את התוצר.

״אפשר לקחת את זה צעד נוסף קדימה. נניח שהממשלה מגדילה את הוצאותיה. היא קונה יותר מוצרים או שירותים, או מעסיקה יותר עובדים. זה מיד משפיע על יותר תוצר ותעסוקה, אבל יש פה השפעה נוספת, כי אותו עובד שמכר לממשלה מוצר או את העבודה שלו, יש לו יותר כסף, אז הוא עצמו קונה יותר מוצרים, ואם הוא קונה יותר מוצרים אז גם לזה שמכר לו את המוצרים יש יותר כסף לקנות עוד יותר מוצרים, ואז יש לנו מין אפקט מכפיל כזה. זה לא אינסופי, אפשר לחשב אותו. בתיאוריה הקיינסיאנית מדברים על מכפילים בסדר גודל של שלוש, ארבע, חמש, כלומר אם הממשלה מגדילה את ההוצאה בשקל, התוצר במשק יגדל בארבעה-חמישה שקלים.

״הרעיון במדיניות פיסקאלית מרחיבה זה להגדיל את ההוצאה הממשלתית וליצור גירעון. איפה הבעיה? הבעיה היא שאנשים כנראה לא לגמרי טמבלים. הציבור מבין שאם הממשלה יוצרת גירעון אז בעתיד היא תצטרך לקצץ בהוצאות, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לו, או בעתיד להעלות מסים כדי לסגור את הגירעון. ואם הוא מבין את זה מה הוא יעשה כבר היום? הוא יזהר, הוא יחסוך יותר במקום להוציא.

״לעומת זאת, אם כולם היו טמבלים גמורים זה היה עובד מצוין. הממשלה הייתה מגדילה הוצאות, אנשים היו מגדילים את הצריכה שלהם, והמשק היה גדל לכיוון תעסוקה מלאה. בעתיד יעלו בהדרגה מסים ויסגרו את החוב. אם לעומת זאת כולם היו רציונאלים לחלוטין, ומבינים לגמרי את ההשלכות, המדיניות הייתה משיגה אפקט אפסי".

אז בסופו של דבר מה באמת ההשפעה של מדיניות קיינסיאנית שכזאת?

״האמת היא איפשהו באמצע. אנחנו לא רציונאלים לגמרי אבל גם לא דבילים לגמרי. בסוף נשאר המבחן האמפירי, האם כאשר ממשלה מנסה להפעיל מדיניות קיינסיאנית מרחיבה, כלומר להגדיל הוצאות מבלי להעלות מסים, האם זה תורם לתוצר. ובסך הכול אין לנו תשובה ברורה לזה. ההערכות הם לגבי מכפילים של פחות מאחד ולפעמים אפילו של פחות מאפס, לא של ארבע או חמש. ככל שאנחנו לומדים יותר קיימת תחושה שיש פחות ופחות במודל הקיינסיאני.

״בגדול אנחנו רואים שהמדיניות הזו שמגדילה את הגירעון אינה תורמת להגדלת התעסוקה. אפשר לראות שדווקא במדינות עם שיעורי אבטלה גבוהים יש גרעונות גבוהים. המדינות שניהלו מדיניות תקציבית אחראית עם גירעונות נמוכים, כמו המדינות הסקנדינביות, נהנות מתעסוקה מלאה. זה בדיוק הסיפור ההפוך. זה אנטיתזה לרעיון הקיינסיאני".

פרופ' ענת אדמתי: המינוף המוגזם של הבנקים מסכן את הכלכלה

צילום: Steve Castillo

פרופ׳ ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד מאמינה שבעולם הכלכלה יש לא מעט מודלים שלא באמת משקפים היטב את המציאות. הם אולי תקינים מבחינה לוגית, אבל הם מתעלמים מגורמים חשובים שמתקיימים במציאות.

״זה כמו שהייתי מציגה לך תיאוריה שאנשים מעשנים מכיוון שזה בריא״, היא מסבירה. ״תיאוריה כזאת יכולה להסביר למה אנשים מעשנים, אבל היא מזניחה את הסיבות האמיתיות שאנשים מעשנים, שהן סיבות קצת פחות נוחות לתעשייה כמובן…

המותגים שיוצגו יכללו בין היתר רשתות מזכות מובילות בעלות מאות ואלפי סניפים ברחבי העולם, כאשר אחת מהן, שייכת לתאגיד הענק של וורן באפט. דוגמאות לרשתות שישתתפו:

• "דרי קווין" (Dairy Queen) – כ- 6,000 סניפים
• "ג'וני רוקטס" (Johnny Rockets) – כ- 300 סניפים
• "פאפא ג'ונס" (Papa Johns) – כ- 4,200 סניפים
• "פיימוס פמיליה" (Famous Familiga) – כ- 114 סניפים
• "קולד סטון" (Cold Stone Creamery) – כ- 1,400 סניפים
• "הרדיס" (Hardees) – כ- 1,900 סניפים ועוד

המותגים יוצגו על ידי מארגני הכנס באמצעות קטלוג המופק במיוחד עבור הכנס, אשר יספק את כלל המידע אודות הדרישות ופרטי ההשקעה הנדרשות לרכישת זיכיון לפיתוח המותגים בארץ, כאשר המארגנים, יסייעו למשקיעים המתעניינים ביצירת הקשר וליווי תהליך ההתקשרות מול אותן חברות. חוץ מאשר ללמוד על ההזדמנויות העסקיות הקונקרטיות של המותגים הבינלאומיים, משתתפי האירוע יזכו להיחשף למידע חיוני על זכיינות בינלאומית, עם לוח זמנים עשיר בהרצאות מרתקות מאנשי מפתח מתחום הזכיינות בארץ ובחו"ל:

• "התאמות לשוק המקומי במותגים בינלאומיים"- מנכ"ל טויס אר אס ישראל (Toys R Us) מר עדי רגב
• "היבטים משפטיים בזכיינות בינלאומית"- עו"ד גדעון פישר ממשרד גדעון פישר ושות'
• "מערכת יחסים ושיתוף פעולה בין זכיין מאסטר לרשת המזכה" - מנכ"ל ובעלים רשת רימקס ישראל (Remax) מר ברנרד רסקין
• "היבטים תפעוליים בזכיינות בינלאומית" - סגן נשיא רשת דרי קווין (Dairy Queen) לפיתוח בינלאומי מר אמיר קרמר
• "יתרונות וחסרונות של זכיינות בינלאומית" – מייסד המכון הישראלי לזכיינות (IFI) מר סטיבן וולפסון ועוד…

מיוחד לקוראי אפוק טיימס! קופון הנחה בשווי 100 ש"ח לכל הזמנת כרטיס.

קוד הקופון: 2KOW8SKB

לפרטים נוספים והרשמה בקרו באתר האינטרנט של הכנס www.ifcisrael.com

מבט מגרנדה לכיוון ארמון אלהמברה

לאנדלוסיה, חבל ארץ נרחב בדרום ספרד הנושק לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, נסעתי במאי. זו תקופת טרום ימי הקיץ הלוהטים, רגע לפני שמגיעים לשם המוני תיירים גרמנים, אנגלים וסקנדינבים הכובשים את כיכרות הערים העתיקות. יצאתי לדרך עם ידידה, וכהרגלי מימים ימימה לקחתי עימי מצנח רחיפה המאפשר לי לצפות בנופים גם ממעוף הציפור.

לאחר שנחתנו במדריד הבירה, התארגנו על רכב ופנינו דרומה לכיוון גרנדה, נסיעה ארוכה במיוחד שהסתיימה בשעת לילה מאוחרת, בסמטה צרה במיוחד וללא מוצא באחד הכפרים בסביבה. התמרונים להם נדרשתי כדי לסוב לאחור העירו את דיירי הרחוב, ולמזלנו סטודנטית חביבה התנדבה להלין אותנו בביתה בטענה שאין אף אכסניה בכפר.

למחרת כבר שוטטנו ברחובות העיר, המפורסמת בעיקר בזכות ארמון אלהמברה המוקף חומות, שריד מפואר של תור הזהב המוסלמי בספרד. מרהיב לא פחות הוא הנוף הנשקף ממרומי העיר אל עבר הגבעה עליה ניצבת המצודה, כשברקע הרי הסיירה נבדה שפסגותיהם מושלגות רוב ימות השנה.

ארמון אלקזאר בסביליה

מגרנדה נסענו לקורדובה, הידועה בין השאר כמקום הולדתו ופועלו של הרמב"ם. את המבקרים מושכת בעיקר הקתדרלה העתיקה שנבנתה על יסודות מסגד עצום מתקופת השלטון המוסלמי, שבעצמו נבנה על שרידי מקדש רומי פגאני.

משם המשכנו לסביליה, הנחשבת בירת אנדלוסיה, גן עדן לחובבי ארכיטקטורה, ישנה ומודרנית כאחד. שיטוט רגלי הוביל אותנו אל הקתדרלה הגדולה, הבנויה בסגנון גותי, בה קבור קריסטופר קולומבוס. ממרומי המגדל שנישא מעליה, החירלדה, ישנה תצפית מעולה על כל העיר.

פקיד הקבלה במלון שלנו, עימו התייעצנו לגבי מועדון פלמנקו שאותו נוהגים לפקוד המקומיים, המליץ לנו על מקום קטן ואינטימי הקרוי "Los Gallos". מופע הפלמנקו במועדון היה קצבי ומרגש. על האורחים אסור לצלם, אך לשמחתי הצלחנו להתיישב בשורה ראשונה, ועם כל סיבוב של הרקדנית שרקעה ברגליה, הייתה שמלתה מתעופפת וטופחת על פני.

שרידי מצודה בעמק Valle De Abjalajis

עמדת המראה למצנחי רחיפה על פסגת El Yelmo

בחרנו להימנע מאזור החוף המפותח ובתי המלון הגדולים, ונסענו בינות "הכפרים הלבנים" הפזורים על גבעות אנדלוסיה, ואשר כשמם כן הם. כמה דוגמאות בולטות הם הכפרים Arcos de la frontera,

Zahara de la Sierra, Valle de abdalajis, ו-Algodonales, שבסמוך לכמה מהם שוכנים אתרי רחיפה מצוינים. המטייל באנדלוסיה אינו יכול שלא להתפעל ממטעי הזיתים האינסופיים המכסים את המישורים והגבעות עד קצה האופק, ומי שמרחף בשמים יתקשה לעתים למצוא שדה נחיתה ראוי.

מרחק קצר מהכפר האחרון שהוזכר שוכנת רונדה, אחת הערים הציוריות בספרד, בעיקר בזכות בתיה הממוקמים על קצה מצוק אנכי, וגשר עתיק מעל תהום המפרידה בין שני חלקיה. ברונדה צמחה מסורת מלחמות השוורים, והיא מתהדרת באחת הזירות העתיקות בספרד.

המשכנו לקדיז שעל האוקיאנוס האטלנטי, עיר בת 3,000 שנה המוקפת כולה מים למעט רצועת יבשה צרה המחברת אותה ליבשה, ושממנה יצא כריסטופר קולומבוס למסעותיו המפורסמים.

דרומה משם שוכנת העיירה Tarifa, למעשה הנקודה הדרומית ביותר בספרד. ביום בהיר ניתן להבחין מעבר לים ביבשת אפריקה, וממנה מתקיים קו מעבורות פעיל למרוקו ובחזרה. האזור מאופיין ברוחות מטורפות ברוב ימות השנה, ומהווה מוקד משיכה לגולשי רוח מכל העולם.

קשה להשלים טיול באנדלוסיה ללא ביקור בגילברטר הסמוכה, מובלעת בריטית קטנה החולשת על המעבר הצר שבין הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. בקצה המובלעת מתנשא צוק רחב, המהווה שמורת טבע, אליו מעפילים כדי לצפות במפרץ גיברלטר או לבקר במערכת המערות שבו.

בדרך חזרה למדריד עצרנו לביקור בפיסגת El yelmo, וקינחנו את הטיול, איך לא, בדאיה ממושכת עם מצנח זוגי מעל הכפר והמבצר שמעליו.

צילומים: עוזי מלימובקה

עוזי מלימובקה – מהנדס ומעצב תעשייתי, בוגר הקולג' המלכותי לאומנויות בלונדון, וגם טיילן מושבע, צלם וכתב בעיתונות הגיאוגרפית. במסע שנמשך קרוב לשנה היה לישראלי הראשון שנהג דרך היבשה בג'יפ מדרום אפריקה עד לביתו בישראל

מלימובקה מרצה על טיוליו בעולם. ניתן ליצור איתו קשר באימייל: uzi@malimovka.com

איך האינטרנט של הדברים (IOT) ישנה את העולם?

דמיינו לעצמכם:

• על גופנו ובתוך גופנו יהיו חיישנים (SENSORS) שמשדרים נתונים לרופא, לבית חולים וכו'.
• המכונית שלנו תדווח אוטומטית למוסך על התקלות שעלולות להתרחש ברכב או על חוסר אויר בצמיגים.
• נהיגה אוטומטית. כן. זה לא הנהג שנוהג!
• בית חכם, תאורה חכמה ועוד ועוד.

תפסיקו לדמיין – זה קורה!!!

IOT  זו המהפכה הבאה באינטרנט.

IOT היא מהפכה שתשפיע על חיי היומיום שלנו.

בשנת 2020 יהיו מחוברים כ-75 ביליון "דברים". שוק של 19 טריליון דולר (לפי חברת CISCO).

כל החברות הבולטות בתעשייה נכנסו לשוק זה, כדוגמת: CISCO, TI,TELIT  , FREESCALE, INTEL ועוד רבים אחרים.

מהפכה זו אינה נטולת סיכונים: טכנולוגים, חברתיים וגם כלכליים, האתגרים הם ענקיים

חברת לוגטל המתמחה בחידושים בטכנולוגית הייטק מארגנת ב 19 למאי 2014 כנס IOT  שבו יקחו חלק מומחים מהארץ ומהעולם שישתפו את באי הכנס בניסיונם הרב בתחום וינסו יחד לפתור חלק מן האתגרים העתידיים בשוק מרתק זה.

לפרטים נוספים ותוכנית הכנס : http://internetofthings-logtel.com/Agenda.aspx

צילום: סיון פרג׳

באחד מימיו השמשיים של חודש פברואר האחרון הזדמן לי לבקר ברמת הגולן. קשה להעלות על הכתב את המחזה הגרוטסקי שבו נתקלתי. מצד אחד, פריחה מדהימה של שקדייה ורודה, ומהצד השני הדי התפוצצויות ותמרות עשן שעלו מהצד הסורי של הגבול. עדות חיה ללחימה העיקשת שהתפתחה באזור קונייטרה, לחימה שבה ניסה הצבא הסורי להחזיר לעצמו את השליטה בגבול. מסביב יהום הסער, לא יכול היה להיות משפט מתאים יותר.

חשבתי לעצמי, בצד המערבי של הגדר מסמלת השקדייה התחדשות, את ראש השנה לאילנות, השלב שבו מתחילים הפירות את שלב ההבשלה. מעניין כיצד היא נתפסת בצד השני. האם גם שם היא נתפסת כהתחלה חדשה? ספק רב…

חבר טוב, תושב הצפון, תיאר לי פעם את רמת הגולן בצורה ציורית מאוד: "כשאתה עומד על החרמון ומביט דרומה, גדר הגבול פוצעת את הנוף, מבתרת את רמת הגולן לשני חלקים, ממזרח – סוריה, ממערב – ישראל. כשאתה מביט על הצד הישראלי אתה רואה מטעים מלבלבים. בצד הסורי לעומת זאת – שממה. מדוע? הרי הגשם שיורד על רמת הגולן אינו מבדיל בין דמשק לירושלים, בין טוב לרע או בין אויב לידיד".

"נכון", עניתי, "מה הנמשל?"

"פשוט מאוד״, הייתה התשובה, "לקחת את גורלך בידך. זה קרה לנו בביצות החולה, זה קרה לנו ברמת הגולן, זה יקרה לנו בנגב. מדוע רמת הגולן הישראלית מספקת תפוחים לרמת הגולן הסורית? הרי משל התפוחים הוא כל הסיפור".

עברו כמה שנים מאז הפגישה ההיא ועל עובדה אחת אין ספק: העם הסורי החליט לקחת את גורלו בידיו. אבל, ספק גדול אם התהליך הזה יצלח במונחים מערביים של דמוקרטיה, שיוויון וחופש ביטוי. לעניין הזה כולנו תקווה, אבל באותו הזמן, כולנו ריאליים ומבינים היטב את טבעו של המזרח התיכון. לעולם אין לדעת מתי מתחילה מהפכה, לעולם אין לדעת היכן ואיך היא תיעצר.

כאן המקום להתחבר שוב לשקדייה הוורודה. לאורך השנים קיים ויכוח עקרוני לגבי ההבדל בין ראש השנה לט״ו בשבט. איזה משני החגים הללו מסמל התחלה חדשה יותר מהשני? אחד הפירושים המעניינים לכך הוא בעבודת החקלאי:

"חודש שבט, המסמל את תחילת סוף החורף, וחודש אלול, המבטא את ההכנה אל החורף, מכוננים תנועות נפשיות שונות והפוכות. באלול החקלאי יצא אל השדה ומחרשתו בידו: הוא יוצא לעבוד, לממש את הכוחות ואת הכישורים שלו. בשבט, לעומת זאת, הוא יוצא מביתו אל העולם הרטוב שבחוץ, מתפעל מהגשם שירד ושהשקה את שדותיו, ומחפש את הפירות שיצאו מהכוח אל הפועל. בעוד שבאלול האדם פעל ויצר מכוחו, בשבט הוא עומד אל מול המימוש של מה שהיה גנוז בטבע ופרח בהשגחה האלוהית".
(הרב רא"ם הכהן)

קשה מאוד שלא להזדעזע מהמראות שמספקת לנו בשנים האחרונות מלחמת האזרחים הסורית. לא אחת יצא לי לשוחח עם החיילים הישראלים במוצבים שלאורך הגבול. חלקם רואים ממרחק עשרות מטרים את האסון ואת המצוקה האזרחית, ואת הקרבות והפצועים המתדפקים על הגדר. לא פעם ניזרקים מזון ושמיכות לילדים שמגיעים לגדר. בחורף האחרון העבירה ישראל משלוחי מזון תינוקות לתושבי רמת הגולן הסורית, שהיו נצורים בין הניצים. כך, בתוך קצת יותר משנתיים, הפך מי שהיה פעם האויב הציוני הגדול למושיע.

ספק גדול אם מישהו בצד המזרחי של גדר הגבול ברמת הגולן יכול להתחבר היום, במצבו העגום, להסבר התאולוגי שמספק הרב הכהן לפריחת חודש שבט. בצד המערבי של הגדר מתפעלים "ממה שהיה גנוז בטבע", מהצד השני סובלים ממה שגנוז בטבע האדם. כמעט כמו משל התפוחים, רק עם הרבה יותר כאב וסבל אנושי.

אמיר בר שלום הוא הכתב הצבאי של ערוץ 1. הוא מרצה על החוסן הלאומי של ישראל מטעם מרכז המרצים לישראל

www.hamartzim.co.il

תמונות: AFP – Kimihiro Hoshino, Giuseppe Cacace
Giuseppe Cacace/AFP, EricaJoy/Flickr, Ole Spata/AFP, John Biehler

גוגל לא מפסיקה להפתיע את העולם במהלכים שלה. רבים מתקשים להבין מדוע גוגל פועלת כפי שהיא פועלת. למשל, למה גוגל רכשה את חטיבת הסלולר של מוטורולה, ולמה היא מכרה אותה ללנובו כעבור כשנה וחצי? למה גוגל סגרה את שירות ה-Google Reader שאנשים רבים כל כך ברחבי העולם אהבו והסתמכו עליו? למה גוגל משקיעה בפיתוח מכונית אוטונומית שיכולה לנסוע ללא נהג?

אחד מהמנהגים הבלתי צפויים של גוגל הוא מדיניות רכישת החברות שלה. גוגל קונה חברות ממגוון כמעט בלתי מוגבל של תחומים טכנולוגיים, ובכמויות אדירות. בשנתיים האחרונות השקיעה גוגל 17 מיליארד דולר ברכישה של חברות מתחומים שונים, יותר מסכום הרכישות של אפל, מיקרוסופט, פייסבוק ואמזון גם יחד, לפי מאמר שהתפרסם בבלומברג. חלק מהרכישות האלה מעוררות תמיהה.

למשל, מדוע רכשה גוגל בינואר חברה שמייצרת תרמוסטטים וגלאי עשן חכמים המחוברים לאינטרנט? מדוע היא משקיעה בננו-טכנולוגיה, בבריאות ובטכנולוגיות להארכת חיים? ומדוע גוגל רכשה בדצמבר חברה שמייצרת רובוטים מתקדמים למטרות צבאיות? ״האם גוגל מתכננת להקים צבא של רובוטים?״ תהו כמה פרשנים.

העולם כמעבדת ניסויים

מייסדי גוגל ויו״ר גוגל עם המכונית שנוסעת ללא נהג.

למייקל מייס, מחבר הספר Map The Future הדן באסטרטגיות עסקיות, יש כמה הסברים. מייס עסק בפיתוח אסטרטגיות תחרותיות באפל ובפאלם, והוא עוקב מקרוב אחרי ההתרחשויות בעמק הסיליקון. פוסט שפרסם בבלוג שלו והתפרסם גם בגארדיאן מציע גישה מעניינת להתבונן במהלכים של גוגל.

״נראה שגוגל לא פועלת על פי העקרונות וההיגיון ששאר העולם העסקי נוהג על פיהם״, כותב מייס. ״היא חולפת על פני מה שנראה כהזדמנויות ודאיות, ומשקיעה באופן אינטנסיבי במה שנראה כחורים שחורים, ומודיעה בגאווה על ביטולם של מוצרים באופן שאחרים היו רואים כמשהו להיות נבוך ממנו״.

אז מה הסיבה לכל זה? בשעה שרוב החברות הגדולות מנוהלות על ידי מנהלים שלמדו בבתי ספר למנהל עסקים או בעלי רקע פיננסי, גוגל מנוהלת ונשלטת על ידי דוקטורים להנדסה. ״ההתנהגות ואוצר המילים של גוגל נוטף מתודולוגיה מדעית״, מסביר מייס. אפל אולי מתייחסת לתהליך ייצור מוצרים כתהליך אמנותי שלא ניתן לכמת את ערכו, אבל גוגל לא. בשביל גוגל, כל מוצר וכל מהלך, לפי מייס, הוא ניסוי מדעי.

״עבור רוב החברות, להרוג מוצר זה דבר מביש. זה מאכזב לקוחות, וזה פוגע באגו שלך מכיוון שזו הכרה בכישלון״, הוא מסביר. אבל גוגל לא מנסה להחביא את ביטולי המוצרים שלה. להיפך, היא מתגאה בהם, ״כאילו שהביטול של Google Reader או Google Desktop זה הישג שיש להתגאות בו״.

ואם מסתכלים על זה מנקודת מבט מדעית, אולי אכן זה כך. ניסויים צריך לבחון באופן מדעי, ולקבל לגביהם החלטות באופן שכלתני, ללא רגשות. ״כשגוגל מודיעה על סיומו של ניסוי, אני חושב שהיא לא מודה בכישלון, אלא מדגימה בגאווה שהיא מיישמת עקרונות מדעיים״.

מייס מסביר שבזמן שחברות גדולות מסורתיות משקיעות בפיתוח קווי מוצרים לטווח רחוק כדי להשיג רווחיות בטווח הקצר, גוגל עורכת ניסויים קצרי מועד שאינם רווחיים בטווח הקצר כדי להשיג מטרות גדולות בטווח הרחוק. הרחוק מאוד, למעשה. לארי פייג׳ מדבר על תכנון לטווח של 50 שנה קדימה.

גוגל אמנם נסחרת בבורסה, אבל השליטה בחברה היא לחלוטין בידיהם של המייסדים לארי פייג׳ וסרגיי ברין, שמחזיקים ביחד בכ-56 אחוז מזכויות ההצבעה בחברה. במכתב למשקיעים שפרסם המייסד השותף לארי פייג׳, הוא כתב: ״כשאתם משקיעים בגוגל, אתם מהמרים לטווח רחוק באופן בלתי רגיל על הצוות, במיוחד על סרגיי ועליי״.

מה בעצם המטרה שאליה שואפים להגיע פייג׳ וברין בטווח הרחוק? זה כבר נושא לכתבה אחרת. אבל ברור שהמטרה איננה לייצר את מנוע החיפוש הטוב בעולם. גוגל, שקמה ב-1998, שינתה את הצהרת החזון שלה כבר ב-1999. במקום ״להקל על מציאת מידע באיכות גבוהה בווב״, החזון הפך ל״לעשות דברים נפלאים לעולם״.

אפליקציית הניווט של גוגל גלאס.

לחבר את המכונה והאדם

לפני שנה ירתה גוגל את יריית הפתיחה של ניסוי חדש: ה-Google Glass. גוגל השיקה את המכשיר החדש בגרסה למפתחים בלבד לקבוצה קטנה של אנשים, שבמשך השנה האחרונה הלכה וגדלה. את הנסיינים של הניסוי החדש הזה מכנה גוגל Explorers, והיא דואגת לשמור איתם על קשר, לקבל מהם פידבק, וגם לתת להם הנחיות מדי פעם. כחלק מהמאמץ לייצר תחושה של לגיטימציה ל"גלאס" פרסמה גוגל רשימת הנחיות התנהגות לאקספלוררים שלה, סט של נורמות חברתיות שגוגל מבקשת להנחיל.

למי שעוד לא הספיק להכיר, הגלאס יושב על העיניים כמו משקפיים, רק שאין לו עדשות. מעל העין הימנית ניצבת פריזמה קטנה המשמשת כמסך. הגלאס הוא בעצם מחשב, עם יכולות שאינן שונות בהרבה מאלה של סמארטפון ממוצע, והוא כולל מצלמה, רמקול ומיקרופון.

ה-Explorers של גוגל מסתובבים היום ברחבי ארצות הברית בעיקר ומסייעים לגוגל לא רק בפידבק. הם למעשה עוזרים לבנות את הפלטפורמה החדשה הזאת ולפתח לה יישומים שמתאימים לה.

מוזיאון באיטליה מציע לחרשים הנחיה בשפת הסימנים באמצעות גוגל גלאס.

אל האקספלוררים הצטרף לפני כחצי שנה הישראלי סשה גמבריאן. גוגל ערכה תחרות שנקראה ״אם היה לי גלאס״. גולשים פרסמו ברשתות החברתיות הצעות יצירתיות לשימושים מעניינים לגוגל גלאס. גוגל בחרו את ההצעות שהם הכי אהבו, והזוכים המאושרים יכלו לשים את ידיהם על המכשיר המסעיר. גמבריאן היה אחד מהם.

שתיים מהצעותיו זכו בתחרות. האחת הייתה אפליקציית נדל״ן. גמבריאן הציע לפתח אפליקציה שבעזרתה נוכל לאתר דירות למכירה או להשכרה. אנחנו נרכיב את הגלאס על העיניים ונסתובב ברחוב. בכל פעם שנסתכל על בניין, המסך הקטן יסמן לנו את הדירות בבניין שזמינות להשכרה או למכירה.

ההצעה השנייה של גמבריאן הייתה אפליקציה שתאפשר לתיירים לחוות רובד נוסף של המקום שבו הם מבקרים: הסרטים שצולמו באותו מקום. האפליקציה תכוון אותנו לנקודה שממנה צולמה סצנה בסרט שאנחנו אוהבים, וכשנעמוד בה נוכל לראות את אותו קטע מהסרט באותו זמן שאנחנו מסתכלים על המקום במציאות.

גמבריאן השיג מאז עוד כמה מכשירי גוגל גלאס והחל לעבוד על פיתוח של אפליקציות שונות לפלטפורמה החדשה. הוא גם החל בהקמה של חממה לפיתוח לגוגל גלאס…

תמונה: fotolia.com

הרגע של יציאת תינוק מרחם אמו ישאר לעולם אחד הפלאים הגדולים ביותר. הוא מרגש ומטלטל עד דמעות, בין אם זה התינוק שלנו עצמנו או התינוק הנולד בדוקו ריאליטי כמו בייבי בום.

בתוכניות ריאליטי לידה, תוך כדי המחזה הכמעט מהפנט, ההתרגשות והדמעות קשה אולי לחשוב מה ההשלכות של ההשתתפות בסדרה על גיבורת המחזה, האישה היולדת, או איך הצפייה בתוכנית משפיעה על הנשים הצופות בה, במיוחד על אלה שעדיין לא התנסו בחווית הלידה. ומה לגבי התינוק עצמו שהתחיל את השנייה הראשונה בחייו כגיבור ריאליטי?

הלידות נעשות ארוכות יותר ויותר

דר מישל אודנט. כתב שמונה ספרים על הריון ולידה
תמונה: Pumpkingood/Wikimedia

ד"ר מישל אודנט עבד במחלקת יולדות במשך יותר מ-20 שנה בבית החולים פיטיוורס בצרפת, הקים בלונדון מרכז למחקר רפואי, וכתב שמונה ספרים על הריון ולידה.

אודנט הוא לא חלק מהזרם המרכזי של תעשיית הלידה בבתי החולים. הוא מאמין שמכיוון שלידה היא תהליך טבעי, אין צורך להתייחס אליה כאל מחלה או לטפל בה בגישות רפואיות שמתאימות לטיפול במחלות. אבל מעבר לכך, האופן שבו מסביר אודנט את מה שקורה לאישה בתהליך הלידה מעורר מחשבה על ההשפעות של תוכניות ריאליטי לידה.

לפי אודנט יש סביבה אופטימלית שבה תהליך הלידה יכול להתרחש במיטבו. בסביבה האופטימלית האישה היולדת צריכה להרגיש בטוחה ומוגנת לגמרי. רק במצב הזה של רגיעה מוחלטת הגוף מפריש קוקטייל של הורמונים שעוזרים לתהליך הלידה.

ההורמון המרכזי בתהליך הזה הוא אוקסיטוצין שמכווץ את הרחם וכך מקדם את לידת התינוק ואת פליטת השיליה לאחר הלידה. הוא גם עוזר ליצירת הקשר המיוחד המיידי והראשוני שבין התינוק לאם. מעניין שההורמון הזה מופרש אצל גברים ונשים בזמן האורגזמה, ולכן הוא מכונה גם "הורמון האהבה".

כאשר האישה מרגישה מתח כלשהו, אפילו הקל ביותר, הגוף מפריש אדרנלין שעוצר את הפרשת האוקסיטוצין. לפי אודנט, בני אדם בכלל, ובמקרה הזה אישה יולדת, אינם יכולים להיות רגועים כאשר הם יודעים שמתבוננים בהם. לדבריו יש מחקרים רבים שמוכיחים שאנחנו מתנהגים ומרגישים אחרת כאשר אנחנו יודעים שמתבוננים בנו. אנחנו נכנסים לסוג של כוננות פנימית שאינה מאפשרת לנו להירגע.

30 מצלמות צילמו כל רגע בחדר הלידה

לכן, הוא טוען, אפילו כאשר מישהו נמצא בחדר, רופא או מיילדת, רצוי שיהיו ככל האפשר בלתי נראים ובלתי נשמעים. במילים אחרות – אישה יולדת זקוקה לפרטיות ולשקט. לפי אודנט, אחת הסיבות לכך שלידות הפכו במשך השנים לארוכות יותר ויותר ולעלייה בצורך בניתוח קיסרי היא הסביבה שאינה מאפשרת ליולדת להיכנס לרגיעה מלאה. אם כך, מה לגבי מצלמות שמתעדות כל פרט בתהליך הלידה?

האם הנשים שמשתתפות בתוכנית הריאליטי באמת שוכחות שמצלמים אותן? האם הן יודעות מה המחיר שהן משלמות על ההשתתפות בתוכנית הריאליטי?

אולי הייתם חושבים שצפייה בריאליטי של בייבי בום עוזרת לנשים אחרות שעדיין לא חוו לידה ללמוד מה קורה באמת, ולכאלה שכבר ילדו להתמודד טוב יותר…

בהמשך הכתבה:

- תוצאות מחקר שבדק כיצד משפיעה הצפייה בסדרה על נשים שעדיין לא חוו לידה.
- וכיצד הצילומים בתוכנית ישפיעו בעתיד על חייו של התינוק.

איור: יוני גודמן. קריאייטיב: מיכאל לטר

ידוע לכול שכבר מאמצע המאה שעברה עיתונאים מסתייעים במחשבים כדי לחפש נתונים. מה שלא ידוע הוא שבימים אלה ממש אנחנו נכנסים לשלב הבא באבולוציה הזו, שבו חברות שונות בעולם מפתחות תוכנות שמסוגלות לכתוב את הסיפור העיתונאי תוך שבריר שנייה מהרגע שבו הן מקבלות את הנתונים. למצב הזה, שכבר הופיע במערכות עיתונים שונות בחו"ל, יהיו השלכות רבות הן על המודלים העסקיים בעולם העיתונות והן על עתידם של העיתונאים שעלולים לאבד את מקום עבודתם לטובת רובוטים עיתונאיים. 

״לרובוטים יש יתרון כלכלי״, מסביר בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ נעם למלשטריך לטר, דיקן בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. ״העיתונאי הרובוטי זול מאוד ואף פעם לא מבקש חופש״. למלשטריך לטר כתב בשנים האחרונות על הנושא של עיתונאות רובוטית ועל השפעת הבינה המלאכותית על עולם העיתונאות. ״לפי דעתי, לפחות שני שליש אם לא יותר מהסיפורים בכלי התקשורת יהיו רובוטיים״, הוא חוזה. 

תמונה: AFP/Getty Images

״אנחנו נכנסים לעידן שבו עיתונאים רובוטיים יוכלו להחליף את העיתונאי האנושי. עידן התקשורת, ובייחוד הפרינט, חווה קשיים כלכליים. חלק גדול מהפרסום עובר לאינטרנט, למנועי הפרסום של גוגל. למערכות העיתונים יהיה יתרון עצום להשתמש בתוכנות רובוטיות כדי לכתוב את הסיפורים. מבחינה מסוימת יש כאן איום מאוד רציני על העיתונאות האנושית".

איך אתה חושב שיצטרך להיות העיתונאי העתידי? 

״הוא יצטרך להבין מה זה אלגוריתם, את היתרונות שלו, את החסרונות שלו, הוא יצטרך להכיר כלים של ניתוח מידע. הוא יהיה חייב להיות טכנולוג, אבל הוא יהיה חייב גם להיות בעל השכלה רחבה. 

״הוא יצטרך להיות איש רנסנס – להבין באמנות, בטכנולוגיה, באינפוגרפיקה, בפסיכולוגיה של הצרכן שלו, הוא בפירוש יהיה חייב להיות איש רב תחומי ויצירתי כדי לתפוס מקום בנישה הצרה שתישאר לו לצד העיתונאים הרובוטיים.

״העיתונאי העצלן יעלם לטובת העיתונאי שיהיה מוכן להשקיע, לחקור וללמוד, כך שיהיה לנו סינון הרבה יותר איכותי. בעידן של מחר יהיה הרבה יותר קשה לעיתונאים אנושיים לשרוד מול העיתונאי הרובוטי". 

תמונה: AFP/Getty Images

אומרים על העיתונאים שהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה. מה יקרה אם הם יוחלפו על ידי העיתונאי הרובוטי?

״יש פה בפירוש סכנה לאבד את התפקיד החשוב הזה של העיתונאי האנושי, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. חברה דמוקרטית לא תוכל להתקיים בעידן שבו כל העיתונאים יהיו רובוטים. לכן החברה תצטרך להגן על עצמה ועל הדמוקרטיה, ויהיה חשוב להעסיק עיתונאים אנושיים כדי שידעו לשמור על החברה מפני העיתונאים הרובוטיים. אני לא צופה שהעיתונאי האנושי יעלם, אבל התפקיד שלו ישתנה. מספר העיתונאים יקטן, אבל תפקידם יהיה הרבה יותר דרמטי וחשוב״.

יכול מאוד להיות שבמהלך הגלישה שלכם באינטרנט כבר קראתם כמה כתבות שנכתבו על ידי רובוטים – תוכנות מחשב או אלגוריתמים – מבלי שאפילו ידעתם. ואם אתם חושבים שהייתם יכולים לזהות ידיעה שנכתבה על ידי רובוט עיתונאי, תחשבו שוב. מחקר שהתפרסם בפברואר מראה שבכלל לא בטוח שהייתם מצליחים…

בהמשך הכתבה:
- העיתונאי שכותב יותר ממיליארד ידיעות בשנה
- שיחה עם מייסד הסטארט אפ שמייצר רובוטים עיתונאיים
- האם הרובוטים יכולים לכתוב בסגנון "עמוס עוז"
- מה ההבדל בין ידיעה שנכתבה על ידי רובוט לבין ידיעה אנושית?
- האם אלגוריתמים יכולים לחזות אירועים עתידיים כמו רעידות אדמה?
- ואיך לבצע ראיון באמצעות רובוט

פרופ' אמיר עמדי עם מערכת ה-eyeMusic, לפני שהמצלמה עברה לאייפון.
תמונות: באדיבות פרופ' אמיר עמדי, האונ' העברית

בשביל רובנו, להסתובב בבית ולמצוא את זוג הנעלים שחיפשנו מונח בפינת החדר זה עניין שבשיגרה. אבל לא בשביל סיגלית, עיוורת מלידה. כדי לאתר ולזהות חפצים היא בדרך כלל צריכה להיעזר בידיים, בחוש המישוש. אולי מקל הנחייה יכול לרמוז לה שחפץ כלשהו בכלל מונח שם בפינת החדר. בכל זאת, היא תצטרך ממש לגשת אליו ולגעת בו כדי שתוכל לזהות שאלו בעצם הנעליים שחיפשה. אבל טכנולוגיה ישראלית חדשה מאפשרת לסיגלית לראות במוחה את הנעליים שהיא מחפשת, מבלי שהיא צריכה לעבור שום ניתוח.

״תוך כדי עבודה עם עיוורים ראיתי שיש מצב בלתי נסבל״, מספר פרופ׳ אמיר עמדי מהאוניברסיטה העברית. מתברר, הוא אומר, שכמעט 90 אחוזים מהעיוורים לא יוצאים מהבית לבד. "אם למשל מדברים על היכולת להיות עצמאי, אנחנו מדברים על כ-10 אחוז שנעזרים במקל, עוד חצי אחוז שמשתמשים בכלבי נחייה, וכל האחרים פשוט נשארים בבית", מספר פרופ' עמדי בריאיון לאפוק טיימס. "יש כ-40 מיליון עיוורים בעולם. אנחנו מדברים על כמות עצומה של אנשים".

העיוור שומע את התפוח האדום ושולח את היד ישר אליו

בשנים האחרונות חוקרים רבים בארץ ובעולם עובדים על מגוון פרויקטים שנועדו לאפשר לעיוורים לראות ברמה זו או אחרת, באמצעות קשת רחבה של רעיונות וכיוונים טכנולוגיים. רבים מהפיתוחים האלו הם רק בשלבי מחקר ראשוניים.

אולם התוכנה של פרופ' עמדי, שנחשב כיום לאחד המדענים המובילים בעולם בתחומי שיקום הראייה וגמישות המוח, כבר עובדת, ומאפשרת לעיוורים לזהות חפצים, מילים ואפילו הבעות פנים. לפני כחודשיים הוא אפילו פרסם אפליקציה המאפשרת לכל אחד שיש לו אייפון או אייפד להנות מהטכנולוגיה החדשה שלו ללא תשלום. 

לשמוע צבעים וצורות

עמדי ועמיתיו נחשפו במהלך עבודתם לסבלם של עיוורים רבים כל כך שאינם מסוגלים לצאת מהבית, והם החליטו שעליהם לעשות משהו. "אמרנו שהמצב הזה פשוט מצב בלתי נסבל, וחשבנו שאנחנו יכולים מאוד לתרום לזה". במהלך המחקר הם גם התחילו להבין שיש להם הכלים הטכנולוגיים לעשות זאת.

המחקר של עמדי בכלל לא עסק בעיוורים בתחילת דרכו, אלא בתפקוד של אזורי הראייה במוחם של אנשים רואים. בערך בשנת 2001, בתחילת דרכו המחקרית, גילה עמדי דבר מפתיע על החושים שלנו.

בהתאם לגישה המקובלת כבר שנים רבות, נהוג לחלק את אזורי המוח השונים לפי החושים שהם מעבדים. למשל, לפחות רבע מהמוח נחשב למוקדש לראייה, וחלק אחר, קטן יותר, מעבד את המידע שמגיע מחוש המישוש. רק אם נסתכל על אזורים קטנים יותר, בתוך אזור הראייה למשל, נגלה שיש שם חלוקה נוספת – חלק מאזור הראייה מוקדש לזיהוי פרצופים, אחר מוקדש לקריאה ועוד.

אבל עמדי ועמיתיו גילו שהחלוקה הזאת לא בהכרח נוקשה כמו שחשבנו. באחד הניסויים הם גילו שהחלק של המוח המוקדש לראייה משמש גם לניתוח מידע המגיע מחושים אחרים. למשל, "כשאנשים ממששים חפצים זה מפעיל אצלם גם את קליפת המוח הראייתית, בדיוק כמו כשהם רואים אובייקטים. זה מעניין מאוד כי זה מציע שהמוח לא מאורגן כמו שחשבנו".

כשהתפרסמו הממצאים המפתיעים הם עוררו ביקורת. "אחת הביקורות שקיבלנו היתה שאולי אנשים מדמיינים ראייתית את האובייקטים שהם ממששים", מספר עמדי. כלומר, אולי אנשים שרגילים לראות משלימים את התמונה המתקבלת מחוש המישוש בכך שהם גם מדמיינים בעיני רוחם כיצד נראה החפץ שבידם. 

האפליקציה של עמדי מעבדת את התמונה ממלצמת האייפון לצלילים. עיוורים מצליחים לזהות אפילו הבעות פנים.

״אז בואו נתחיל לעבוד עם אנשים שנולדו עיוורים״, חשבו המדענים הנחושים. האם גם אצלם קליפת הראייה מופעלת כשהם ממששים חפצים? מכיוון שהם מעולם לא ראו, פחות סביר שהם מדמיינים את החפצים באופן חזותי.

במחקר עם העיוורים הלכה והתחדדה התמונה שאולי חלוקת המוח לפי חושים לא תמיד מדויקת. למשל, בתחילת 2011, כשבדק מה קורה במוח של אדם עיוור בשעה שהוא קורא טקסט בכתב ברייל, דרך חוש המישוש, התברר שהאזור במוח המעבד את המידע ומאפשר את הקריאה בכלל לא מקושר לאזור המישוש. בדומה לאנשים רואים שקוראים עם העיניים, תהליך הקריאה אצל העיוורים מתרחש גם הוא באזור הראייה במוח, באותו חלק קטן בקליפת הראייה שאחראי אצל כולנו על הקריאה.

הרעיון לחלק את אזורי המוח לפי המשימות שהם מבצעים ולא לפי החושים שאותם הם מעבדים זה רעיון מהפכני. אבל עמדי מסביר שהרעיון הזה מתחיל לצבור תאוצה. ״יש כבר עשרות עד מאות מאמרים שתומכים בזה כיום״, הוא אומר. רוב מדעני המוח אמנם לא חושבים כך, הוא מסביר, אבל אולי זה רק עניין של זמן…

בהמשך הכתבה:

- איך עובדת האפליקציה שפיתח עמדי וכיצד עיוורים מצליחים לראות בעזרתה
- אילו טכנולוגיות נוספות מפותחות בתחום "שחזור הראיה" ומתי הן יהיו בשלות?

לשוט בעמידה בגן-עדן. צילומים: פטר בקר

בכל פעם שאני מתכנן לעצמי טיול, אני מחפש את היעדים שפחות מוכרים לכולנו, ומוכרים יותר למקומיים. לא די בסתם אתר מקומי, אלא באזור עוצר נשימה, כזה שיום אחד עוד יגלו אותו ויביאו אותו לתודעת המטיילים הישראלים.

לאחר שעות מייגעות של חיפוש אחר שמורת טבע או עיירה גרמנית מקסימה, מצאתי נקודה קטנה במפה שהשאירה זיכרון גדול בלב: לובנאו שפריי ואלד (Lübbenau Spreewald), עיירה כל כך מקומית עד שקשה למצוא פקיד קבלה דובר אנגלית במלונות הסמוכים.

כל ההכנות שעשיתי לא הכינו אותי מספיק טוב ליופי שיתגלה בפניי. במרחק של שעת נסיעה בלבד מברלין, בדרך לקוטבוס, נמצא המקום השלו ביותר במזרח גרמניה, עם תעלות מים שבצדיהן בתים עתיקים וציוריים וצמחייה טבעית משגעת.

אחת האהבות הגדולות שלי הוא לחקור את המקומות בהם אני מבקר באופן רגלי, אולם גיליתי שהדרך היעילה ביותר לגלות את שפריי ואלד היא דרך שיט בתעלות המים המדהימות והמוצלות, שמתפצלות עד לכדי אצבעות קטנטנות, המהוות מבוך מהנה מאוד (אל דאגה, עם קבלת הקיאק תקבלו גם מפת התמצאות).

עם ההגעה למשכנן של הסירות, נגלה מול עיניי מבחר עצום של סירות וקיאקים, שלידם שילוט המפרט את התעריפים. ביניהם נמנו סירות עצמאיות וגם סירות ענק עם שולחנות, שמגישים בהן בירות מקומיות באיכות משובחת תוך כדי שיט. בעת הנסיעה בתעלות המתפצלות נדהמתי מהדרך שופעת העצים הגבוהים והירוקים שמצלים על השטים ומגני בירות (הביר גארטן), שהם סמל התרבות הגרמנית.

העיר העתיקה של Lübbenauer

אפשרות נוספת ומהנה לגלות את שפריי ואלד היא דרך נסיעה על אופניים. באזור מסלולים מעגליים בני 250 קילומטר. ניתן לבחור קטעים קצרים יותר בני 40 קילומטר העוברים בתעלות המים הציוריות ובשדות הפתוחים, ששם גדלים המלפפונים, אלה שהעניקו לעיירה את הכינוי "עיירת המלפפונים". נתיבי האופניים עוברים בנקודות היסטוריות של האזור, כגון ארמון Lübben המדהים, המים הצלולים של אגמי קתן (Köthen) ונויינדורף (Neuendorf) שרק מחכים שתקפצו להתרענן בהם ובעיירת האומנים הציורית מאין כמותה, Lehde, שמשלבת מסורתיות גרמנית במלוא משמעות המילה. השכרת אופניים מתאפשרת כמעט בכל מלון באזור, ובלובנאו בפרט.

כשהמליצו לי לדהור על סוסים, הייתי בטוח שזה פשוט בזבוז של זמן, אבל החוויה שברכיבה כאן הייתה שונה וקסומה, שכן במקום הזה שכנה תרבות שלמה שהתניידה על סוסים וכרכרות. הייתי סבור כי מדובר ברכיבה בת חצי שעה בתחום מגודר, אלא שהיה זה סיור שלם שהתחיל ב-Pretschen, ששם גידול סוסים הפך למסורת בת מאות שנים. הסיור עבר בדרך מיוערת וירוקה למדי, שבה ניחוחות של טבע ואוויר נקי שהריאות שלי מעולם לא פגשו משובח ממנו.

עם הרכיבה נתקלה הקבוצה שלנו בהמון רוכבים, שעבורם הרכיבה היא תחביב, דבר המעיד על הקסם ועל התמימות של התושבים, ועל הרצון העז שלהם לשמר את המסורת ולנהוג על פיה גם בעידן המודרני שלנו. לפרטים נוספים על סיור הסוסים המוצע: tourismus@maerkische-heide.de.

שיט "הכל-כלול"- שיט + בירה

הנסיעה עוברת בשטחים מיוערים

ההליכה, אחת הדרכים האהובות עליי בגילוי מקומות חדשים, היא מעשית גם כאן, אולם פחות מאפשרת לגלות את כל המקום. ההליכה במקום כאילו החזירה אותי אחורה בזמן, כשטרם היה המקום מאויש. הכול היה כה מיוער ומלא במיני צמחים ובעלי-חיים. היד הגרמנית העדינה היא האחראית על שימור האזור כמקום פורה לכל צורות החיים השונות. השבילים עוברים בנתיבים רומנטיים ביותר, עד כדי שזכיתי לראות הצעת נישואין בשידור חי. הדרכים חולפות בגשרוני עץ מקסימים כשמתחתיהם תעלות המים של השטים בקיאקים.

אם אתם מחפשים גיחה ליום מברלין, אנא אל תנעלו ישירות על דרזדן או פוסטדאם המתוירות, כי מזרח גרמניה זה ה-אזור להיפגש עם התרבות הגרמנית האמיתית, בלי כל הקישוטים וחנויות המזכרות בכל אחד מצדי הרחובות. זה המקום לפגוש את התמימות, את האנשים שקוראים ספרים בספסלים המפוזרים לאורך התעלות, את האנשים שמטיילים מבלי לחשוב על מה שיקרה מחר, את האנשים שרוכבים להנאתם. זה המקום לפגוש את החיים האמיתיים כפי שאלוהים העניק לנו אותם.

צילום: ליאור נורדמן

לפני כחודש ועדת השרים לחקיקה דחתה הצעת חוק לפיה יפורסמו הפרוטוקולים של דיוני הוועדה ואיך כל שר הצביע לגבי כל הצעת חוק. מה הם מסתירים?

"זה באמת תמוה מאוד שהצעת החוק הזאת לא עברה. אנחנו פנינו לכל אחד מהשרים שמשתתפים בוועדה והסברנו מדוע חשוב שהציבור ידע איך כל שר הצביע לגבי כל הצעת חוק".

למה באמת חשוב שנדע איך כל שר הצביע?

"ועדת השרים לחקיקה מצביעה על כל הצעת חוק שמגיש חבר כנסת ומחליטה האם לתמוך בה או להתנגד. כיוון שההחלטה שמתקבלת בוועדה מחייבת את כל חברי הקואליציה, בוועדה הזאת בעצם נקבע האם חוק מסוים יעבור או יקבר. לכן חשוב מאוד שהציבור ידע איך כל שר הצביע בתוך חדר הוועדה. האם מאחורי הדלתיים הוא הצביע באותו אופן שהוא מציג את עמדתו בפני הציבור".

מה ענו לכם השרים שפניתם אליהם?

"קיבלנו רק תשובות כלליות כמו: אנחנו לא חושבים שהוועדה צריכה לפעול אחרת. אבל בעבר קיבלנו תשובה יותר מפורטת מהיועץ המשפטי של הוועדה שטען שהפרסום יפגע בתקינות הדיונים. כי כשהשרים ידעו שמה שהם אומרים יצא החוצה הם לא ידברו בחופשיות. התשובה שלי לכך היא: 'יותר טוב, תגידו רק את הדברים שאתם יכולים לעמוד מאחוריהם. תגידו בחדר מה שאתם מוכנים לומר בחוץ. תוכיחו לנו שאין שיקולים זרים ושלא הפעילו עליכם לחץ. אם אתם צריכים לחשוב חמש פעמים לפני כל פעם שאתם אומרים משפט, יותר טוב".

יש דוגמאות לפניות שלכם לקבלת מידע לטובת הציבור שהצלחתם לקבל?

"אחת הדוגמאות המוצלחות היא מידע על התוצאות של מבחני המיצ"ב עבור כל בית ספר בנפרד (מבחנים ארציים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, ד"ג). לאחר שמשרד החינוך סירב להעביר את המידע פנינו לבית המשפט המחוזי. הפסדנו במחוזי ופנינו לבית המשפט העליון. השופט ריבלין הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע שיש למסור את המידע. כיום המידע הזה מפורסם באופן שוטף באתר משרד החינוך. בעקבות חשיפת המידע התעורר דיון ציבורי סביב הנושא שהגיע גם לדיון בכנסת, וחשף בעיות רבות. למשל שבתי ספר מוציאים את התלמידים החלשים בזמן המבחנים כדי שלא יופיעו ציונים נמוכים או שבתי ספר שיקרו להורים לגבי הציונים. לאחרונה השר פירון הודיע שהוא משהה את המבחנים".

היה קושי לקבל מידע על הדיונים בוועדת טרכטנברג?

"כן. הוועדה לא הסכימה לתת לנו את הפרוטוקולים שלה בטענה שהם כבר הועברו לארכיון. לפי חוק הארכיונים צריך להסביר מדוע אתה רוצה את המידע וזה תהליך אחר ומורכב יותר. ואילו לפי חוק חופש המידע לא צריך להסביר מדוע מבקשים את המידע. אנחנו לא קיבלנו את טענת הוועדה ואמרנו שלא יתכן שמספר חודשים אחרי שהוועדה סיימה את תפקידה כבר העבירו את החומר לארכיון. בסופו של דבר קיבלנו את המידע והוא נפתח לציבור".

האם גוף ציבורי יכול לסרב למסור מידע?

"יש עילות ספציפיות בחוק חופש המידע שמאפשרות לסרב למסור מידע. יש סירובים מהותיים, כמו למשל, שמסירת המידע תפגע בביטחון המדינה, או שהמידע יפגע בפרטיות של אדם מסוים. ויש סירובים טכניים כמו למשל שמסירת המידע ידרוש מהרשות הקצאת משאבים בלתי סבירה שתשתק את הרשות. אבל לפעמים, גם אם קיים סייג בחוק, אפשר לטעון שהאינטרס הציבורי לקבלת המידע גובר. דוגמה לכך היא הנושא של הסדרי כופר מס. כשאדם חייב כסף לרשות המסים ואינו יכול לעמוד בתשלום, אפשר להגיע להסדר שהוא ישלם רק חלק מהחוב שלו. ביקשנו מרשות המסים את רשימת האנשים שקיבלו הסדר כזה. רשות המסים התנגדה בטענה שזה יפגע בפרטיות האנשים. הגשנו עתירה לבית המשפט העליון והוא פסק שנכון שזה יפגע בפרטיות של האנשים שקיבלו הסדר כופר אבל האינטרס הציבורי פה גובר, וראוי שהרשימה הזאת תועמד לעיניי הציבור. מאז העתירה שלנו בשנת 2009 רשות המסים מפרסמת באתר שלה את רשימת האנשים שנהנו מהסדר כופר מס".

היו מקרים שניסיתם לקבל מידע שחשבתם שהוא חיוני לציבור ולא הצלחתם לקבל? 

"רוב המקרים האלה קשורים לנושאים ביטחוניים. למשל, לא הצלחנו לקבל מידע לגבי שיטת הבידוק של אנשים בשדה התעופה. היו גם נושאים ביטחוניים שכן הצלחנו לקבל לגביהם מידע. לדוגמה, בעקבות עתירה שהגשנו ב-2009, כל מתגייס זכאי לקבל את הקב"א שלו (מדד מיון לשיבוץ לתפקידים, ד"ג) אף על פי שהצבא טען שאם המידע יגיע לכל מתגייס זו תהיה פגיעה אנושה בביטחון המדינה".

יש מקרים שהצלחתם לקבל מידע מבלי שנאלצתם להגיש עתירה לבית משפט?

"כן. זה הולך ומשתפר. בשנים האחרונות יש תחושה שיש יותר שיתוף מידע, אבל עדיין לא לגבי מידע מורכב. למשל, נאלצנו לעתור לבית משפט כדי לקבל מידע על ההוצאות של מעון ראש הממשלה".

מפל סקוגהפוס (Skogafoss) בדרום האי

הים הצפוני סער וגעש, ענני סערה אפורים-כהים כיסו את השמים לחלוטין. צוות האונייה הוויקינגית הרחבה טולטל כקליפת אגוז, אך נלחם במשוא פנים ובלהט לב באוקיאנוס הרחב. חוץ מאגדות עם שהם שמעו, הם לא ידעו מה ימצאו כשיגיעו ליעדם. השמים התבהרו והרים גבוהים מכוסי קרחונים התגלו מעל האופק. ״ארץ הקרח״ הם קראו לה – איסלנד.

ההיסטוריה של איסלנד מתחילה הרבה לפני הגעת האדם. האי של איסלנד נולד לפני כ-20 מיליון שנה והינו חלק מהרכס המרכז אטלנטי. החלק המזרחי הינו חלק מהלוח האירופי והחלק המערבי של איסלנד שייך ללוח האמריקני. השניים ממשיכים להתרחק זה מזה, ואיסלנד עדיין ממשיכה להיווצר כשהרי געש מתפרצים תדיר ופולטים מַגמה מותכת מלב כדור הארץ. אתם ודאי זוכרים את ההתפרצות האחרונה של הר הגעש Eyafjallajökull ב-2010 אשר השאירה חותם על כל אירופה כשקרקעה את כל התנועה האווירית ביבשת.

פאפין (תוכי ים אטלנטי) שמיליונים מסוגו מאלכסים את איסלנד לקיץ

כנסיית בריידוויק (Breidavik) בדרך ללאטראבירג (Latrabjarg)

אף על פי שהיא נושקת לחוג הארקטי, איסלנד היא בית למזג אוויר הרבה יותר נוח מכפי שהייתם מצפים, עקב אספקה מתמדת של מים חמימים בזכות זרם הגולף. מספר קרחוני ענק מכסים את ההרים ברחבי האי ומספקים הזדמנויות נדירות לחזות בנופים עוצרי נשימה, אך אין עדות ברורה יותר להתחממות הגלובלית מנסיגת אותם ענקי קרח ממקום אחיזתם בהרים ובעמקים.

כמה מתופעות הטבע הייחודיות ביותר בכדור הארץ מתרחשות באי הקטן בצפון האטלנטי: החל משמש החצות בלילות הקיץ וזוהר הקוטב הצפוני בשמי הלילה החורפיים, דרך תופעות גיאולוגיות כגייזרים, התפרצויות געשיות ורעידות אדמה, ועד לנדידת מיליוני עופות לקניהם על מצוקי האי. כל עונה באיסלנד מציגה אי שונה לחלוטין, כל עונה והקסם שלה.

בין נופים עוצרי נשימה בחצי האי סנייפלסנס במערב איסלנד לקרחונים הנשטפים לאוקיאנוס ביוקולסארלון במזרח האי, תוכלו למצוא כמעט את כל התופעות הגיאולוגיות האפשריות: מעטים יודעים שכל הגייזרים בעולם קרויים על שם הגייזר הראשון שהיה מוכר לאדם המערבי, זה שנמצא בישוב גייזר באיסלנד; בריכות גיאו-טרמיות טבעיות עם מים המחוממים מבטן האדמה כגון לנדמנאלאוגר; משקעי סלעים צבעוניים מהתפרצויות געשיות קדומות; ובקיעים עמוקים שחורצים את הנוף. כל מה שצריך זה לפתוח את העיניים ולהבין מה הן רואות. רבדים על רבדים של היסטוריית כדור הארץ נחשפים בפניכם.

עם שטח של קצת יותר ממאה אלף קילומטרים רבועים (פי חמישה מישראל) ואוכלוסייה של כ-320 אלף תושבים (כמספר תושבי חיפה), אתם יכולים להבין שצפיפות אוכלוסין היא לא בעיה רצינית כאן. רמת החיים באיסלנד גבוהה מאוד ורוב האוכלוסייה מתרכז באיזור העיר רייקייאויק, בירתה ומרכז תרבותה. כביש טבעתי אשר מספרו 1, מקיף את האי ומקשר בין שאר היישובים הפזורים לאורך חופיו. למרות ואולי בזכות האוכלוסייה המצומצמת בראשית ימיה, איסלנד מתהדרת בפרלמנט הראשון בעולם המודרני, ה"אלת׳ינג", אשר נוסד בשנת 960 לספירה, ובמורשת מכובדת של אנשי רוח מקרב שורותיה.

עופות ים הם הבסיס לרוב המערכת האקולוגית של איסלנד

במסעותיי באיסלנד הגעתי לקצה הצפון מערבי של האי, לנקודה המערבית ביותר באירופה – לטראביורג. שם הגעתי למצוק עצום המשמש אזור קינון למיליוני עופות פאפין (Puffin), אחד ממיני העופות האהובים עליי ביותר בעולם. מבט חטוף כבר יגלה מדוע. הן נראות מעט דומות לליצן עצוב, חמודות כל כך שקשה להתאפק. נשכבתי על הדשא, כשהרוחות המערביות נושבות בעוצמה והצלחתי להתקרב למרחק סנטימטרים בודדים מהחמודים האלו, בעודם מסתכלים עליי במבט העצוב והתוהה.

לאיסלנד מומלץ להגיע בחודשי הקיץ, בין סוף יוני לספטמבר, בתקופה בה הכבישים מפונים מהשלג ומזג האוויר חמים ונעים (יחסית). השכרת רכב שטח תאפשר לכם לחקור את לב האי של איסלנד ולהגיע לאיזורים מדהימים שאינם נגישים לרוב המטיילים, אך קחו בחשבון שצריך להבין בנהיגת שטח ולחצות לא מעט נחלים זורמים בדרך. בשאר חודשי השנה, איסלנד מציגה נוף לבן, קפוא ושונה לחלוטין. יש לו הקסם שלו, אך נדרשת הכנה מעמיקה הרבה יותר והתמודדות שונה לגמרי עם תנאי מזג האוויר הקשים.

רועי גליץ:
www.roiegalitz.com
www.facebook.com/roiegalitz

יסמין לוי

למען האמת, אני כבר מחכה לדבר הבא, כי נמאס לי להתגעגע לימים בהם פייסבוק אפשרה לפוסטים האישיים שלי לגרוף אלפי לייקים. היום כל פוסט בוול הפרטי שלי תחום מראש ויקבל באופן יחסי הרבה פחות.

אני עוד זוכרת בנוסטלגיה את הרגע בו קיבלתי 15 אלף לייקים ואלפי תגובות בפוסט הפרידה שלי מידיעות אחרונות או 10 אלף לייקים לפוסט על מחלתו של ספי ריבלין ז"ל. הימים הללו אינם. בהתחלה פייסבוק שאבה אותי ואת חבריי פנימה לעולם חינמי שכולו טוב וגרמה לנו להתמכר רק כדי לשנות כל כמה זמן את החוזה הלא כתוב בינינו לרעתנו. בזמנו, ככל שאהבו ו״לייקקו״ את מה שכתבת, הפוסט התפשט למעגלים רחוקים יותר. למי שפרח אז נעשה עם חלוף הזמן עוול פסיכולוגי, לא פחות. רוב העוקבים שלי היום לא נחשפים לתוכן שאני מעלה, אלא לפרסומות ממומנות על חשבוני. הרי אין מקום לכולם בפיד. חשיפה היא משאב יקר ערך עבור מי שצבר פופולריות.

בדפים העסקיים זה בכלל מאבק שמסוקר בימים אלה בהרחבה באינספור מאמרים ברחבי העולם. כיום המגמה היא להביא את חשיפת הדפים לכאחוז אחד מחברי הדף. כלומר, מי שכבר עשה לייק לדף ורוצה לקבל עדכונים לא יראה אותם. היגיון משונה שכזה. דף האתר שלי, מיס טומורו, צמח בהתחלה בקלות באופן אורגני. כיום אני צריכה לשלם כפול כדי לקבל את אותה חשיפה שקיבלתי בעבר לפוסט. כמוני רבים. אין צדק בכך שמישהו ישלם על מה שכבר השיג, במיוחד אם הוא תורם לקוראיו תוכן מעניין לקריאה ולא פרסומת שיווקית לברגים.

מדובר במצב סיזיפי מתיש ומייאש לעסקים קטנים. אז נכון, בשביל מי שרק רוצה להיות בקשר עם הדודה ושלושה חברים קרובים, כל מה שתיארתי אינו ביג דיל, אבל אני ראיתי ברשת פלטפורמה מופלאה לביטוי אישי. נותרתי עם פנטזיות על רשת הוגנת וחברתית יותר, אולי כזו שתתגמל פעילים משפיעים, ולא מכונה כלכלית-גרידית שחושבת יותר על משקיעיה מאשר על מי שיצק תוכן לתוכה. באופן טבעי, מתחילים לחפש אלטרנטיבות משתלמות יותר, אבל מה כבר מחכה לנו?

הרשתות החברתיות של ימינו מציעות לנו אפשרויות בסיסיות, אבל בעתיד ניתן יהיה ליהנות מעולם תלת ממדי חסר גבולות. זו לא מחשבה תלושה אם נעניק משמעות לרכישה האחרונה של פייסבוק את מפתחת משקפי המציאות המדומה אוקיולוס בשני מיליארד דולר. הכנסת מרכיבי מציאות מדומה לרשתות חברתיות תאפשר לפייסבוק או ליורשותיה להגדיל את זמן השהייה ברשת שלה. אם יהיה לנו נעים בתוכה, לא נרצה לצאת.

יום יבוא ונוכל לנהל צ'אטים עם אנשים באולמות וירטואליים ולחוש שהם ממש איתנו בחדר. לא נרגיש צורך לעזוב את הבית ועדיין נגיע לכל מקום. דמיינו רשת בה במקום לעשות רק שיתוף לפוסט, יתאפשר לשתף את הפנטזיות הכמוסות של המשתמש. נוכל להתחבר למחשבות שלו אונליין, בלי שנצטרך להקליד אותן. נוכל לצאת לדייט, תמורת סכום כסף, עם הפרסונה הווירטואלית של כל דמות מפורסמת, ולהפוך את זה לתוכנית ריאליטי בווידאו ולאפשר לחברים ולמציצנים לצפות בה. הטכנולוגיה תאפשר לכם לזהות כל אדם ברחוב, לדעת מי הוא ואיך הוא קשור אליכם.

יחד עם כל הטוב הזה, צפויות השלכות קשות. השטן לא לובש רק פראדה, או מודד משקפי אוקיולוס. הוא גם חושב כל הזמן איך לגזול מאיתנו עוד זמן וכסף. הרשת הפכה למסיבת שיווק שלא נגמרת. המידע האישי שלנו נמכר למפרסמים. יותר ויותר עסקים וחברות יעניקו שירותים משם, והתלות שלנו ברשתות תלך ותגבר, תשתכלל ותתפשט. אנשים עוד ימצאו את עצמם מממנים את חייהם הווירטואליים עד לפשיטת רגל לא וירטואלית.

המרדף אחר הישגיות יחלחל עוד ועוד לתוכן. בכך תמיד יתנו לנו תחושה שנוכל להשתפר ולהשיג יותר. כבר עכשיו הרשת נותנת לך תחושה שאתה נמדד כל הזמן. דמיינו עולם בו לכל אדם יקבע ציון על פי פעילותו ברשת. אם הוא צרכן יעיל ציונו יעלה, ואם לא, הוא יתדרדר, יהפוך ל״טפיל מערכתי״. ככל שהמציאות המדומה תהיה אטרקטיבית יותר, פחות נצטרך להתערבב בעולם האמיתי, והניכור יתעצם. נלך ונתבודד. אבל ביחד. אז אם ככה יראה העתיד ברשת אולי עדיף להיתקע עם הפונט החדש.

יסמין לוי היא כתבת מוסף 7 ימים לשעבר ומגזין הבידור "רייטינג", וכיום אשת רשת שעובדת ב"חורים ברשת" ובעלת האתר "מיס טומורו"

צילום: Adam Varsano

בדירת שני חדרים קטנטנה השוכנת בבניין מגורים במרכז שנגחאי, אזור בו רעש חזק של תנועת אוטובוסים מהול בצעקות מוכרי פירות, כרעה על ברכיה ילדה קטנה בת שלוש במשך יום שלם ושיננה את לוח הכפל, בזמן שסיבי עץ מהקרש שעליו כרעה חדרו לרגליה וגרמו לה לדמם.

"שמונה כפול שש!" צעק עליה אביה.

כשלא ענתה מספיק מהר הוא סטר חזק על פניה וצעק שוב: "שמונה כפול שש!"

"ארבעים?" היא ענתה.

"טיפשה, ילדה חסרת תועלת!" הוא גער, וסטר לה שוב חזק יותר. "אבא, אני יודעת! 48!" כך זה המשיך עד רדת החשכה, כשהצליחה לשנן את לוח הכפל בלי להסס.

"לפעמים אנשים שואלים אותי אם גידלה אותי אימא נמרה", כותבת לי ג'ון-הֶנְג בספר שהוציאה בנובמבר האחרון, Tiger Woman on Wall Street. מתברר שאת לי גידל דווקא אבא נמר, שהאמין שהתרגולים הצבאיים והמכות שהפכו כמעט לשגרה יומיומית הם הדרך היחידה שתאפשר לבת שלו להשיג יתרון על פני אחרים במערכת החינוך התחרותית של סין ולהתקדם בחיים.

"יש אנשים שיקראו לזה עינוי. הוא קרא לזה אהבה קשוחה", כותבת לי. "לא היה לי ספק שהוא אוהב אותי ואת אחותי יותר מכל דבר אחר בעולם. 'יום אחד תביני למה אני כל כך קשה איתך עכשיו', הוא אמר לי פעם".

זה היה תחילת המסע של לי מסין לארה"ב ובחזרה. מסע שבסופו – שלושה עשורים לאחר שהתחיל – היא נהפכה לאחד השמות הבולטים בוול-סטריט בכל הקשור לניתוח ומחקר של חברות סיניות והשקעה בשוק הסיני. אולם בשונה ממשקיעים רבים שהתאהבו בסיפור הצמיחה הסיני ובחברות האסייתיות עם הכסף הגדול, לי החליטה דווקא להפעיל פעמוני אזעקה ולשפוך אור על בעיות חברתיות ושלטוניות קשות שלדעתה יעצבו בקרוב את עתידה של סין.

"קיים ניתוק גדול בין איך שהמערב רואה את הנס הכלכלי של סין לבין המציאות [...] פחד, אי ודאות, חוסר צדק וכעס על הממשלה הסינית הן תחושות בולטות בסין, גם בין אלה שעובדים עבור הממשלה", היא אומרת בראיון לאפוק טיימס. "להבנה הזו ייקח זמן מסוים לחלחל לעולם המערבי ולאנשים שמשקיעים בסין, אבל לבסוף היא תגיע בוודאות לשם. זו רק שאלה של זמן.

"אנשים רבים החיים בסין, החל מההנהגה הבכירה בבייג'ינג, דרך מנהלי תאגידים ועד אזרחים ממוצעים, מאמינים שסין נמצאת לפני נקודת פיתול שתכריח אותה להשתנות. אולם בגלל אינטרסים של בעלי שליטה והרפורמה הגדולה שזה יצריך, זה יהיה קשה מאוד לביצוע".

בניית תרבות של עיגול פינות

אי אפשר לספר על לי מבלי לדבר קודם על אביה שעיצב את צורת חשיבתה. למעשה אביה, כמו רבים מבני דורו עברו את אחת התקופות הקשות בהיסטוריה האחרונה של סין – מהפכת התרבות הגדולה שהחלה בקיץ 1966 – שבה מאו דזה-דונג הרס את התרבות הסינית המסורתית וניסה לארגן מחדש את יחסי הכוחות בשלטון הסיני. כל מי שתויג כ״בעל רכוש" או כבעל נטייה "אנטי-קומוניסטית" נרדף קשות, כולל נזירים, רופאים, מורים, אינטלקטואלים ואפילו אנשים שגידלו יבול עבור משפחתם. מיליונים איבדו את חייהם לפי הערכות.

לי מסבירה שתקופת המהפכה יצרה אצל אביה טראומה ובעקבותיה סוג מסוים של הפרעת חרדה. בגיל 17 הוא עבר "חינוך מחדש" – עבודת פרך בשדות, ולאחר מכן גויס בלית ברירה למשמרות האדומים – מליציות שסייעו למאו לבצע את המהפכה שלו באמצעים אלימים. המשמרות הרגו אנשים חפים מפשע באופן שרירותי, הרסו רכוש ובזזו בתים.

"אבל בשונה מחבריו, אבא שלי הטיל ספק בכול… הוא סירב להיגרר על ידי הפרופגנדה [של השלטון]… והגיע למסקנה ששלטון המפלגה לעולם לא יוכל להיות בר-קיימא – הבנה שרבים מחבריו סירבו לקבל. הוא נהג לומר לי ולאחותי: 'אף פעם אל תאמינו באופן עיוור לשום דבר. המוח שלכן יושב בין האוזניים מסיבה מסוימת. אז תשתמשו בו'. הציניות הזו שלו כלפי השלטון הועברה אלי ונשארה בי מאז".

כשדנג שיאו-פינג הכריז ב-1978 על רפורמות כלכליות שאפשרו לסין להיפתח לעולם, לי נכנסה לבית ספר יסודי. אביה, כמו סינים רבים אחרים שראו ברפורמות הזדמנות, התחיל לעשות עסקים. "המטרה הייתה לעשות כמה שיותר כסף וכמה שיותר מהר. 'קח את הרווח כל עוד אתה יכול', אבא שלי נהג לומר, 'שום דבר אינו נשאר לטווח ארוך במדינה הזו'".

למעשה, המסר שהועבר לעם היה ברור מאוד: כל עוד אתם מתרכזים בהתעשרות במקום בבנייה של חברה הוגנת, אתם וילדיכם תיהנו מפירות עבודתכם. "אבל יוצרי התוכנית הגדולה הזו לא יכלו לחזות שזה ייצור תרבות הממוקדת בעיגול פינות", טוענת לי. "הסינים למדו לרדוף בכל כוחם אחרי רווחים קצרי טווח על חשבון קיימות ארוכת טווח, וכתוצאה מכך הם קיבלו מערכת מלאה בשיטות מסחריות לא הוגנות".

אני מבקש מלי לתת דוגמה לכך בחברה הסינית של ימינו. "דוגמה לכך היא נושא הגניבה. אנשים בסין גונבים", היא אומרת. "זה משהו שמתחיל מבית הספר. המורים מפחידים את הילדים שמי שלא יצטיין בבית הספר לא יוכל להתקבל לאוניברסיטה וייאלץ לחיות חיים שלמים בעוני. כדי להימנע מכך, כבר בבית הספר הילדים מתחילים לרמות ולגנוב. הם מבינים שזו דרכם להימנע ממצב שבו יישארו מאחור. תאר לעצמך מצב שבו כולם מסביבי מרמים וגונבים ומקדימים אותי בגלל זה. מה יקרה אם אני לא אגנוב? אשאר מאחור ולא אוכל להתחרות בהם.

"ראינו תוצאה של זה ב-2008 כשהתגלה החומר הרעיל 'מלמין' באבקת חלב לתינוקות בסין ו-300 אלף תינוקות חלו. אנשים בחברות ממשלתיות סיניות הוסיפו מלמין לאבקות החלב כדי להגדיל את כמות החלבונים במוצריהם ולהרוויח קצת יותר. עבור רווח קטן כזה הם עשו דבר נוראי כזה. התרבות שבה גדלו לימדה אותם שאם לא יעשו את זה הם יישארו מאחור".

שינון במקום יצירתיות לא מוביל לחדשנות. תמונת אילוסטרציה. תמונה: Getty Images

אל ארץ ״הקפיטליסטים האנוכיים״

לצד הנוקשות שספגה מאביה, הפתיחות שהוא הציג לתרבות המערבית והסלידה שלו מהמשטר הסיני שיחקו תפקיד חשוב בהחלטות שקיבלה כמה שנים לאחר מכן. היא מספרת שבילדותה, אחד החלונות היחידים שהיו לה לתרבות המערבית היה תחנת הרדיו קול אמריקה ששידרה לסין. "כל דיון בנושא זכויות אדם, למשל, הפך כמעט מיד לרעש סטטי ברדיו או בטלוויזיה בסין. אבל דרך רדיו 'קול אמריקה' היה סיכוי שנקבל את הסיפור האמיתי".

חלון נוסף לתרבות המערבית נפתח ללי כשאבא שלה לקח אותה בילדותה להקרנה של הסרט "חלף עם הרוח" בקמפוס בשנגחאי, שם הם הצטופפו עם עוד 50 איש בחדר קטן. זה היה הסרט הזר הראשון שראתה.

"ויוויאן לֵי בתפקיד סקרלט או'הרה סחפה אותי לתוך עולם שלא הכרתי, כזה של חצאיות מסתובבות וסוסים דוהרים, של תרבות גבוהה ומקומות רומנטיים… מעולם לא ראיתי מישהי כל כך חופשייה ברוחה, משוחררת ואדישה לאיך שאחרים רואים אותה. זה היה שונה לחלוטין מהטרגדיות הסיניות וסרטי הפרופגנדה שהתרגלתי אליהם".

בסיום הסרט, כשהם צעדו לביתם, אביה אמר לה משפט שעיצב את עתידה: "אמריקה היא מקום מיוחד", הוא אמר. "יש בה הזדמנויות רבות, בין אם את נופלת או מצליחה… אבל בסין המצב שונה – אולי נעשה יותר כסף עכשיו, אבל נפשנו תמיד תהיה טרודה בהיסטוריה הארוכה והמצערת".

"לא יכולתי שלא להשוות בין ארה"ב לסין", כותבת לי. "הרגשתי שאבי צודק. הבנתי שהעתיד שלי הוא בארה"ב".

כמה שנים לאחר מכן, במהלך לימודיה באוניברסיטה בשנגחאי, לי הצליחה להגשים את חלומה לעבור לארה"ב כשזכתה במלגת לימודים בקולג' אמריקני במדינת ורמונט.

כשהגיעה לשם גילתה עולם שונה מזה שהכירה בסין, שבו יצירתיות, ולא שינון, היה המפתח להצלחה אקדמית. "אחד הדברים שהבחנתי בהם היה שהסטודנטים האמריקנים היו מדברים יותר מדקה ברצף [בכיתה], ולפעמים כמה דקות ברצף… הם היו מפריעים למרצה ומאתגרים אותו, והמרצה היה מחייך אליהם בחזרה ומעודד אותם. זה היה מנוגד לחלוטין למה שחוויתי בסין, שם המורים היו השליטים של הכיתה".

לי גם הבינה שארה"ב אינה מה שסיפרו לה המורים בסין. "כל הדברים האידאולוגיים שהמורים הסינים שלי לימדו על ארה"ב – שהיא אוכלוסייה מושחתת של קפיטליסטים אנוכיים – פשוט היה שגוי".

זה מה שלימדו אותך בכיתה? באיזה אופן?

"אני זוכרת שאחד הסיפורים שכולנו היינו צריכים ללמוד בסין היה סיפורו של האנס כריסטנסן 'מוכרת הגפרורים הקטנה'. הסיפור הוא על ילדה קטנה מוכת עוני שמעבירה את ערב ראש השנה בניסיון למכור גפרורים לעוברים ושבים. אף על פי שהיא קופאת עד לשד עצמותיה, היא מפחדת לחזור הביתה, שם תספוג מכות מאביה. אז היא מדליקה כמה גפרורים שנשארו לה כדי להתחמם. לרוע מזלה, היא לבסוף קופאת למוות במהלך הלילה.

״בבית ספר מערבי היו מעודדים את התלמידים לשתף במחשבותיהם אחרי שקראו את הסיפור. בסין רצו שנשנן את זה למבחן, והמפלגה הקומוניסטית רצתה שנזכור דבר אחד מרכזי בסיפור הזה, אף על פי שהוא נכתב על ידי סופר ילדים דני במאה ה-19: שזו דוגמה לברוטאליות ולאכזריות הקפיטליסטית, שניצלה ילדה מסכנה כמוה. זו התשובה שנאלצנו לסמן בכל המבחנים".

היו הבדלים נוספים בין מערכות החינוך?

"לפני כמה שנים אחותי, שגרה בשנגחאי עם ילדה קטנה, חששה שמערכת החינוך הסינית תפגע ביצירתיות של הילדה וברצון שלה ללמוד. כדי לעזור לה התקשרתי להתייעץ עם חברה שלי, אימא לשניים, מנהלת בכירה במערכת החינוך הפרטי בסין. היא ציטטה בפניי את קו המדיניות הממשלתי כדי להסביר מדוע בחרה בעצמה לשלוח את ילדיה לבתי ספר בחו"ל".

חברתה של לי הסבירה לה שמשרד החינוך עדיין מחזיק בדרכי הוראה מרקסיסטיות ומאואיסטיות מכיוון שהממשלה חוששת שאם לא תבנה חברה המושתתת על האידאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית יהיה קשה לשלוט באנשים. "לכן ספרי הלימוד הסיניים מתוכננים לגרום לתלמידים ולסטודנטים לשרת בסופו של דבר את המפלגה הקומוניסטית. זו הבעיה העיקרית במערכת החינוך הסינית".

לא מעט מערביים טוענים שהחינוך הסיני – שמעודד תחרותיות והישגיות – הוא אחד הגורמים לעלייתה של סין

"אני דווקא רואה במערכת החינוך הסינית את עקב אכילס של סין. כשמערביים מבקרים בסין הם מתרשמים מה'חומרה' המרשימה של המדינה: הקניונים היוקרתיים, הארכיטקטורה המודרנית, מערכת הרכבות החדשה וכו'. אחרי שהות קצרה בסין הם עוזבים וחושבים שסין עומדת להשתלט על העולם.

"אבל מה שהם לא רואים הוא את ה'תוכנה' הגרועה שפועלת מתחת לפני השטח, את הבעיות בשלטון החוק, בממשל וחשוב מכל – באזרחים. מערכת החינוך הסינית לא הצליחה לייצר חברה הגונה וחברה שיודעת לעשות חדשנות… וזה לא שלסינים אין יכולת לחדש ולהיות יצירתיים. הם הרי המציאו את אבק השריפה, המצפן וכו'. אבל תחת הקומוניזם, האנרגיה היצירתית הזו בוזבזה על ניסיונות להתעשר מהר, במקום לשפר את המערכת".

קצב הצמיחה הפך למטרה בפני עצמה. אבל הטבע של הפעילות העסקית לא התפתח. צילום של שנגחאי. AFP/Getty Images

המשקיעים בוול סטריט רכשו חברות סיניות מבלי באמת להבין מה עומד מאחוריהן
AFP/Getty Images

מהמרת על נפילת החברות הסיניות

אחרי שסיימה תואר ראשון בכלכלה, לי גויסה לעבודה בבנק ההשקעות קרדיט סוויס ובסוף 2005 הצטרפה לקבוצת Aurarian. "זה היה בית השקעות קטן עם ארבעה אנשים בלבד, שאני הייתי אחת מהם… שם קיבלתי את ההכשרה האמיתית שנזקקתי לה. הקירבה בינינו הקלה על מנכ"ל הקבוצה לאמן אותי אישית בשיטת חקירה מיוחדת של חברות".

הנגיעה הראשונה של לי בחברות סיניות הייתה ב-2006, כשנה לאחר תחילת עבודתה שם. באותם ימים מאות חברות סיניות הונפקו בבורסה בארה"ב, ומשקיעים רבים בוול-סטריט רצו לקבל מהן נתח, מבלי לחשוב פעמיים. "לא היה משנה להם שהם לא יודעים דבר על סין. הם פשוט חזרו על המנטרה שסין היא הכלכלה והשוק הצרכני שצומח הכי מהר בעולם, שסוף סוף נפתח לעסקים".

לי נסעה לסין כדי לחקור את החברות האלה מקרוב ולהחליט באיזו חברה סינית כדאי להשקיע. היא נפגשה עם יותר מ-30 חברות, ולאחר מחקר מתיש היא התקשרה למנכ"ל שלה והודיעה לו: "לא הצלחתי למצוא אפילו חברה אחת שמתאימה לבית ההשקעות שלנו".

המדיניות של בית ההשקעות הייתה להשקיע רק בחברות עם מודלים עסקיים בני-קיימא בטווח הארוך וקניין רוחני טכנולוגי, גישה שהבטיחה שהחברות יוכלו לשמור על שולי רווח יציבים או עולים ושלמתחרים שלהן יהיה קשה יותר מולם. "במקום למצוא חברות שמשקיעות במו"פ, מצאתי עשרות חברות שהתבססו על ייצור המוני וכוח עבודה זול".

מה הבעיה במודלים העסקיים של החברות הסיניות האלה?

"כששאלתי מנהלים סינים מה מטרת החברה שלהם, בדרך כלל תשובתם הייתה שהם רוצים לצמוח מהר ככל שניתן. הם הפכו את קצב הצמיחה למטרה בפני עצמה. כל אחד בסין, ממנהלים בתאגידים גדולים, ועד פקידי ממשל מקומי מתחרים לבנות אימפריות. אבל לצד קצב הצמיחה הזה, הטבע של הפעילות העסקית שלהם לא התפתח.

"לשם השוואה, רוב מנהלי החברות הציבוריות בארה"ב יאמרו שהם פועלים לחולל רווחים בני-קיימא עבור בעלי המניות, וכדי להשיג את זה הם משקיעים במחקר ופיתוח ובהון אנושי, כולל הכשרת כוח אדם ופיתוח תרבות ארגונית. חברות סיניות, לעומתם, בדרך כלל משתוקקות לראות את הצמיחה שלהן גדלה מעבר ליכולתם לנהל את החברה, אפילו אם זה יגרום להתמוטטותה של החברה. המנטליות הזאת של בניית אימפריה ביום אחד מושרשת עמוק בחברה הסינית, מהממשלה ועד בעלי עסקים מקומיים".

למה החברות הסיניות לא משקיעות במחקר ופיתוח?

"מנהל הכספים של אחת החברות שחקרתי אמר לי: 'לא משתלם להשקיע במו"פ. מישהו יכול בתוך לילה לגנוב את הפטנט שלך. בארה"ב אפשר לתבוע אותו בבית משפט. אבל בסין השופט ישפוט לטובתו של מי שייתן שוחד גבוה יותר'. הגישה הזו נפוצה מאוד בסין.

"היום הסינים כבר מבינים שהמודל של ייצור המוני באמצעות כוח עבודה זול אינו בר-קיימא, והם רוצים לשנות אותו – להתחיל לייצר ולהמציא דברים שנמצאים גבוה יותר בשרשרת הערך – ושם בדיוק הם נתקעים. הם נתקעים כשהם צריכים לעשות חדשנות, להמציא. התרבות הארגונית בסין לא מאפשרת את זה.

״למשל, כשמישהו בחברה ממשלתית בסין רוצה לעשות ניסוי ולהמציא משהו חדש, הוא רואה לנגד עיניו שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שהוא יצליח בניסוי ויעלו לו את המשכורת, אבל הסיכוי לזה קטן. אפשרות שנייה היא שהוא ייכשל, וכמו ברוב הניסויים הסיכוי לזה גבוה. אבל הוא יודע שאם ייכשל יפטרו אותו, והקריירה שלו תסתיים. כך שאין זה משתלם להיות יצירתי וחדשני ולהסתכן. אם אתה לא לוקח סיכונים, איך אתה יכול להמציא או לחדש משהו, ואם אתה לא מחדש – איך אתה יכול להתקדם בייצור הערך?"

במקום להשקיע בחברות שנסעה לחקור, לי המליצה למנכ"ל שלה להמר על נפילתן. היא מספרת על חברות שחקרה בתחום הטכנולוגיות הירוקות שפרחו באותה תקופה, על חשבון מתחרותיהן המערביות.

"חשבתי שהן מובילות את מהפכת הקלינטק, עד שביקרתי בכמה מהן [...] החברות ניסו להתפאר במעבדות [המחקר] שלהן ובקניין הרוחני-טכנולוגי שלהן, אבל התברר לי שהן פעלו לפי אותו מודל ייצור זול של כל יצרן ביגוד או נעליים בסין. הן ניצלו תמריצים כלכליים ממשלתיים, כוח עבודה זול ורגולציה רפויה כדי להזרים לשוק מוצרי קלינטק [זולים] ולייצא אותם לחו"ל. כך הן רוששו את המתחרים שלהם בחו"ל והשיגו נתח שוק.

"תעשיית הקלינטק הסינית סבלה מעודף ייצור חמור שבסופו של דבר גרם לנפילת מחירי המוצרים הסולריים והפך את העסקים האלה ללא כדאיים. אחרי שהחברות הסיניות רוששו את מתחריהן בחו"ל, הן צנחו בעצמן ב-2011 [...] כיום התעשייה הזו עוברת ארגון מחדש".

לראות מעבר לצמיחה הסינית

אחרי שחזרה מסין לארה"ב, לי ניצלה את כישורי המחקר שלמדה ב-Aurarian כדי להקים ב-2009 חברת מחקר פרטית ששמה JL Warren המציעה מידע למשקיעים מוסדיים ששוקלים להשקיע בסין.

אלה היו הימים שלאחר המשבר הכלכלי בארה"ב. סין שרדה אותו הודות לבנק המרכזי במדינה שהזרים כמויות גדולות של כספים לחברות הסיניות שעמדו לפשוט רגל והחיה אותן. בעוד כלכלת ארה"ב שקעה, הכלכלה הסינית פרחה.

מגמה נוספת שנצפתה בימים ההם הייתה הגעתן של ההנהלות של חברות סיניות רבות לניו יורק, למפגשים עם האליטה הבנקאית בעיר. הסינים ניסו לשכנע את אותה אליטה להשקיע בהנפקה שלהם בבורסה בארה"ב. לי השתתפה ברבות מהפגישות האלה וזוכרת ש"כל הבנקאים היו להוטים לקנות את המניות הסיניות האלה שהשתתפו במופע הצמיחה הסיני, הסנסציה של אותה תקופה".

באחד המפגשים היא פגשה איש השקעות מיליונר שנפגע במשבר הפיננסי. הוא פתח מיזם חדש: בוטיק המייעץ לעסקים פרטיים באזורים הכפריים בסין הזקוקים לכסף כיצד לגייס כסף ולגדול. המודל העסקי שלו היה לשכנע את העסקים האלה, שחלקם היו הפסדיים ופעלו באזורים מפוקפקים, שהוא יכול להנפיק את העסק שלהם בבורסה האמריקנית ולגייס עבורם כספים (באמצעות מיזוג דרך שלד בורסאי, א"ל). איש ההשקעות ניצל פרצה בתקנות הבורסה לניירות ערך שאפשרה לו להנפיק את החברות האלה בבורסה.

המודל העסקי הזה הופעל גם על ידי בנקים להשקעות בניו יורק ובקליפורניה ואיפשר למאות חברות סיניות להיכנס לבורסה האמריקנית. בין 2007 ל-2010 היו 159 חברות סיניות שנכנסו בשיטה הזו, בערך פי 3 מכמות החברות הסיניות שהונפקו בדרך רגילה.

"למשקיעים האמריקנים לא היה באמת מושג מאיכות החברה הסינית שבה השקיעו", מספרת לי, ומתארת מקרה אחד של חברה ששמה GET שהצהירה כי היא עוסקת בטכנולוגיה חינוכית גלובלית. מנהלי החברה טענו בפגישה עם האליטה הבנקאית שמגיע לחברה להיסחר בוול-סטריט, וניסו לשכנע את המשקיעים שערך החברה יעלה.

לי שלחה הודעה לחבר טוב שלה בסין שייסד את אחת מחברות ההוראה הפרטיות הגדולות בסין. "האם יש להם עסקים מחוץ לסין, מכיוון שהם קוראים לעצמם גלובליים? ואיזו טכנולוגיה יש להם?", היא כתבה בהודעה, וקיבלה מיד תשובה בחזרה: "זה עסק קטן של בעל ואישה. אין להם נוכחות רבה מחוץ לבייג'ינג. הם מקבלים הנחת מס כשהם כוללים את המילה 'טכנולוגיה' בשם החברה… הבנקאים שלהם אמרו להם לגייס כסף כדי לצמוח".

"זה היה אחד מאותם רגעים שהבנתי שמשקיעים צריכים להיזהר מהשקעה בחברות סיניות שנסחרות בארה"ב". ואכן, החל מסוף 2010 החלו להיחשף מקרי הונאה רבים של חברות סיניות הנסחרות בבורסה האמריקנית, ובסוף 2012 נמחקו ממסחר בבורסה 126 חברות סיניות.

משקיעים רבים טוענים שכיוון שכלכלת סין צפויה לצמוח בשנים הקרובות, החברות הסיניות יצמחו איתה ולכן כדאי להשקיע בהן. מה דעתך על כך?

"כשאתה חושב על המשקיעים הזרים בחברות סיניות, כמו האירופאים, רובם הם משקיעים במיעוט. כלומר, הם מזרימים כסף לחברה שנשלטת בידי מישהו אחר. אפילו אם הכלכלה הסינית תמשיך לצמוח בקצב גבוה, את מי זה ישרת? מי יראה מכך רווחים? את מי משרתות החברות? האם את המפלגה הקומוניסטית או את בעלי המניות? כלומר, צמיחתה של כלכלת סין לא בהכרח תשתקף בשורה התחתונה של המשקיעים הזרים בחברות הסיניות.

"דבר מעניין נוסף הוא שבזמן שמשקיעים מערביים רבים ניסו להכניס כסף לסין כדי להרוויח מהצמיחה הסינית, משקיעים סינים ניסו להוציא את הכסף שלהם משם, אפילו במחיר של מעבר על החוק. מחקר שערכה חברת המחקר Global Financial Integrity הראה שבין 2010-2001 יצאו מסין כ-2.74 טריליון דולר באופן בלתי חוקי, כחצי מכמות הכספים שיצאו באופן בלתי חוקי בעולם".

רבים גם מסתכלים על מעמד הביניים הגדל של סין שצפוי לצרוך יותר בעתיד ככל שיגדל ויתעשר – דבר שמגדיל לדעתם את הכדאיות להיכנס לשוק הסיני

"חנויות היוקרה, גורדי השחקים והפארקים התעשייתיים הנוצצים השלו מערביים רבים שבאו לסין. אבל אלה לא החיים של הסיני הממוצע וזה לא מעמד הביניים. רוב האנשים נשארו לגור באותם בתים קרירים עם צנרת בעייתית ונתיכים שקופצים כשמחברים לחשמל מייבש שיער. בהשוואה לאנשים שמאכלסים כרגע את המעמד העליון של החברה הסינית, אנשים כמו סבתא שלי ומשפחתה לא ממש מרגישים טוב יותר מבעבר. השכונה שגרתי בה, עם הדירות ההרוסות וסגנון החיים החסכני זה המקום שבו נמצא מעמד הביניים האמיתי של סין".

אז איך מסבירה את העובדה שכרבע ממכירות מוצרי היוקרה בעולם הם לסינים, ושמותגים בין-לאומיים יוקרתיים בתוך סין רואים גידול במכירות מוצרי היוקרה שלהם, לפעמים בעשרות אחוזים מדי שנה? מי קונה את כל זה?

"קשה לקבל נתונים מדויקים לגבי מקור הצריכה של המוצרים האלה, וצריך להבדיל בין מוצרי יוקרה שנקנו לצריכה פרטית לבין מוצרים יוקרה שנקנו כ'מתנות' לאנשים – בדרך כלל כשוחד. למשל, בחברת המחקר שלי אנחנו מעריכים שבין 40 ל-60 אחוז ממכירות שעוני היוקרה השוויצריים בסין עם תג מחיר של יותר מ-8,000 דולר נקנו כ'מתנות'.

"מקור גדול נוסף של מוצרי יוקרה הוא מה שאני קוראת לו 'כלכלת הפילגשות'. למשל, פורסם שאחד המנהלים בפרובינציית גואנג-דונג החזיק 47 פילגשות. פקידים רבים מחזיקים פילגש אחת לפחות ומלבישים אותה במוצרי יוקרה. הפילגשות אינן מחפשות אהבה, אלא כסף, דירות יוקרה, מכוניות יקרות ומוצרי יוקרה. כמו כל אדם אחר בסין, הן מנסות לצבור כמה שיותר עושר לפני שייגמר.

"אז במציאות, הביקוש למוצרי יוקרה מגיע מחלק קטן באוכלוסייה עם כוח וייחוס. הבעיה היא שהכוח של האנשים משתנה לפי החלטות שמקבלת ההנהגה בבייג'ינג, למשל כאשר היא מחליטה להילחם בשחיתות, ולכן הביקוש הזה מסוכן".

כבר כמה שנים מדברים על בועה שמתנפחת בסין. את חושבת שהגזימו?

"אני חושבת שמדובר בבועת האשראי הגדולה ביותר שהייתה בהיסטוריה. אין טעם להשוות את גודלה לזו שהייתה בארה"ב, כי אי אפשר לעשות זאת. אלה שתי מערכות פיננסיות שבנויות באופן שונה לגמרי.

"דבר נוסף שאני מודאגת ממנו זה נושא 'בנקאות הצללים' – אותן הלוואות שניתנות לציבור הרחב ולעסקים קטנים-בינוניים בריבית גבוהה בלי פיקוח. בשנה הבאה יגיע מועד פירעונן של רבות מההלוואות שניתנו, וחלק לא יוחזר. צריך לזכור שאלה הלוואות נפוצות מאוד בסין. ההורים שלי, החברים שלי מבית הספר – כולם לקחו הלוואות מבנקאות הצללים.

"אף על פי שאנשים רבים מודאגים מבועת הנדל"ן ובועת האשראי, אני חושבת שהעניין המרכזי בסין הוא החינוך שמקבלים והאתיקה בבתי הספר. אם מלמדים אותם להיות מוסריים במה שהם עושים, כשיגדלו הם יהיו כאלה. ואם לא, אז הם לא יהיו. וכשהם גדלים, חלקם הופך להיות בעלים או מנהלים של חברות גדולות, והם צריכים שאנשים יסמכו עליהם. אם אי אפשר לסמוך על המנהל, זה לא יעבוד. אפשר לפתור את בועת הנדל"ן באמצעים מוניטריים, אבל את העניינים התרבותיים ייקח כמה דורות כדי לפתור, וייתכן שזה לא פתיר בכלל".

ספינת ויקינגים – ירון בראלי

חנן כהן, בן 52 מקיבוץ עירוני תמוז בבית שמש, ממציא מד הזמן לשירותים, הינו אחד מעשרות 'מייקרים', ממציאים בנפשם, אשר יציגו את יצירותיהם והמצאותיהם החדשניות, ביריד 'מייקרים', חדשני ומפתיע, לכל המשפחה, שייערך במוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, בין התאריכים 5-6.6.14, איסרו חג שבועות ושישי שאחריו.

חנן כהן

"אבא שלי היה ממציא חובב, כל ילדותי ראיתי אותו עוסק בתחום", אומר חנן. "יום אחד, כחלק מהתחביב שלו להמציא כל מיני יצירות, הוא המציא טסטר מיוחד, שעל בסיסו הקימו בהמשך מפעל לייצור. במשך שנים חיקו בכל העולם את הטסטר, כאשר נעשה שימוש במעגל החשמלי שאבא שלי המציא. הזרם שיצא דרך הטסטר עבר דרך הגוף ודרך הנורה ובדק את תקינותה".

"במשך כ-25 שנה עבדתי באופן מקצועי כמתכנת מערכות להנהלת חשבונות. כיום, אני עובד כמנהל אתר אינטרנט. למרות שהחיים לקחו אותי לכיוונים שונים ומגוונים, מאז ומתמיד הייתה באיזו שהיא פינה במוח שלי תשוקה ליצירתיות ופיתוחים. הפיתוח הראשון שעשיתי היה מפסק לאוזניות מבוסס ארדואינו (מיני בקר שניתן לתכנות), באמצעותו יכולתי לעצור את השיר באמצע, להתפנות לפעולות אחרות ואז לחזור לשיר ולהמשיך מאותה נקודה".

לאחרונה, חנן שמע כי עומד להתקיים אירוע מייקרים במוזיאון המדע בירושלים, ידיעה שגרמה לו לרצות ליצור פרויקט ייחודי לרווחת הקהל. לדבריו, הוא ניסה לחשוב על רעיון שיענה על צורך לא ממומש, עד שעלתה לו הברקה משעשעת במיוחד.

מד הזמן לשירותים שפיתח חנן כהן

"אני עובד במוזיאון, שם אנו משתמשים באופן קבוע בתאי השירותים של קהל המבקרים. בכל פעם מחדש, אני צריך לבחור לאיזה תא להיכנס. יום אחד, עלתה בי המחשבה ליצור מוצר שיאפשר לדעת מי היה בתא השירותים לפניי והאם כדאי להיכנס לשם או לחכות קצת".

לדברי חנן, לצורך היצירה הוא בחר להשתמש בסנסור אולטרה סוני, הנמצא בעיקר בחיישני רוורס ברכבים, לזיהוי המרחק בין הרכב למדרכה או לחפצים בקרבתו.

"חשבתי לעצמי כי ניתן להשתמש בסנסור ולהתקין אותו בתקרה של תא השירותים, אשר יוכל לזהות נוכחות של אדם בתא. הארדואינו (אותו מיני בקר שניתן לתכנות), יזהה נוכחות ויציין אם יש מישהו בתא (ירוק – פנוי, אדום – תפוס). כאשר האדם ייצא מהתא, יופיע אור אדום מהבהב,  שמשמעותו כי יש להמתין לפני הכניסה לתא. תכנתי את המכשיר, כך שמשך הזמן בו האדם ישהה בתא, יהיה שווה למשך הזמן שיש להמתין לפני כניסה מחודשת. טכנולוגיה זו תהיה מותקנת בתאי השירותים של המוזיאון במהלך היריד, לרווחת המבקרים. זו הזדמנות נהדרת לראות כיצד זה עובד".

אופנובמבוק (אופניים מבמבוק) – המייקר: אילן שרמן 

אוריגמי אינטראקטיבי – המעבדה לאינטראקציה, המכון הטכנולוגי חולון

"אחד המשפטים ששמעתי, אשר מגדירים בצורה רבה מהו 'מייקר', הוא כי מייקרים הם ליצנים של טכנולוגיה, יוצרים שאוהבים להשתעשע עם הטכנולוגיה ולחשוב מחוץ לקופסא", אומר חנן. עד לאחרונה, מייקרים רבים ראו בתחום זה תחביב או פעילות לשעות הפנאי בלבד. כיום, ישנם אנשים המתעסקים בזה באופן סמי מקצועי, מקימים מעבדות 'מייק' ומשקיעים שעות רבות בנושא.

לדברי חנן, "הענף בישראל עבר כברת דרך מחובבניות למקצועיות. הדלת נפתחה, עכשיו כולם נכנסים. האפשרות ליצור דברים עם הידיים, באופן פשוט למדי, כמעט נעלמה מעיני הציבור. מטרת היריד הקרוב היא לחשוף את הציבור לתרבות 'המייק', לחומרים ולצורות הקיימות. ישנן קהילות מייקרים בישראל, כמעט בכל עיר. רק צריך לדעת לחפש אותן. לדעתי, בשנים הקרובות הקהילה תהווה פקטור משמעותי בציבור". 

רכב חשמלי – אייל זיו

יריד המייקרים הינו יוזמת מוזיאון המדע בירושלים, בשיתוף ד"ר יוסי ורדי, יו"ר ה-״מייקר פייר״ ויזם אינטרנט מהמובילים בעולם. היריד מיועד לכל מי שאוהב דברים 'משוגעים' ומגניבים, אוהב 'לחשוב עם הידיים', לפרק, לבנות, ליצור, לעצב ולשלב משחק יחד עם עיצוב וטכנולוגיה.

לראשונה, ישתתפו ביריד מייק פטריץ' וקארן ווילקינסון, מייקרים ותיקים ומקימי סטודיו Tinkering במוזיאון המדע הראשון והמוביל בעולם, ה״אקספלורטוריום״ בסן פרנסיסקו.

ספינת ויקינגים ענקית מחומרים ממוחזרים (6 מטר אורך) -  המייקרים: רוני וגנר וירון בראלי. הספינה תוצב ברחבת הכניסה של היריד והמבקרים יעזרו בהשלמת בניית הספינה.

במסגרת האירוע יתקיים במוזיאון יריד חוויתי של יצירתיות ועשייה, מקוריות והמצאות, במהלכו יציגו עשרות מייקרים, יוצרים ואמנים את הפרויקטים הייחודיים שלהם, במגוון תחומי החיים. ביריד יוקמו מתחמי בנייה והתנסות עבור הקהל הרחב, הדגמות ענק, מופעי מוזיקה ואמנות ייחודיים, מפגשים אינטראקטיביים עם יוצרים וממציאים ועוד שפע של הפתעות.

קוביות כחולות – אבי חיון

יריד המייקרים השנתי של מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים יתקיים ב 5-6.6.14, יום חמישי (איסרו חג שבועות- 10:00-18:00) ושישי (10:00-17:00)

מחירי כרטיסים:  מבוגרים וילדים (מעל גיל 5) – 45 ₪,  כרטיס משפחתי ( הורים וילדיהם עד גיל 18) – 160 ₪, אזרחים ותיקים – 22.5 ₪.

אתר האינטרנט של היריד: www.mada.org.il 

תמונה: Fotolia

המראה השגרתי של מורה העומד מול כיתה של 30 תלמידים ורושם על הלוח נוסחאות, מה שמכונה Chalk and Talk, כבר לא באופנה. אחת הרפורמות המדוברות ביותר בתחום החינוך בשנים האחרונות היא חלוקת הכיתה לצוותים וקבוצות קטנות שעובדות יחד על פרויקט משותף, מה שמכנים בשפה החינוכית "למידה שיתופית".

גם ארגון ה-OECD מקדם את המגמה הזאת במסגרת  מבחני פיז"ה שישראל משתתפת בהם משנת 2002. לפי התוכנית, במבחני פיז"ה הבאים ב-2015 תיבדק בין השאר היכולת של למידה שיתופית. הסיבה לחשיבות הרפורמה הזאת היא, לדעת קברניטיה, השינוי שמתרחש בכלכלה העולמית.

תמונה: fotolia

סגן סם בראון חש עונג צרוף מהקור הצורב של הקוטב שהיכה בפניו. מרחוק הבחין בלהקה גדולה של פינגווינים מדדים לעבר הים הקפוא, ומשמאלו דובה ענקית שהתמזגה כמעט עם לובן הקרח. בין פתיתי השלג שהתעופפו באוויר הוא קלט בזווית עינו הימנית את סינדי מנופפת בזרעותיה הארוכות ומעיפה לעברו כדור שלג. הוא הספיק ללחוץ על השלט שהחזיק בידו הלא חבושה ולהעיף לעברה כדור משלו שפוצץ את הכדור שלה. היא העיפה לעברו כדורים נוספים והוא פרץ בצחוק מתגלגל כשהוא מעיף לעברה כדורי שלג בזה אחר זה. כדורי שלג נוספים המשיכו להתעופף באוויר לצלילי שירים של סיימון וגורפינקל.

מאז שבראון חזר מהמלחמה באפגניסטן, כששליש מגופו מכוסה בכוויות קשות, הוא לא ידע רגע ללא כאבים עזים, במיוחד בטיפולים בפצעים עצמם. עכשיו כששכב בבית החולים של אוניברסיטת וושינגטון בסיאטל, מרכיב משקפיים תלת ממדיים שהעבירו אותו למשחק אינטראקטיבי של מציאות מדומה, הוא חש בפעם הראשונה הקלה עצומה.

המשחק הזה המכונה "סנו-וורלד" (Snow-World) הוא אחד מהמשחקים שפותחו בשנים האחרונות לעזרה בטיפולים רפואיים כמו בכוויות, בכאבי פנטום, בטיפולי שיניים ובסיסטיק פיברוזיס. ולטיפולים פסיכולוגיים כמו דיכאון והפרעות פוסט טראומטיות, במקום בתרופות.

תמונות: Hunter Hoffman

משחקי מחשב, שבשביל רבים האסוציאציה המיידית היא שעשוע שכולו בזבוז זמן, התנוונות בכורסה ובריחה מהמציאות, קיבלו פתאום חשיבות רבה בתחומים חדשים. רופאים ופסיכולוגים גילו את היתרונות הטיפוליים שלהם, חוקרי מדע גילו את היתרונות שהם מציעים בפתרון של בעיות מסובכות, אקטיביסטים גילו שאפשר לרתום בעזרתם אנשים לחשיבה על עתיד שבו יהיה דלדול של משאבים כמו למשל מחסור בדלק, ואנשי תקשורת גילו שאפשר לחשוף בעזרתם שחיתות של חברי ממשלה ולסלק אותם.

יש חוקרים שמאמינים ברצינות שמשחקי מחשב הם פתרון הקסם שיציל אותנו ואת העולם כולו מהאתגרים הקשים של המאה ה-21. אחת מהם, מעצבת המשחקים המובילה ג'יין מק'גוניגל כבר אמרה שהשאיפה שלה היא לראות מעצב משחקים מקבל פרס נובל. אבל האם באמת משחקי מחשב הם מטה קסם, או סוג של בומרנג שעלול בסופו של דבר לפגוע בנו?

הכאב נעלם

המרכז למחקר ולטיפול בכוויות "הארבור וויו" (Harborview) באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל מקבל אנשים עם כוויות קשות לטיפולים מיוחדים מחמש מדינות שכנות בארה"ב. האתגר המיוחד של הרופאים והצוות המטפל היה כיצד להקל על המטופלים משום שהכאבים של פצעי כוויות ידועים כאחד מהכאבים הקשים ביותר שאדם יכול לשאת. כאשר המטופל נח נהוג להשתמש במורפיום כדי להקל על הכאבים. אבל כאשר מטפלים בפצעים, מחליפים תחבושות ומנקים את הפצעים, הכאבים הם קשים מנשוא ומורפיום רחוק מלהספיק.

כבר באמצע שנות ה-90 התחילו שני פסיכולוגים בצוות, פרופ' דיוויד פטרסון וד"ר האנטר הופמן, לחקור איך שימוש במשחקים של מציאות מדומה יכול להקל על כאבים. המשחק "סנו וורלד" היה המשחק הראשון שהם פיתחו להקלה בכאבים והוא תוכנן במיוחד לעזור למטופלים עם כוויות.

החוקרים מסבירים באתר של המרכז את החשיבה שעומדת מאחורי המשחק: כאשר המוח שלנו שולח אותות של כאב, כל הגוף, המחשבה והרגש שלנו מרוכזים בכאב. במילים אחרות, תחושת הכאב דורשת את תשומת הלב המודעת שלנו. אם מצליחים להסיט את תשומת הלב שלנו למשהו אחר, מרתק במיוחד, כמו למשל משחק של מציאות מדומה שפועל באינטנסיביות על כל החושים, נשארים פחות משאבים של תשומת לב לאותות הכאב. במצב הזה המטופל ממוקד בחוויות החיפוש, האתגרים, הפעילות וההנאה שבמציאות הווירטואלית, והטיפול בפצעים הופך להיות יותר מטריד מאשר כואב.

מטופל שסובל מכוויות משחק במשחק המציאות המדומה SnowWorld

"הייתה לי רק תחושה קלה מאוד של כאב כאשר הייתי בתוך המשחק", סיפר סגן בראון בתוכנית ברשת הטלוויזיה NBC ב-2012. הירידה בתחושת הכאב אינה רק פרי דמיונו של בראון. פרופ' פטרסון סיפר באותה תוכנית שבדיקה של הפעילות החשמלית במוח בזמן המשחק מראה באופן ברור ירידה משמעותית ביותר של פעילות חשמלית במוח באזורי הכאב. לפי נתונים באתר של המרכז, בזמן המשחק הייתה ירידה של יותר מ-50 אחוז בתחושה של הכאב שדורג כגרוע ביותר ושל הכאב שדורג כלא נעים.

האתר של "מדיקל ניוז" מספר שמחקרים שנעשו באוסטרליה על משחקים דומים השיגו תוצאות דומות לאלו של "סנו וורלד". בבית חולים שיבא בישראל, משתמשים במשחקי מחשב להסחת דעת מכאבים ולהגברת טווח התנועה של נפגעי כוויות כבר מספר שנים.

"האפשרות הזאת להפחית כאב ללא שימוש בתרופות היא פריצת דרך, היא שינוי של פרדיגמה", אמר פרופ' פטרסון ל-NBC.

ואם מדברים על צמצום השימוש בתרופות, כדאי להציץ גם על משחק "סופר בטר" (SuperBetter) של ג'יין מק'גונגל שהוכח ככזה העוזר להפחית 6 סימפטומים של דיכאון ב-6 שבועות…

עוד בהמשך הכתבה:

- כיצד עובד משחק שעוזר להתגבר על דיכאון
- המשחק שסייע לסלק פוליטיקאים מושחתים
- איך משחק מחשב מאפשר להוריד את צריכת הנייר בעולם ב-25%
- ומה הסכנות במשחקי מחשב